משתמש:Noy515/טיוטה
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
חופש ההפגנה במשפט הישראלי
עריכהחופש ההפגנה במשפט הישראלי הישראלי, מהווה זכות יסוד בסיסית, הנגזרת מחופש הביטוי. הזכות כוללת בתוכה את קבוצת הזכויות לאסיפה, הפגנה ותהלוכה[1], והיא מהווה את אחת הדרכים שבהן יכול הציבור בישראל לבטא את דעתו באופן פומבי[2]. הפגנות מותרות[3] ולכל אדם בישראל קיימת הזכות לארגן הפגנה או להשתתף בה, כאשר מוטלת חובה על כל אדם לכבד זאת.[4] לעיתים חופש ההפגנה משמעו פגיעה מוגבלת בזכות לפרטיות או בחופש התנועה[5].
תוכן ההפגנה ודרכי ביטוי
עריכהזכות ההפגנה כוללת בתוכה ביטויים רבים, כאשר היא נבדלת מחופש הביטוי בכך שהיא משותפת לקבוצה פעילה המעוניינת להעביר מסר המתמקד במחאה. תוכן המסר אינו יכול להיות הסתה לגזענות ואלימות, המרדה, דת והסתה לטרור[6]. בין דרכי הביטוי המרכזיים לזכות זו ניתן למנות בין היתר הפגנות, אסיפות, תהלוכות או משמרות מחאה[7]. בשנים האחרונות הפגנות רבות החלו במחאות דרך הרשתות החברתיות אשר הובילו ליציאה לרחובות של אלפי מפגינים.
הדין בישראל
עריכהמעמדו המשפטי של חופש ההפגנה
עריכההפסיקה בישראל מכירה בחופש ההפגנה כזכות חוקתית, אך הזכות מעולם לא עוגנה בחוקי היסוד או בחקיקה הראשית, ולא קיימת הגדרה שלמה וברורה הקובעת את היקפה של הזכות. בית המשפט העליון הגדיר את זכות ההפגנה כזכות חוקתית בעלת מעמד נורמטיבי עליון ובעלת מעמד חוקתי כחלק מרכזי מהאוטונומיה של הפרט לביטוי עצמי ומחשבתי[8], של לכל אדם בישראל. בהצעות חוק, הצעות לחוקי יסוד והצעות חוקה[9] שהונחו על שולחן הכנסת במשך השנים, נראה כי התכוון המחוקק לעגן את הזכות ליזום ולהשתתף בתהלוכות והפגנות בדרכי שלום, כשהגבלתם תיעשה בדרך מצומצמת ומכוח חוק בלבד, אך חקיקתם מעולם לא הושלמה.
כיום נהוג להכיל את הזכויות חופש הביטוי וחופש ההפגנה כחלק מהזכויות הנכללות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך הן לא נועדו מלכתחילה להיכלל בחוק היסוד. בעת הדיונים בכנסת שקדמו לחקיקת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, צוין במפורש כי חופש ההפגנה איננו נכלל בו אלא עתיד להיכלל בחוק יסוד: חופש הביטוי והתאגדות. הקדמת הבחירות לכנסת ה-15 מנעו את ההצבעה על הצעת חוק היסוד: חופש הביטוי והתאגדות, והזכות נותרה כיציר פסיקה של בית המשפט העליון הנובע מעקרונות דמוקרטיים כלליים, אחת מהזכויות "שאינן כתובות על ספר". בפסיקותיהם מציגים שופטים שונים את חופש ההפגנה כאלו "הנובעות במישרין מאופייה של מדינת ישראל במדינה דמוקרטית השוחרת חופש".[10]
לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מעמדו של חופש ההפגנה קיבל מעמד רם עוד יותר. נשיא בית משפט העליון אהרן ברק קבע כי קיימת חובה כפולה בשתי פנים על רשויות השלטון בהגנה על חופש ההפגנה[11]: פן חיובי, הקובע כי על השלטון להקצות משאבים ואמצעים בכדי לאפשר את מימוש ההפגנה, ופן שלילי, הקובע כי אין לפגוע או לאסור על יכולתו של הפרט לממש את זכות להפגנה.
זכות ההפגנה אינה מוחלטת וניתן להגבילה במקרים מסוימים בהם מתנגשת עם זכות או אינטרס ציבורי. גבולות הזכות והאיזונים השונים, בהעדר פרמטרים ברורים לקיום או מניעת הפגנות ומכיוון שהחוק הישראלי לא הגדיר בבירור את המונח "הפגנה", נעשים על ידי בית המשפט הבוחן האם הגבלת הזכות על ידי המשטרה נעשתה באופן שרירותי. כמו כן, בוחן בית המשפט את אופן הפעלת שיקול הדעת הכפופות לדין המנהלי על פי הדין המנהלי הנהוג בישראל.
בנוסף, הדין הישראלי שואב את התמיכה הרבה הקיימת בזכות להפגנה מהדין הבינלאומי, הבא לידי ביטוי באמנות הנוגעות לזכויות האדם[12] ובהן האמנה האירופית לזכויות אדם , ובאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות[13].
הסדרת ההפגנה בחוק הישראלי
עריכהבפקודת המשטרה נקבע כי המשטרה היא אחראית על מתן רישיונות עבור תהלוכות ואסיפות[14], ועל אף שאין שימוש מדויק במונח "הפגנה" בפקודה, משתמש בית המשפט במונחים אלו כדי לתאר את צורת הביטוי "הפגנה", ולמעשה מותיר את שיקול הדעת במתן רישיון לביצוע הפגנות בידי מפקד מחוז במשטרה[15]. בנוסף, קיימת חובה למסור מראש הודעה בדבר עריכתן של "עצרת העם" - אסיפה שמספר המשתתפים בה הוא למעלה מ-500 משתתפים או אירוע ספורטיבי שמספר הצופים בו הוא מעל 7000 איש[16].
הדרישה לרישיון לביצוע הפגנה קיימת רק עבור הפגנות "תחת כיפת השמים", ולכן לא קיימת דרישה לרישיון בהפגנות במקומות סגורים. כמו כן, אין דרישה לרישיון בעבור הפגנות שכוללות התאספות הפחותה מחמישים אנשים והפגנה ללא תהלוכה או נאום, הרצאה או דיון בעניין מדיני. במידה שמתקיימת הפגנה ללא רישיון, המשטרה רשאית להתערב במניעתה[17], ומבצעי ההפגנה או מארגניה עשויים להיות מואשמים בעבירה פלילית[18].
בנוסף, החוק מגביל על ביצוע הפגנות ללא אישור מיוחד בכנסת ישראל[19] ובנמלים[20], אוסר על חיילי צה"ל לעורר או להפגין נגד הצבא[21], אוסר על עובדי מדינה לארגן הפגנות בעלות אופי מדיני, ואף קיים איסור השתתפות על עובדי מדינה בכירים בהפגנות אלו[22].
הגבלות על חופש ההפגנה
עריכהייתכן מצב שבו שתי זכויות חוקתיות בעלות מעמד נורמטיבי זהה מתנגשות. במקרה כזה, על בית המשפט לבצע איזון אופקי, בין חופש ההפגנה לאותן הזכויות שעומדות מולה[23]. בהפעלת שיקול הדעת בית המשפט יבצע איזון בין הזכויות כך שהפגיעה בכל אחת מהן תהא קטנה ככל האפשר ובאופן מינימלי. במידה והזכות להפגנה מתנגשת עם אינטרס ציבורי במעמד נמוך מזכות חוקתית, יש לבצע איזון אנכי, ובית המשפט יפגע בחופש ההפגנה רק כאשר קיימת ודאות קרובה, שאם לא יוגבל חופש ההפגנה - ייגרם נזק מעשי לאותו אינטרס.
זכות ההפגנה מול זכויותיהם של אחרים לפרטיות
עריכהלאורך השנים, בית המשפט בישראל נאלץ לבחון בקשות שונות מצד מפגינים לקיים הפגנות בסמוך לביתם של אנשי ציבור, העולה לכדי פגיעה בפרטיותו של איש הציבור, משפחתו ושכניו. גישתו של בית המשפט השתנתה בנוגע להגבלת הזכות להפגנה, וכיום ההגבלה היא נוקשה במיוחד. בעבר, בית המשפט ביצע הבחנה בין בית פרטי של איש הציבור, שמשמש למנוחתו, וקבע כי אין להטריד איש ציבור ואת בני משפחתו במנוחתם בכדי להשפיע על פעילותו הציבורית[24]. מנגד, כאשר ביתו הפרטי של איש הציבור הוא בעל צביון ציבורי (לדוגמא מעון ראש הממשלה או בית הנשיא בירושלים), קיימת סמליות שלטונית באופי המקום ולכן קיימת חשיבות לאופיה הדמוקרטי של ההפגנה ויש להתירה[25]. בהמשך התירו את קיום ההפגנה ליד ביתם של אנשי ציבור, אולם נותר בידי המשטרה שיקול הדעת בנוגע למגבלות ההפגנה וביניהם מניעה מביצועה בשעות מנוחה; תדירותן של ההפגנות; קיומן במרחק מסוים מביתו של איש הציבור; הגבלת מספר המשתתפים והסדרים בנוגע להגברה[26].
פרשה מרכזית בה ניתן לראות ביטוי מובהק לאיזון בין הזכות להפגין אל מול הזכות לפרטיות היא המחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה ליד ביתו בפתח תקווה בשנים 2016-2017. ההפגנות אלו התקיימו מדי שבוע בשכונה בה גר היועץ המשפטי לממשלה וגרמה מטרד רעש לדיירי הרחוב. המשטרה פיזרה חלק מן ההפגנות בטענה כי פעלה על פי חוק לאחר שהפעילה את שיקול דעתה כנדרש. בעתירה אשר הוגשה לבג"ץ[27] הכריע בית המשפט כי המשטרה פעלה כראוי כשזו פיזרה את ההפגנות מאחר והיועץ המשפטי לממשלה איננו נבחר ציבור ולכן החלטותיו צריכות להיות ניטרליות, ולא מושפעות מהפגנות, אשר נועדו בכדי להגשים את חופש הביטוי ולהשפיע על השיח הציבורי ולא בכדי להפעיל לחץ פסול על עובדי ציבור בניסיון לכפות עליהם החלטות שלפי מיטב שיפוטם אינן תואמות את האינטרס הציבורי הרחב. כמו כן, בית המשפט קבע כי קיימת חלופה אפקטיבית לביצוע ההפגנות. לאחר מתן פסק הדין החריפו צעדי המשטרה בכל הנוגע למארגני ההפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, שאף החריפו לכדי אלימות בין המפגינים למשטרה. המפגינים לעומת זאת התעקשו על זכותם להפגין והמשיכו לפעול בזירה המשפטית והציבורית בכדי לקיים את ההפגנה אל מול בית היועץ המשפטי לממשלה[28].
זכות ההפגנה מול אינטרס של סדר הציבורי
עריכההזכות להפגין מתמקדת בזכות לקיים הפגנה שלווה[29], לכן בית המשפט מוצא לנכון להגביל את חופש ההפגנה כאשר מדובר ביצירת מטרד של ממש ליחיד או פוגע באינטרס לסדר ציבורי[30]. בבואו לשקול האם בקיום ההפגנה תתכן פגיעה בסדר הציבורי בית המשפט נעזר במבחנים מצטברים: בחינת מידת הפגיעה הצפויה בשלום הציבור בגין מימוש זכות ההפגנה, ובחינת ההסתברות להתרחשותה של פגיעה אם ההפגנה לא תוגבל וקיומם של אמצעים חלופיים. ההגבלה תוצדק רק כאשר קיימת "וודאות קרובה" שתתרחש תוצאה מזיקה בקיום ההפגנה[23]. אחד מהשיקולים הנכללים תחת הסדר הציבורי הוא לדוגמה פגיעה בחופש התנועה של האזרחים שאפשרות המעבר שלהם ממקום אחד למשנהו נפגעת למול המבקשים לקיים את ההפגנה[30]. בבריטניה חופש התנועה היא זכות קודמת לזכות להפגין ולכן קיים איסור על קיום הפגנות באזורי תיירות מרכזיים ובאזור הפרלמנט[7].
חובת המשטרה להגן על המפגינים מפני "קהל עוין"
עריכהלא פעם סירבה המשטרה לאפשר קיום הפגנה או סירבה במתן רישיון להפגנה, בטענה כי קיים חשש מפני פגיעה פיזית בחייהם ובגופם של המפגינים עצמם על ידי "קהל". בית המשפט קבע כי איסור על ההפגנה צריך להיות האמצעי האחרון שיש לנקוט נוכח סכנה צפויה, ועל המשטרה לבצע את כל מה שביכולתה כדי לאפשר את ההפגנה ולמנוע את הסיכון למפגינים, במגבלת סבירות כוח האדם ותקציב, זאת בכדי לא לפגוע בזכות ההפגנה ולתת "פרס" לגורמים אלימים המתנגדים לכך[10]. כמו כן נקבע כי לא תדחה בקשה לקיום הפגנה מן הטעם של קושי בגיוס כוח אדם מצד המשטרה, ואף בעבר ביקר בית המשפט את משטרת ישראל על שניסתה לעצור הפגנה בשל מועדה הסמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל[31].
בשנת 1996, המשטרה סירבה לקיים תהלוכה בשבת ברחוב בר אילן בירושלים, רחוב המזוהה עם האוכלוסייה החרדית. טענותיה של המשטרה סבבו סביב הסברה כי במידה והתהלוכה אכן תתקיים, עלולה לפרוץ מהומה אלימה מצדה של האוכלוסייה החרדית. בנוסף, טענה המשטרה כי ניתן לקיים את התהלוכה במוצאי השבת, ובכך לצמצמם משמעותית את הסבירות לאלימות. בית המשפט בחן את הסוגיה, אפשר את קיומה של ההפגנה והסביר כי פגיעה בחופש ההפגנה תוך התחשבות בקהל עוין, עלולה להוביל ל-"וטו דה פקטו". פגיעה בחופש ההפגנה בנסיבות שכאלה, היא המוצא האחרון של כלל האמצעים הסבירים הקיימים בידיהם של רשויות החוק, ורק אם אז לא תתאפשר ההגנה על הסדר הציבורי, יוגבל חופש הביטוי[32].
זכות ההפגנה מול זכויותיהם של אחרים לקניין
עריכהכאשר קיימת התנגשות של זכויות בין חופש ההפגנה לבין הזכות לקניין ציבורי, נקבע שכאשר ההפגנה כוללת הקמת מבנים בניגוד לחוק, באופן שבו ההפגנה יוצרת מפגע אסתטי ולמטרד, היא מנוגדת לחוק ולכן אסורה[33].
תמונה פנורמית של חלק מהמוני המשתתפים בהפגנת החרדים נגד גיוס בני ישיבות (2014) (נלקח מויקיפדיה)
ראו גם
עריכה● הפגנה
● מחאה
לקריאה נוספת
עריכה● פרופ' אהרן ברק, כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה, פרק עשרים וחמישה: זכות הבת לחופש הביטוי, ע"מ 707-754, שריגים: נבו הוצאה לאור בע"מ, 2014.
● פרופ' יצחק זמיר, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה; חירות ההפגנה, 1983.
● הלל סומר, מסמך רקע בנושא: הזכות לאסיפה ולהפגנה, המרכז הבינתחומי הרצליה, ה-8 במרץ, 2005, עמוד 33.
● אפרת אבן, הזכות להפגין וגבולותיה, המכון הישראלי לדמוקרטיה: הפרלמנט, גיליון 43, ה-14 בינואר 2014.
● דוד ליבאי, "הזכות להפגין ולהתקהל בישראל", (54) עיוני משפט, כרך ב (תשל"ב-תשל"ג).
● ברק מדינה ודרור וגשל, בין מחאה למטרד מאיים: הפגנה ליד ביתם של אנשי ציבור, חוקים, ב (2010) 197.
קישורים חיצוניים
עריכה- בג"ץ קול העם
- הפגנות - הצורך ברישיון; מתוך אתר משטרת ישראל
- הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 26) (רישוי הפגנות), התשס"ט-2009
- הזכות להפגין ולגבולותיה; אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- הזכות להפגין; אתר האגודה למען האזרח בישראל
- ערכה למפגין/נה; אתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
- הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 26) (רישוי הפגנות), התשס"ט-2009
- פקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971
הערות שוליים
עריכה- ^ הלל סומר, עידו ארליך, ערן שמואלי, הזכות לאסיפה ולהפגנה, באתר המרכז הבינתחומי הרצליה, 8.3.2015
- ^ David Kretzmer, Demonstrations and the Law, Israel Law Review, 1984
- ^ בג"ץ 1983/17 מני נפתלי נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 27.04.2017)
- ^ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה: הנחיה מס' 3.1200 חירות ההפגנה, ה-1 אפריל 1983
- ^ בג"צ 2481/93 דיין נ' וילק, מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח (2) 468.
- ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977
- ^ 1 2 אפרת אבן, הזכות להפגין וגבולותיה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 14.1.2004
- ^ בג"ץ 153/83 אלן לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, לח(2) 393 (1984)
- ^ הצעות חוקה בעבר - רשימת מסמכים סרוקים באתר "חוקה בהסכמה רחבה"
- ^ 1 2 בג"ץ 153/83 אלן לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, לח(2) 393 (1984)
- ^ בג"ץ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל, סב-200.
- ^ ACTA and fundamental rights
- ^ International Covenant on Civil and Political Rights
- ^ סעיף 83 לפקודת המשטרה (נוסח חדש), תשל"א-1971.
- ^ סעיף 83 לפקודת המשטרה (נוסח חדש), תשל"א-1971.
- ^ סעיף 1 לחוק הבטיחות במקומות ציבוריים, תשכ"ג-1962.
- ^ רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 19.01.2017)
- ^ סעיף 151 לחוק העונשין, התשל"ז -1977
- ^ סעיף 7 לחוק משכן הכנסת, רחבתו ומשמר הכנסת, תשכ"ח – 1968.
- ^ תקנה 24 לתקנות הנמלים, תשל"א – 1971.
- ^ סעיפים 48-50 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955
- ^ סעיף 1 לחוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים), תשי"ט-1959
- ^ 1 2 בג"ץ 6658/93 עם כלביא נ' מפקד משטרת ירושלים, מח(4) 793 (1994)
- ^ בג"צ 456/73 כהנא נ' מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, (לא פורסם).
- ^ בג"ץ 6658/93 עם כלביא נ' מפקד משטרת ירושלים, מח(4) 793 (1994)
- ^ ג"צ 2481/93 דיין נ' וילק, מפק ד מחוז ירושלים, פ"ד מח (2) 468.
- ^ בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 08.10.2017)
- ^ האגודה לזכויות האזרח בישראל, איסור גורף על הפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה בפתח תקווה (2017).
- ^ הלל סומר, מסמך רקע בנושא: הזכות לאסיפה ולהפגנה. המרכז הבינתחומי הרצליה, ה-8 במרץ, 2005, עמוד 33.
- ^ 1 2 בג"ץ 148/79 צבי סער נ' שר הפנים והמשטרה, לד(2) 169 (1979)
- ^ יניב קובוביץ, מפגינים שזוכו מאישום בהפגנה לא חוקית תובעים את המשטרה על פגיעה בחופש הביטוי, באתר הארץ, 28 באפריל 2016
- ^ בגץ 4712/96 סיעת מרצ - ישראל הדמוקרטית - רצ, מפ"ם, שינוי נ' מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל.
- ^ עלי זלצברגר, פניה עוז זלצברגר, "מסורת חופש הביטוי בישראל", משפט חברה ותרבות, שקט, מדברים! (תשס"ו).