פתיחת התפריט הראשי

נאם ג'וּן פייקאנגלית: Nam June Paik;‏ 20 ביולי 1932 - 29 בינואר 2006) היה אמן אמריקאי יליד קוריאה הדרומית. פייק היה אמן מיצגים ונחשב לאחד מחלוצי אמנות הוידאו ארט. עבודתו קשורה קשר הדוק אל רעיונות תנועת הפלוקסוס, בה היה פייק חבר.

נאם ג'ון פייק
Baek Namjun
אין תמונה חופשית
לידה 20 ביולי 1932
סיאול, קוריאה הדרומית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בינואר 2006 (בגיל 73)
מיאמי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום קוריאנים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת טוקיו עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה וידאו ארט עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות פלוקסוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מלגת גוגנהיים
טבעת הקיסר של גוסלאר (1991)
מסדר ההצטיינות בתרבות של דרום קוריאה (2007)
פרס קיוטו באמנות ופילוסופיה (1998)
Ho-Am Prize in the Arts (1995)
מדליית גתה (1997)
פרס קיוטו
www.paikstudios.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

פייק נולד בסיאול כאחד מחמישה בנים לאב אשר היה עובד טקסטיל לפרנסתו. בילדותו, הוכשר פייק כפסנתרן. בשנת 1950, בזמן מלחמת קוריאה ברחו פייק ומשפחתו להונג קונג ומשם ליפן. שם, סיים פייק את לימודיו באוניברסיטת טוקיו. את התזה שלו כתב פייק על המלחין ארנולד שנברג.

לאחר לימודיו ביפן עבר פייק לגרמניה, שם המשיך בלימודים בתחום ההיסטוריה של המוזיקה באוניברסיטת מינכן. בזמן לימודיו נפגש פייק עם המלחינים קרלהיינץ שטוקהאוזן וג'ון קייג'. בהשפעתם עבר לעבוד עם מוזיקה אלקטרונית. בנוסף פגש פייק את הפסל והמייצגן יוזף בויס ובהשפעתם הצטרף פייק לתנועת הפלוקסוס.

במסגרת התנועה, אשר תפסה את עצמה כהמשך מאוחר של תנועת הדאדא, הציג פייק את עבודתו הראשונה "הצגה של מוזיקה אלקטרונית טלוויזיונית" (Exposition of Music-Electronic Television) ובמסגרתה שינה ועיוות את פעולתם של מקלטי טלוויזיה, בעזרת מגנטים.

בשנת 1964 עבר פייק לניו יורק. שם המשיך ביצירה אמנותית המתייחסת למוזיקה ואמנות פלאסטית גם יחד. בעבודה "זן קולנועי" (Zen for Film), מן השנים 19621964, הציג פייק בדירה ניו-יורקית מיצב הכולל פסנתר, בס וטלוויזיה ובה שודר סרט שלא עבר תהליך של פיתוח הנגאטיב ועל כן היה חסר כל דימוי.[1] ואילו בעבודה אחרת - במיצג "צ'לו טלוויזיה" (TV Cello), אותה יצר ביחד עם הצ'לנית שרלוט מורמן (Charlotte Moorman), יצר פייק מעין צורה של כלי הצ'לו עשוי מטלוויזיות אשר שידרו דימויים אותן "ניגנה" מורמן.

בתוך מסגרת האמנות המושגית שפיתח פייק, אמנות אשר ניסתה לבחון את אופני הייצוג ואת גבולותיו, הופיעו בעבודותיהם של השניים גם נושאים נוספים כגון היחס אל המודל הנשי באמנות. במייצג "אופרה סקסטרונית" (Opera Sextronique), משנת 1964 הופיעה מורמן כשהיא חשופת חזה. במייצג "חזייה טלוויזיונית לפסלים חיים" (1967), כוסה חזה של מורמן במסכי טלוויזיה קטנים[2], ואילו במייצג "חזייה טלוויזיונית" (1968) הופיעו על חזה החשוף של מורמן שתי מראות עגולות, אשר שיקפו את המצלמות המתעדות אותה בעת נגינתה בכינור.[3]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו: טננבאום, אילנה (עורכת), וידאו Zero, בדרך לקולנוע, הדימוי המוקרן - העשור הראשון, מוזיאון חיפה, 2004, עמ' 36-37.
  2. ^ Media Art Net | Paik, Nam June; Moorman, Charlotte: TV-Bra for Living Sculpture
  3. ^ ראו: טננבאום, אילנה (עורכת), וידאו Zero, כתוב בגוף, פעולה בשידור חי, הדימוי המוקרן - העשור הראשון, מוזיאון חיפה, 2006, עמ' 27.