נדיתו או נדתם היו קבוצות נשים בעלות מעמד משפטי מיוחד בחברה הבבלית, שחיו במקדשים, בעיקר מקדשים שומריים. הן היו אמורות בעיקרון להישאר בבתוליהן והיה מותר להן לעסוק בפעילות כלכלית, לצבור רכוש ולאמץ ילדים, בעיקר ילדי שפחות.

בדרך כלל נשים אלו היו חלק מן האליטה, לעיתים קרובות ממשפחות המלוכה. עצמאותן הכלכלית התבססה על הנדוניה שלהן, שאותה לא הורשו להעביר לגבר, וזאת בניגוד לנשים נשואות שהיו משוללות רכוש משל עצמן. במותן עבר רכושן לקרובי משפחה גברים או לילדים שאימצו.

במקדש איננה בארך, שם חיו כוהנות נדיתו, נמצאו לוחות ועליהן טקסטים מעלילות גלגמש, מכאן מסיקים שהן ידעו קרוא וכתוב.

חוקי חמורבי מתייחסים למעמד הנדיתו במספר מקומות[1], בין השאר מוזכרת חובת בני משפחות הנדיתו לספק את צורכיהן, זכותן לאמץ ילדי שפחות. בנוסף, יש גם מספר רב של מסמכים משפטיים פרטיים בבבל העתיקה, שבהם נשים אלה פועלות כשותפות חוזיות בעסקאות ולעיתים קרובות כנושים.

פעילות מינית מוגבלת הייתה מותרת לכוהנות גדולות ממעמד הנדיתו, במקדש נדיתו שבארך הכוהנת הגדולה בחרה למיטתה בחג השוויון כהירוס-גמוס גבר צעיר שייצג את דומוזיד.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Rivkah Harris: The nadītu-woman. בתוך: Robert D. Biggs u. a.: Studies presented to A. Leo Oppenheim. Chicago, 1964, עמודים. 106–135.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ למשל חוקים 144–146 וכן סעיף 178