ועד הלשון העברית

ארגון שליווה את תחיית הלשון העברית בארץ ישראל

ועד הלשון העברית היה ארגון שנוסד בידי אליעזר בן-יהודה וליווה את תחיית הלשון העברית בארץ ישראל. בשנים 1920–1922 נקרא "מדרש הלשון".[1] לימים הפך הארגון לאקדמיה ללשון העברית.

חברי ועד הלשון העברית ומקורבים לוועד, ירושלים תרע"ב. יושבים (מימין): אליעזר בן-יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ; עומדים (מימין): חיים אריה זוטא, קדיש יהודה סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור.
רשימת מילים שהוציא ועד הלשון. עם המילים שלא התקבלו נמנות "מלוחית" לסלט ו"לפד" לקומפוט.
מתוך: זכרונות ועד הלשון, א-ג, ירושלים תרפ"ט (1929)
מכתב מבן-גוריון אל ועד הלשון, בקשה לפעילות לקראת הקמת המדינה, פברואר 1948

תולדותיו של ועד הלשון העברית

עריכה

בשנת תר"ן (1890) החליטה אגודת "שפה ברורה" של בן יהודה להקים "ועד ספרות", כדי להרחיב את השימוש בעברית כשפת דיבור ולהציע מילים חדשות בעברית. מיד אחר כך שינו את השם ל"ועד הלשון". בן יהודה נבחר לנשיא הוועד, והחברים בו היו הרב חיים הירשנזון, דוד ילין, זאב יעבץ, אברהם משה לונץ, הרב יעקב מאיר (לימים הראשון לציון) והרב יחיאל מיכל פינס. הוועד פעל כבמשך שנה והתפרק.

בשנת 1904 חודשה פעולת הוועד בידי המורים העבריים, שעמדו בפני קשיים גדולים בשימוש בשפה העברית לצורך הוראה. אלה תפקידי הוועד שנקבעו:

"א. להכשיר את הלשון העברית לשימוש בתור לשון מדוברת בכל ענייני החיים, בבית, בבתי הספר, בחיים הציבוריים, במסחר ובקנין, בחרושת ובאמנות, בחכמות ובמדעים.
ב. לשמור על תכונתה המזרחית של הלשון וצורתה המיוחדת העיקרית במבטא האותיות, בבנין המלים ובסגנון, להוסיף לה הגמישות הנצרכה, כדי שתוכל לבטא את המחשבה האנושית בזמננו בכל מלואה".

הוועד פעל כדי לקבוע נורמות אחידות בעברית, בדקדוק, בהגייה ובמינוח. הוועד התמודד גם עם ביקורת על דרכי פעולתו ועל המילים שחידש, והיו שכינוהו בזלזול "פבריקה של מילים". את השׂגתו על החלטה של ועד הלשון, בעניין ניקודה של המילה "נמל", פרסם נתן אלתרמן בשיר:

בלילה שקט, על חוף תל אביב,
שוכב הנָמָל במ"ם קמוצה.
שוכב מיַבּב: - מחיי טוב מותי...
אלי, למי אני עמֵל?
קִויתי להיות לנמל אמִתי
והנה
מתגרים בי:
נָמֵל!...

נתן אלתרמן, למלחמת הקמץ והצֵירה, הארץ, 21 ביוני 1936

לקראת קום המדינה החליט ועד הלשון לפעול להקמת אקדמיה ללשון העברית. כחצי שנה מקוּם המדינה נבחר ועד מכין להקמת האקדמיה מטעם ועד הלשון, והוא נשא ונתן עם הממשלה בעניין זה. רק בשנת 1953 חוקקה הכנסת את "חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953"[2] שמכוחו הוקמה האקדמיה ללשון העברית. לדעת הרב פרופ' נחום רקובר, הקמת מוסדות אלה היא ביטוי למסורת המשפט העברי, מסורת הנובעת מפיתוחי השפה העברית בישראל ומחוצה לה.[3]

נשיאי ועד הלשון העברית

עריכה

ברוב שנות פעילותו של ועד הלשון היו לו שני נשיאים, האחד ירושלמי והאחר תל אביבי, ומכאן החפיפות בתקופת כהונתם של הנשיאים השונים.

לקריאה נוספת

עריכה
  • שמואל אייזנשטדט, "שפתנו העברית החיה" (עמ' 571 ואילך), תל אביב, תשכ"ז.
  • נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה - הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב-תרפ"ב (1881–1922), האקדמיה ללשון העברית, תשס"ד
  • לקט תעודות לתולדות ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית תר"ן-תש"ל ולחידוש הדיבור העברי, הוצאת האקדמיה ללשון העברית ירושלים, תש"ל
  • זאב בן-חיים, במלחמתה של לשון, האקדמיה ללשון העברית, תשנ"ב
  • יאיר אור, בוראים סגנון לדור: האמונות והאידאולוגיות של מתכנני הלשון העברית בארץ ישראל, הוצאת אוב - ז.ע.פ. 2016, (319 עמודים).

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ועד הלשון העברית בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ועד הלשון העברית, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏2014-11-23
  2. ^ חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953, באתר האקדמיה ללשון העברית
  3. ^ נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 1184–1185: חוק המוסד העליון ללשון עברית, אתר דעת.