משתמש:Yaronbutler2/אוליביה שייקספיר

אוליביה שייקספיר (אנגלית: Olivia Shakespear; שם נעורים: טאקר (Tucker); 17 במרץ 1863 - 3 באוקטובר 1938) הייתה סופרת, מחזאית ופטרונית אמנות בריטית. היא חיברה שישה ספרים המתוארים כרומנים העוסקים ב"משברי הנישואין". ספריה נמכרו בקושי, ולעתים נקנו רק כמה מאות עותקים. הרומן האחרון שלה, Uncle Hilary (דוד הילארי), נחשב בתור המגנום אופוס שלה. היא כתבה שני מחזות בשיתוף פעולה עם פלורנס פאר.

אוליביה הייתה בתו של איש צבא בדימוס, והייתה לה השכלה פורמלית מועטה. עם זאת, היא ידעה היטב קרוא וכתוב ופיתחה אהבה לספרות. ב-1885, היא נישאה לעורך דין לונדוני בשם הנרי הופ שייקספיר (Henry Hope Shakespear), וב-1886 ילדה את בתם היחידה, דורותי. ב-1894, הובילו אותה תחומי העניין הספרותיים שלה לקשר ידידותי עם ויליאם בטלר ייטס, שאף הפך לקשר פיזי ואינטימי שנתיים לאחר מכן, ב-1896. ייטס הצהיר ש"היו להם ימים רבים של אושר", אך פרשיית אהבים זו הסתיימה לה ב-1897. על אף זאת, הם שמרו על קשרי חברות במהלך כל חייהם והתכתבו תכופות. ב-20 באוקטובר 1917, ייטס פנה לנישואין עם אחייניתה החורגת של אוליביה וחברתה הטובה ביותר של בתה דורותי, ג'ורג'י הייד-ליס.

החל מ-1909 ומדי שבוע, אוליביה אירחה ערבי סלון, אותם פקדו סופרים ואמנים רבים, ביניהם ניתן לציין במיוחד את עזרא פאונד, כשהיא הופכת לבעלת השפעה בחברה הספרותית הלונדונית. בתה של אוליביה, דורותי שייקספיר, נישאה לפאונד ב-1914, על אף ברכתם הלא נלהבת של הוריה. לאחר נישואיהם, השתמש פאונד בכסף שקיבל מאוליביה, כדי לתמוך בתומס סטרנס אליוט ובג'יימס ג'ויס. ב-1926, כשדורותי ילדה בן בצרפת, את עומר פאונד, אוליביה לקחה על עצמה את האפוטרופסות על הילד. הוא חי עם אוליביה עד פטירתה ב-1938, שתיים עשרה שנים מאוחר יותר.

חיים מוקדמים ונישואין

אביה של אוליביה, הנרי טוד טאקר, נולד באדינבורו והצטרף כסמל בגיל 16 לצבא הודו הבריטית. בבנגל הוא הועלה לדרגת אדיוטאנט-גנרל (גנרל שלישות), אך פרש ב-1856, בהיותו בן 48, עקב בריאות לקויה. במלאת שנה לחזרתו לבריטניה, הוא התחתן עם הארייט ג'ונסון מהעיר באת' (ילידת 1821). בני הזוג עברו לאי וייט, שם נולדו שתי בנותיהם: פלורנס ב-1858, ואוליביה, ב-17 במרץ 1863. זמן קצר לאחר מכן, המשפחה עברה לסאסקס, שם נולד בנם השלישי, הנרי, ב-1866. ב-1877, עברה המשפחה ללונדון, וגידלה את בנותיהן בעולם חברתי שעודד את העיסוק בפנאי.

אוליביה ביקרה לעתים ברחבי אנגליה, את קרוביה הרבים ממשפחת אמה, משפחת ג'ונסון, והתחבבה במיוחד על בן דודה ליונל ג'ונסון - היחיד מבין דודיה ובני דודיה שלא התגייס לצבא הבריטי - שפנה להיות משורר ולהפוך לחבר של ייטס. סביר להניח שאוליביה קיבלה חינוך פורמלי מועט; ייתכן שהיא חונכה על ידי מורים ונראה שכבר כאישה צעירה הפכה ליודעת קרוא וכתוב.

ב-1885, אוליביה נישאה להנרי הופ שייקספיר, אדם שתואר על ידי הביוגרף טרנס בראון, בספרו The Life of W.B. Yeats: A Critical Biography, כגבר "שווה" אמנם, אך "משעמם". כיליד הודו (1849), הוא היה צאצא למשפחה מאזור איסט אנד, לונדון, שבניה עסקו בייצור חבלים ובדומה לאוליביה, התגייסו לצבא. הנרי קיבל את חינוכו בהרו, לונדון רבתי, למד משפטים והחל להתמחות כעורך דין ב-1875. הזוג נישא ב-8 בדצמבר 1885, וירח הדבש התקיים בבולון ובפריז. אביה של אוליביה העניק להם הכנסה כספית נדיבה, במסגרת קרן נאמנות. תשעה חודשים לאחר נישואיהם, נולדה בתם היחידה, דורותי, ב-14 בספטמבר 1886; אוליביה הבינה במהירה שנישואיה להנרי נעדרו תשוקה. אלכסנדר ג'פרס, ביוגרף של ייטס, כותב: ”היא בכלל לא הייתה מרוכזת בעצמה, לא היה בה שמץ של אנוכיות, אך היא כן הייתה סימפטית ובעלת דמיון עמוק ועד שפגשה את ייטס, נראה שהיא השלימה עם העובדה שנישואיה היו ללא אהבה וללא אושר.”

שייקספיר פירק את משרד עורכי הדין שלו, בשנות ה-1880 המאוחרות — משום ששותפו מעל כנראה בכספי הנאמנות של לקוחותיו — והקים משרד עצמאי משלו. הארווד כותב שגישתו של שייקספיר ביחס לאותו אירוע הצביעה על מידה מסוימת של ביישנות מצדו, וסלידה מסצנות. באותו זמן, אוליביה הפסיקה להתרועע עם נשותיהם של אישי צבא ופנתה להתרועע עם נשים מחוגים ספרותיים: ולנטיין פוקס (שלא הייתה מאושרת מנישואיה ליצרן בירה מקנט), ופרל קרייגי, סופרת גרושה מארצות הברית, שהייתה ידועה בשם העט ג'ון אוליבר הובס.

ויליאם בטלר ייטס

ידידות

ב-16 באפריל 1894, כשהיא מלווה בפרל קרייגי, אוליביה השתתפה בארוחת ערב ספרותית לשם השקת ה-The Yellow Book, והתיישבה אל מול ייטס. מששב לאחרונה ללונדון, מביקור בפריז אצל מוד גון, ייטס הגיע כדי לצפות בהעלאת מחזהו, The Land of Heart's Desire. אמנם לא הכירו בין השניים באותו ערב, אך ייטס, כנראה דרך ליונל ג'ונסון (שהשתכר באופן מטריד באותו משתה), התעניין באישה שישבה ממול. ייטס הושפע עמוקות, בכותבו מאוחר יותר בזכרונותיו (Memoirs), לגבי המפגש: ”הבחנתי שמולי...אישה יפה עד מאוד...שהייתה לבושה להפליא...דבר שרמז לי על כך שיש בה ייחוד שאינו ניתן להשוואה.”

מיד לאחר מכן, השתתפה באחת מהצגות המחזה, The Land of Heart's Desire, וגילתה שהיא בעצמה נרגשת מהמופע. היא רצתה להיפגש עם המשורר ה"גבוה שחור השיער", וביקשה מג'ונסון להזמין את ייטס לתה, ב-10 במאי 1894, כשהיא מוסיפה בכתב ידה שעל גבי ההזמנה:”אני אהיה שמחה מאוד לראותך.” בממוארים שלו, ייטס התייחס אליה בכינוי "דיאנה ורנון", כותב: ”בספר זה אינני יכול לקרוא לה בשמה האמיתי — דיאנה ורנון נשמע נחמד באוזניי ויתאים כמו כל שם אחר.” הם מיהרו לבסס את חברותם העזה, כשאוליביה מצדה, מקשיבה באהדה לאהבתו האובססיבית של ייטס את גון. מאוחר יותר, כשייטס תיאר את ידידותם, הוא כתב: ”סיפרתי לה על אהבתי הנכזבת, ואכן זאת הייתה האובססיה שלי, כשאני אף פעם לא עוזב זאת, יום ולילה.” גלוריה קליין, כשהיא כותבת ב-The Last Courtly Lover, מציעה שאוליביה וייטס החלו להתיידד זה עם זו, על בסיס דיוני הספרות שלהם ונכונותו לעיין ביצירתה.

ג'ון אונטרקר, במאמרו "Faces and False Faces", רואה את ידידותם כהיבט החשוב ביותר במערכת היחסים של השניים, כשהוא מסביר: ”היא מצאה בייטס, כפי שהוא מצא בה, אישיות שניתן לדבר איתה על ספרות ועל רעיונות... היא הייתה מהאנשים המעטים שאיתם הוא היה יכול להירגע לחלוטין.” בהשוותו את ההבדלים בין אוליביה ומוד גון, הוא כותב: ”מוד גון הציעה לייטס נושאים וחומרים לכתיבת שירה, את אותם חיים 'מעניינים' להם קיווה, ואילו אוליביה שייקספיר הציעה לו שלווה.”

לדבריה של קליין, ייטס השווה את אוליביה לדיאנה ואת מוד גון השווה להלנה; הוא גילה משיכה לנשים בעלות עור כהה, בתארו את אוליביה כבעלת עור כהה יותר קמעה מזה שאמור היה להיות לבחורה יוונייה, ואף שיערה היה כהה מאוד. מבקר הספרות המפרי קרפנטר כותב שהרושם של ייטס מאוליביה היה של אישה ”עם עומק תרבותי, בעלת ידע בשפות צרפתית, אנגלית ואיטלקית, ונראה שיש לה פנאי בכל זמן. אופייה היה עדין ובעל חשיבה מעמיקה, ונראה שהיא הייתה מרוצה לא פחות, מחיי פנאי ושיג ושיח עם חברותיה.”

אף על פי כן, היא עבדה על כתיבת הרומן השלישי שלה, Beauty's Hour. ישנו מקום להניח שייטס קרא את כתב היד, הציע תיקונים ואולי אף תרם לאפיון הדמויות. קליין מאמינה שהשניים החלו את מערכת היחסים הידידותית שלהם בדיונים משותפים על ספרות; הביוגרף הבולט ביותר של ייטס, רוי פוסטר, מוסיף שהם נמשכו זה לזו, בשל העניין המשותף שלהם במיסטיקה. עבור ייטס, שהיה אז בן שלושים, ההיבט החשוב של מערכת יחסים ידידותית זו הייתה ההזדמנות שהציגה, לקיים בפעם הראשונה יחסי מין עם אישה, דבר שאותו הוא לא חווה.

באוגוסט, שב ייטס לאירלנד, תוך שהוא ממשיך לנהל תכתובות עם אוליביה, כשהוא כותב לה לגבי מוד גון ולידת בתה, איזולד. במכתביה, נראה שאוליביה הייתה כנה לגבי רגשותיה אליו; באפריל 1895, הוא כתב לה ש”אני לא אתלונן יותר לגבי כתיבתך על אהבה, מעבר למה שהייתי מתלונן לגבי צייר דיוקנאות שממשיך לצייר את אותו הדבר.”

פרשיית האהבים

ייטס דחה את ביקורו בלונדון אצל אוליביה לחודש שלאחר מכן; במקום זאת הוא טיפל בג'ונסון, שהיה מעורב בענייניו המשפטיים של אוסקר ויילד, ובנוסף לכך התדרדר לאלכוהוליזם שיהרוג אותו בסופו של דבר. נדמה שייטס שכנע את עצמו שאוליביה ובן דודה חלקו פגם משותף, בכותבו: ”מדובר באותה חולשה שלגביה הרהרתי...יופיה...אפל ושלו, היה מהסוג השייך לאצילות של דברים נפסדים, דבר שלא תרם לי כלל אלא סחט את לבי. לקחתי פסק זמן בן שבועיים כדי להחליט מה אעשה.” הוא גיבש לעצמו תוכנית, כדי לגשר בין יצריו לבין עוונה: הוא יבקש ממנה לעזוב את בעלה ולחיות עמו. עד לאותו הזמן יחסיהם הידידותיים היו ונותרו אפלטוניים.

ייטס ביקר לבסוף אצל אוליביה מספר שבועות לאחר מכן, בביתה שליד כיכר פורצ'סטר, כדי להציג את כוונותיו המחושבות היטב, אך הייתה זאת אוליביה שהצהירה על אהבתה אותו, למרבה המבוכה. חסר ביטחון, הוא לקח פסק זמן נוסף, במהלכו החליט שאם מוד גון בלתי מושגת, או בלתי נגישה לאור הנסיבות, אוליביה תהיה שלו, כשהוא כותב ”אז בכל זאת, אם אינני יכול להשיג את האישה שאני אוהב אתנחם לזמן מה מלהקדיש את עצמי לאחרת.” עבור ייטס, אוליביה הייתה מוכנה לעזוב את בתה, את הביטחון הכלכלי שלה, את מעמדה החברתי, ואת הרצון הטוב של משפחתה. למרות שלבעלה הייתה עילה מוצקה כדי לתבוע את ייטס, וכתוצאה מכך, לגרום להרס המוניטין שלו, תקוותה הגדולה ביותר לפני חורבן מוחלט, הייתה סלידתו האיתנה של שייקספיר משערוריות ציבוריות. לפתע, פקעה שוב סבלנותו של ייטס, בהציעו במקום זאת, שכל אחד ואחת יילך להיוועץ בחבר ("ספונסר"). ייטס בחר כנראה בפלורנס פאר ל"ספונסרית", בעוד שאוליביה בחרה בוולנטיין פוקס — הארווד משער שה"ספונסריות" ייעצו לשניים להמשיך עם הקשר, דבר שגרם כנראה לייטס אי-נוחות.

ב-15 ביולי 1895, ייטס ואוליביה נסעו לקנט כדי לבקר את ולנטיין פוקס; הטיול, לדבריו של הארווד, היה "טיול טעון מאוד מבחינה רגשית". על נסיעת הרכבת, כתב ייטס בזיכרונותיו, במילים אלו: ”כשבנסיעתנו הראשונה שלנו ברכבת ביחד — היינו אמורים לבלות את היום כולו בקנט — היא העניקה את נשיקת האהבה הארוכה והלוהטת, נבהלתי והייתי בהלם.” הם המשיכו לחלוק נשיקות אהבה לוהטות יותר בגלריות לאומנות וכן בביתה.

כשהוא עדיין מיוסר ממצבו של ליונל, ייטס פנה לחברתו של ארתור סימונס, כשהוא עובר לחדר שהיה סמוך לחדרו באוקטובר 1895. יום אחד, כשהיה עסוק במחשבות על מוד, הוא נעל עצמו רגע לפני שאוליביה ובת לווייתה הגיעו לבקר; מיד לאחר שעזבה, הוא נשאר ער כל הלילה רק כדי לספר לסיימונס על מוד. היא הגיעה ללונדון שבועות בודדים מאוחר יותר לביקור קצרצר.

ייטס היה אמביוולנטי כלפי אוליביה למרות עצת בנות לווייתם; כשהוא ללא כסף כדי לתמוך בה, הוא הציע שהיא תעדיף להיפרד מבעלה, במקום להתגרש ממנו, צעד שיחסוך ממנה את ההרחקה החברתית ואת האסון הכלכלי. ביוגרף של עזרא פאונד, ג'יי וילהלם, רומז ששייקספיר ידע שאוליביה אהבה את ייטס, אך הוא היה מודאג יותר מאיבוד מעמדו החברתי במקרה של גירושין, דבר שגרם לייטס ואוליביה להחליט ש "שיהיה פשוט ונחמד יותר להשלות אותו מאשר לעזוב אותו לחלוטין".

בינואר 1896, ייטס עבר שוב מקום מגורים, לדירה קטנה ב-Woburn Place, כדי לגור קרוב יותר אליה. לבסוף, לאור אירוע מורט עצבים של רכישת מיטה משותפת, כשייטס מתאר זאת במילים "שיחה מביכה על רוחב המיטה", ולאור הלחץ שהיה נתון בו, שמנע מהם בתחילה להיהפך למאהבים, הוא כתב לאחר מעשה, בינואר 1896: ”סוף סוף היא הגיעה אליי בגיל שלושים...והיו לנו ימים רבים של אושר.” אושרו של ייטס ניכר בשירים שכתב באותה תקופה, ובמהלך פרשיית האהבים ביניהם, נראה שאוליביה שימשה כמוזה עבור המשורר.

לאחר שישה חודשים, שב ייטס לאירלנד, ובאוגוסט אוליביה ביקרה עם בעלה אצל ולנטיין פוקס, שם קיבלה את הבשורה המרה על מות אביה. היא עזבה את המקום למטרת שהות ממושכת בטורקוויי, שם נשארה עד ספטמבר, לפני עזיבתה את המקום למטרת ביקור בסקוטלנד ביחד עם בעלה. ייטס כתב על ביקורה של מוד: ”מוד כתבה לי...היא הייתה בלונדון ואילו אני באתי לסעוד. סעדתי עמה והצרה שלי החריפה — לבטח היא לא חשבה על התעלול שעשתה — ולבסוף בוקר אחד...אוליביה גילתה שלא הייתי בסיטואציה לענות לה והחלה לפרוץ בבכי — 'יש מישהי אחרת בלב שלך'. זאת הייתה נקודת השבר בינינו במשך שנים רבות.” הקשר הסתיים באותו האביב כשייטס חזר שוב לאירלנד. אוליביה לא ביקרה אצלו שוב ב-Woburn Place במשך שנים רבות, לפי הביוגרף של ייטס, ריצ'רד אלמן.

פמברוק

חייה של אוליביה לא תועדו כיאות בין השנים 1897-1908. היא ביקרה אצל ליונל, בן דודה, בפעם האחרונה ב-1897, לפני שנכנס לבידוד חברתי בשל האלכוהוליזם שחווה. הוא מת בודד כתוצאה מסיבוך של דימום מוחי, ב-1902. ב-1899 חוותה המשפחה נסיגה כלכלית בלתי מוסברת, שאילצה אותה לעבור לפמברוק שבבייזווטר, כשאחד מידידיה מתאר את המקום כ"סלאם לא מזמין שם בבייזווטר". מספר חודשים מועט לאחר מכן, נפטרה אמה של אוליביה. בתוך שבוע, קיבלה אוליביה מכתב תנחומים מייטס, שכנראה היה המכתב הראשון ממנו קיבלה מזה שנתיים, מאז 1897. כמה אקדמאים וביוגרפים משערים שהם חידשו את הקשר הרומנטי בנקודת זמן כלשהי בין 1903 ל-1910; הביוגרף של פאונד, וילהלם, מאמין שהם התפייסו כבר ב-1903, בעוד שהביוגרפים של ייטס, ג'פרס ורוס, מציעים שהקשר הוצת מחדש לפרק זמן מסוים ב-1906.

ב-1901, למשך פרק זמן קצר, אוליביה עבדה בתור מבקרת ספרים עבור ה-The Kensington Review, מגזין בוטיק ספרותי, עד שעבר פשיטת רגל בשל ירידה במכירות. לאחר מכן, היא התערתה בחוגי המיסטיקה הלונדוניים הבולטים והתיידדה עם אוקולטיסטים רבים. ב-1902, היא שיתפה פעולה עם פלורנס פאר — שלזמן מה הובילה את השחר המוזהב, — שני מחזות העוסקים במיסטיקה, The Beloved of Hathor וכן The Shrine of the Golden Hawk, שיצאו לאור מאוחר יותר כסדרה בת שני כרכים.

על אף שהמשפחה קיבלה את ירושת אמה, הם המשיכו לחיות בבייזווטר. לזמן מה, דורותי למדה בפנימייה, אולם לאחר מכן היא נשלחה לז'נבה כדי ללמוד בבית ספר פרטי. כדי לחסוך כסף, המשפחה עזבה לרוב את העיר לונדון במהלך הקיץ, כדי לערוך ביקורים ממושכים אצל קרובי משפחה ברחבי בריטניה, ובמיוחד אצל אחיה, הנרי טאקר. אולם רק לאחר 1905, המשפחה החלה לשכור בית ב-Brunswick Gardens, סמוך לארמון קנזינגטון, בתקופה שדורותי שבה הביתה כדי להתגורר עם הוריה.

דורותי ועזרא פאונד

חייה של אוליביה מתועדים שוב, החל מ-1909, במכתביה וביומניה של בתה דורותי, הנסובים סביב הגעתו של המשורר האמריקאי עזרא פאונד לעיר הבירה לונדון. כשהיא הולכת בעקבות ידידיה באגודת קנזינגטון, אוליביה פתחה את ביתה והפכה אותו פעם בשבוע, לסלון אורחים, כשהיא מתחילה תקופה חשובה בחייה. כשייטס שב אותה שנה ללונדון, אוליביה כבר עמדה במרכזה של תנועה ספרותית פורחת. ייטס קיים ערבי סלון ספרותיים מדי יום שני; אלה שהשתתפו, התארחו אף בסלון אצל אוליביה. היא אירחה וטוותה מארג של קשרים, עבור רוב פרק הזמן של הפעילות הספרותית בלונדון, טרם המלחמה. בין המשתתפים הבולטים, ניתן למנות את פאונד, הילדה דוליטל, ייטס, וינדהאם לואיס, אנרי גודייה-בז'סקה, ריצ'רד אלדינגטון, ויליאם קרלוס ויליאמס, תומאס ארנסט יולם ורבים אחרים. הכנסים התקיימו בחדר האורחים שלה, מקום שאותו תיאר פאונד במכתב כ"מלא בקסם לבן". כעת הייתה אוליביה מיסטיקאית ידועה והיא קיימה סיאנסים בחדר האורחים שלה. היא רכשה נסיון רב באסטרולוגיה ובכירולוגיה, כשהיא מנחילה ידע זה לבתה דורותי, שחלקה אתה עניין משותף זה. שתיהן קראו גרימוארים; אוליביה נהייתה מומחית ב"איור סמלים מיסטיים" ובהיכרות טובה מספיק עם הסמליות המיסטית. אוליביה פגשה את פאונד בינואר 1909, בסלון ספרותי אותו אירח אחד מידידיה, שהתקיים בקנזינגטון; היא הזמינה אותו לתה ב-16 בפברואר 1909, ועל פי דרישתו, היא הכירה בינו לבין ייטס, חודש לאחר מכן, במאי. ייטס חזר לאחרונה ללונדון והחל בחקירה מעמיקה של ספיריטואליזם ומיסטיקה, כהוא פונה לאוליביה לקבל ממנה עצה. היא הובילה את המשורר האמריקאי הצעיר לחדרו של ייטס שב-Woburn Place, וקידמה את יחסי החברות שלהם.

דורותי התאהבה במהירות בפאונד. בשלהי 1909 ובתחילת 1910 אוליביה ודורותי השתתפו בהרצאות שהעניק במכון הפוליטכני של לונדון; ביוני 1910 הן הצטרפו אליו לאיטליה. מסיבות בלתי ברורות להיסטוריונים, אוליביה אסרה על השניים להתכתב זה עם זו, במהלך שהותו הממושכת בניו יורק במהלך השנים 1910 - 1911. על אף איסור זה, נראה שדורותי ראתה את עצמה כמאורסת לפאונד, למרות שהיא לא הייתה בטוחה אם הוא מתכוון להישאר בניו יורק או לחזור ללונדון.

ב-1910, ייטס החל לחשוב שההורוסקופ שלו מרמז על חזרה על הקשר עם אוליביה; הוא הרחיק את עצמו ממוד וביוני החל להיפגש עם אוליביה בתדירות רבה. פאונד חיבב מאוד את אוליביה, דבר שגרם לקנאה מסוימת אצל ייטס, ולדוגמה, כשפאונד פגש את השניים בתיאטרון, הוא הזמין אותם לאחר מכן לתה — אירוע שגרם לייטס להתנהג כלפי פאונד בגסות רבה. שנה לאחר מכן, אוליביה הכירה בין ייטס לבין ג'ורג'י הייד-ליס, אחייניתה החורגת בת ה-18 וחברתה הטובה ביותר של דורותי, מי שתינשא לייטס לאחר מעשה.

פאונד חזר מארצות הברית ב-1911 וחידש את ביקוריו אצל אוליביה ודורותי, תוך שהוא מציית לאיסורים אותם הטילה אוליביה. באוקטובר אותה שנה, פאונד הציע נישואין לדורותי באופן רשמי; אביה סירב בטענה שלפאונד הייתה הכנסה כספית זעומה. אולם שני בני הזוג, דורותי ופאונד, לא ויתרו: הוא ביקש רשות נוספת להינשא לדורותי, בחודש מרץ 1912, אך נדחה פעם נוספת. בראייתה של דורותי, הם המשיכו להיות מאורסים זה לזו, למרות שאפשרו להם להתראות בחדר האורחים של המשפחה, לביקורים קצרים בלבד, פעם בשבוע או שבועיים.

אוליביה החלה לדאוג לבתה לאחר שהילדה דוליטל, שאף היא האמינה שהיא מאורסת לפאונד, הגיעה ללונדון ב-1911. אוליביה אירחה את דוליטל בביתה, אך היא התוועדה לטיב היחסים שנוצרו בין דורותי, פאונד, דוליטל וריצ'רד אדלינגטון, לו נישאה דוליטל ב-1913. בספטמבר 1912, אוליביה כתבה מכתב לפאונד, שבתוכנו הנוקשה, היא חידדה את דבריה שעליו להפסיק את מערכת היחסים שלו עם דורותי:

אמרת לי שתהיה מוכן להתראות פחות עם דורותי החורף. אינני בטוחה אם אתה מעדיף להרשות לי לומר שאינני חושבת שזה חכם שהיא אמורה לפגוש אותך כל כך הרבה וכו', או שמא אתה מעדיף לעשות זאת בעצמך...אינני בטוחה אם היא עדיין חושבת על עצמה כמאורסת לך — אך היא בהחלט אינה יכולה להינשא לך — וזה מספיק בקושי! ישנו עניין נוסף — אישית אני מוטרדת ולא מרגישה בנוח — היה לי את כל החורף האחרון למעשה, לשמור לך שני ימים בשבוע כדי שתבוא לראות אותה... היא חייבת להינשא — אנחנו לא יכולות להמשיך לחיות בפועל כזוג נשים ואין לנו מספיק כסף להפרדת כוחות... אתה חייב ללכת — האנגלים כאן לא מבינים את מנהגיך האמריקאים וכל גבר שרוצה להינשא לה נרתע מהעובדה של החברות שלך איתה (או איך שתקרא לזה). אם תהיה לך הכנסה שנתית של 500£, יהיה לי לעונג שתינשא לה!

המקור באנגלית

You told me you were prepared to see less of Dorothy this winter. I don't know if you wd rather leave it to me to say I don't think it advisable she should see so much of you etc. or whether you wd rather do it in your own way .... I don't know if she still considers herself engaged to you—but she obviously can't marry you—it's hardly decent! There's another point too—which is the personal inconvenience & bother to myself—I had all last winter, practically to keep 2 days a week for you to come & see her ... She must marry—She & I can't possibly go on living this feminine life practically à deux for ever, & we haven't money enough to separate ... You ought to go away—Englishmen don't understand yr American ways, & any man who wanted to marry her wd be put off by the fact of yr friendship (or whatever you call it) with her. If you had £500 a year I should be delighted for you to marry her!

ב-1913, אוליביה הכירה בין פאונד לפסל אנרי גודייה-בז'סקה, שהשתייך לזרם הוורטיציזם, בתערוכת אמנות שהתקיימה באלברט הול. במסגרת אותה תערוכה, נפגש הפסל עם נינה המנט, שלאחר מכן יעסיק אותה כדוגמנית עירום למספר פסלי ברונזה, שאת אחד מהם קנתה אוליביה בעצמה. ב-1914, תרגמה אוליביה גרימואר עבור ייטס ופאונד, שבילו את נובמבר 1913 - ינואר 1914 בנופיו של יער אשדאון, ב-Stone Cottage — פאונד שימש כמזכירו של ייטס — שחקר את הנסתר. הם קראו מספר גרימוארים ואוליביה תרגמה להם מצרפתית גרימואר שחובר על ידי כומר בשנת 1670. התרגום שלה נכלל במגזין האגואיסט, מאוחר יותר אותה שנה.

ב-1914, נדמה שאוליביה כבר הבינה שדורותי הייתה נחושה להינשא לפאונד, והיא נעתרה לכך לבסוף; האירוניה היא שפאונד הרוויח פחות כסף ממה שהרוויח ב-1911. הופ שייקספיר ויתר לבני הזוג כשהללו הסכימו להינשא בטקס דתי ולא להינשא בטקס אזרחי, אשר התקיים ב-20 באפריל 1914. אוליביה נתנה לזוג שני ציורי קרקס מאת הצייר פבלו פיקאסו, מאחת התקופות המוקדמות שלו.

חיים מאוחרים ומוות

לאחר חתונתה של דורותי, פסק התיעוד של חייה של אוליביה. ב-1924, היא עזבה את Brunswick Gardens, כשהיא משליכה את מכתביה האישיים וזורקת מאות ספרים. הופ שייקספיר נפטר ב-5 ביולי 1923; בתוך מספר חודשים אוליביה עברה להתגורר בדירה ב-West Kensington, כשהיא לוקחת אליה את שתי המשרתות שחיו עם המשפחה במשך כמה עשורים. חייה המשיכו כרגיל, מלאים באירועים חברתיים. בספטמבר 1926, ילדה דורותי בן, עומר פאונד, שהובא מצרפת לאנגליה ב-1927 כדי לגדול שם. אוליביה הפכה לאפוטרופסית שלו ודורותי בילתה את הקיץ יחד עם אמה ובנה.

שגיאות פרמטריות בתבנית:ציטוט כפילות פרמטרים [ תוכן ] שיערך לבן, שיערי לבן. בואי נדבר על אהבה: איזה עוד נושא אנחנו מכירים? כשהיינו צעירים, זה בזו מאוהבים, ואם כן, בורים. המקור באנגלית Your hair is white My hair is white Come let us talk of love What other theme do we know When we were young We were in love with one another And therefore ignorant — Draft of "After Long Silence" Yeats enclosed in a letter written to Olivia in 1929.

ב-1926, העביר ייטס מזמנו כמה שבועות בלונדון, כנראה כדי לבקר את אוליביה בתדירות רבה יותר. הוא הביע חרטה על התנהגותו ב-1897, כשהוא כותב לה: "אתמול נתקלתי בשתי תמונות ישנות שלך...למי עוד היה פרופיל שכזה? — פרופיל של אישה על גבי מטבע רומאי. האדם מסתכל על נעוריו כפי שמטורף שמת מצימאון לוגם חצי קנקן. אני תוהה אם את חשה את אותו הדבר?" השניים המשיכו את התכתבותם, כפי שהיה לפני שנים רבות.

אוליביה המשיכה להתערות בחברה ולהתיידד עם רבים, שאחד מהם, וינדהאם לואיס, צייר דיוקן שלה; הוא נהנה מחברתה למרות שהוא התקשה להתיידד עם אחרים. היא חדלה מלכתוב אך נותרה קוראת ספרים נלהבת, כשהיא מעדיפה לקרוא סיפורי בלשים לשם השעשוע למרות שהיא המשיכה לקרוא את יצירותיהם של מחברים רציניים יותר. היא התיידדה עם אחד מהמשוררים המודרניסטים האירים, תומאס מק'גריבי, הזמינה אותו לתה ומאוחר יותר כתבה לו: "ייטס מסר לי מהדורה חדשה של ספרו Reveries and the Veil, ואני קוראת את כולו כל פעם. הוא כתוב מאוד יפה. הוא היה בערך בן 29 כשהכרתי אותו לראשונה. מק'גריבי סיפר לייטס שאוליביה הייתה "תמיד סמל לאלגנטיות, בעלת תדמית של אישה העשויה מזהב ושנהב". הארווד כותב עליה: "מבחינה ספרותית אוליביה הייתה אוונגרדית, אגנוסטית באמונתה הדתית ושמרנית בדעותיה הפוליטיות, לפחות בשלב מאוחר יותר בחייה".

התכתבויותיה של אוליביה עם עזרא פאונד, נמשכו לתוך שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, כשבחלק מהזמן שימשה לו כסוכנת בלונדון. ב-1924, לבקשתו של פאונד, היא הזמינה את המלחין האמריקאי ג'ורג' אנטייל למעגל החברתי שלה, טיפלה ברכישת ספרים ויצירות אומנות שנשלחו לראפאלו, מקום מושבם של הזוג פאונד, ושימשה כמתווכת בסכסוך בין לואיס לפאונד. היא לא גילתה עניין בדעותיו הכלכליות והפוליטיות של פאונד, ותיעבה במיוחד את הקנטוס שלו. לאחר פטירת בעלה, הכנסותיה של אוליביה הספיקו כדי לתמוך בקיום אורח חיים נוח. במהלך שנות ה-1920, היא הגדילה בהדרגה את הכנסותיה של דורותי (שבנוסף לכך, גדלו באמצעות תרומות ממספר חברי משפחה), ובמהלך שנות ה-30, היא השקיעה כסף על שמה של דורותי, כשהיא שולחת את הרווחים לדורותי ועזרא פאונד. במובן מוחשי ביותר, לדידו של הארווד, אוליביה שייקספיר היא "הגיבורה האלמונית" של העידן המודרניסטי, מפני שמרבית הכסף שהושקע בנדיבות בידי פאונד, כדי לממן סופרים בעלי קושי כלכלי, כגון תומס סטרנס אליוט וג'יימס ג'ויס, הגיע ממנה.

אוליביה נפטרה כתוצאה מסיבוכים שנגרמו ממחלה בכיס המרה, ב-3 באוקטובר 1938. יום לפני מותה, היא כתבה מכתב לדורותי, במילים הבאות:”בשני, הרגשתי לפתע חולה מאוד עם בעיה בכיס המרה — כאב נוראי — נשלחתי לרופא שלי — הוא נתן לי זריקה ומשכך כאבים והכאב חלף בהדרגה... הוא אמר שאני משתחררת במצב טוב, אך כמובן שאני חשה זוועה.” יום למחרת היא נפטרה מהתקף לב. ג'ון אונטרקר מאמין שמותה של אוליביה קרע את ייטס לגזרים, שנפטר כמה חודשים מאוחר יותר, מפני שהיא הוסיפה חמימות לחייו. ייטס כתב עליה במילים הבאות:

אוליביה שייקספיר נפטרה לפתע פתאום. במשך יותר מארבעים שנה היא הייתה מרכז חיי בלונדון, ובמהלך כל אותו הזמן לא הייתה לנו מריבה אחת, עצבות לעתים אך לעולם לא חלוקי דעות. כשפגשתי בה לראשונה, היא הייתה בשנות העשרים המאוחרות בחייה, אך היא נראתה כבחורה צעירה ונחמדה. כשנפטרה היא הייתה אישה זקנה ונחמדה...היא באה משושלת ארוכה של אנשי צבא, ובמהלך המלחמה האחרונה (מלחמת העולם הראשונה), היא חשבה שזוהי חובתה להישאר בלונדון במשך כל ההפצצות האוויריות. היא לא הייתה נחמדה יותר מאשר אישיות מכובדת — היא אף פעם לא איבדה את הסולידיות שלה ואין זה חשוב כלל מה אירע לה...למספר רגעים אינני מסוגל לשאת את המחשבה על לונדון. אני אזכור אותה בכל מקום אשר אלך.

המקור באנגלית

Olivia Shakespear has died suddenly. For more than forty years she has been the centre of my life in London and during all that time we have never had a quarrel, sadness sometimes but never a difference. When I first met her she was in her late twenties but in looks a lovely young girl. When she died she was a lovely old woman ... She came of a long line of soldiers and during the last war thought it her duty to stay in London through all the air raids. She was not more lovely than distinguished—no matter what happened she never lost her solitude ... For the moment I cannot bear the thought of London. I will find her memory everywhere.

— John Unterecker, "Faces and False Faces". in Unterecker, John (ed). Yeats: A Collection of Critical Essays. Englewood Cliffs, NY: Prentice Hall, 1963.

דורותי הייתה כבר חולה כשאמה נפטרה, כשהיא איננה יכולה לנסוע ללונדון. היא שלחה את פאונד שיארגן את ההלוויה וינקה את הבית. עזרא מיין את מכתביה של אוליביה והחזיר רבים מהם לייטס. אונטרקר כותב שייטס עשה כל מאמץ לשמור בסתר את ההתכתבויות: "זמן קצר לפני מותו הוא השמיד באופן שיטתי כמות גדולה של מכתבים לאוליביה שייקספיר. הללו, שהוחזרו לו לאחר מותה...ייטס לא היה מעוניין שאף אחד יקרא אותם".

רומנים: תיאור והתקבלות

אוליביה חיברה שישה רומנים שיצאו לאור בין השנים 1894 - 1910, וכפי שהם מתוארים על ידי פוסטר, מדברים על נשים שלא מאושרות מחיי האהבה שלהן, לצד גברים המתוארים כדמויות שטחיות וחסרות מעוף. הגיבורות — לרוב יתומות שחונכו בידי זקנים, מתוארות מבלות במבנים כפריים המשמשים כספריות — ומתוארות כמי שמתאהבות בבני זוג מבוגרים יותר מהן ברומנים המאוחרים יותר שלה.

שני הרומנים הראשונים יצאו לאור ב-1894 כשהם זוכים לביקורות מעורבות. Love on a Mortal Lease (להשכרה: אהבה פעם בחיים; שם הספר לקוח מיצירה של ג'ורג' מרדית') יצא לאור ביוני, כשלאחריו, יצא לאור הספר The Journey of High Honour (מסע השבחים), כשכמות המלים בו הייתה כ-30,000 מילים, ועם מספר דפים הנמוך משמעותית מזה של הספר הראשון, Love on a Mortal Lease, המכיל 355 עמודים. כל רומן מכר מאות עותקים בלבד. הארווד מתאר את יצירותיה המוקדמות