נין של יצור חי הוא צאצא של נכדו או נכדתו של אותו יצור.

בתרבויות רבות, אדם מתייחס לא רק כבן להוריו אלא כנכד ונין לזקניו, משמש בעיקר לגבי ייחוס האבות של האדם. למשל, חלק מהדמויות המוצגות בתנ"ך, מוצגות באופן המזכיר את שם אביהן ושם סבן ושם אבי סבן, לדוגמה במגילת אסתר, פרק ב', פסוק ה' מוזכר ייחוסו של מרדכי: "מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי".

מקור המילה מן התנ"ך, בשבועת אברהם לאבימלך מלך פלשתים (ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק כ"ג) "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי". במפרשים אין התייחסות מפורשת לזהות הנין, היחידי שייתכן ומזהה אותו כבן הנכד הוא במדרש לקח טוב שבו נכתב "הם ג' דורות. עד כאן רחמי האב, על הבן, בנו ובן בנו"[1], בו ניתן להבין כי נין הוא בנו של הנכד.

אך הרד"ק בביאורו ומרבית פרשני המקרא מסבירים כי נין הוא בן: "לי ולניני ולנכדי, שהם שלשה דורות, נין הוא הבן, נכד הוא בן הבן" ולראיה הוא מביא את הפסוק ספר ישעיה, פרק י"ד, פסוק כ"ב "וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד" ושם מרבית המפרשים ורש"י בכללם מסבירים כי נין הוא הבן ולא בן הנכד.

נקרא בתנ"ך גם ריבע, בספר שמות, פרק ל"ד, פסוק ז' "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.". שלישים אלו הנכדים וריבעים הנינים. על אותו משקל קבע ועד הלשון העברית כי נכדו של הנכד הוא חימש[2].

בשפה העבריתעריכה

בשנת ה'תש"ג פרסם ועד הלשון העברית רשימת מונחי קרבת משפחה ובו קבע כי בן הנכד הוא שילש, ובו אף צוינה הערה כי נין הוא "זרע האב בכל הדורות"[3].

בשנת התשע"ה - 2014, אישרה האקדמיה ללשון העברית את השימוש במילה נין במשמעות בן הנכד, וכן נקבע כי בן הנין הוא חִמֵּשׁ[3].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הפיסוק אינו במקור וניתן גם להבין את המשפט כ:"עד כאן רחמי האב על הבן, בנו ובן בנו" (שני דורות בסך הכל)
  2. ^ הוועדה-למילים-בשימוש-כללי-נעזרה-בציבו, באתר האקדמיה ללשון העברית, 20 בנובמבר 2013
  3. ^ 1 2 פרשת-וירא-נִין, באתר האקדמיה ללשון העברית, 28 באוקטובר 2015
  ערך זה הוא קצרמר בנושא מדעי החברה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.