פתיחת התפריט הראשי

מְגִלַּת אֶסְתֵּר היא אחת מחמש המגילות שבחלק ה"כתובים" שבמקרא. היא מספרת את סיפור ניסיון השמדתם של יהודי ממלכת פרס בימי המלך אחשוורוש והצלתם. מאורע זה, לפי המגילה, שימש יסוד לקביעת חג הפורים. במוקד המגילה עומדת מזימתו של המן האגגי, בכיר השרים בממלכה, להשמיד את כל היהודים, כשמולו עומדים מרדכי היהודי ובת דודתו ולפי הגמרא גם אשתו אסתר, אשר נבחרת בראשית הסיפור להיות למלכה, והודות למעמדה ותושייתה מצליחה לסכל את מזימתו של המן. על פי ההלכה, יש מצווה לקרוא את המגילה בחג פורים, בלילה וביום. מצווה זו נקראת "מצוות מקרא מגילה".

מגילת אסתר
Sammlung Braginsky Megillah2.jpg
מגילת אסתר מתוך אוסף ברגינסקי
מספר פרקים 10
מספר פסוקים 135
סדרת ספרים חמש מגילות
הספר הקודם קהלת
הספר הבא דניאל
דמויות מרכזיות אסתר, מרדכי, המן האגגי, ושתי, אחשוורוש

תוכן עניינים

סיפור המעשהעריכה

החלפתה של ושתי באסתרעריכה

 
הכתרתה של אסתר

המגילה פותחת בסיפור על המשתה שעורך המלך אחשוורוש, בשנה השלישית למלכותו. המשתה נערך 180 יום ובו מוזמנים להשתתף כל תושבי הממלכה. ביום השביעי למשתה מזמין המלך את המלכה ושתי לאולם הגברים כדי להראות את יופיה בפני כל הנוכחים. ושתי מסרבת להזמנה ומעלה את חמתו של המלך, שמחליט בעצת יועציו להוציא את המלכה ושתי להורג. ביום שלאחר סיום המשתה התפכח אחשוורוש והתחרט, אך לא יכול היה לבטל את החלטתו.

בעצת יועציו ממנה המלך פקידים שלוקחים לשושן הבירה "כל נערה בתולה טובת מראה" מרחבי הממלכה, במטרה למצוא למלך אישה חדשה. בין הנשים הרבות המובלות לשושן הבירה, נלקחת גם אסתר (הנקראת גם הדסה, שמה העברי), יתומה יהודייה אשר גדלה תחת חסותו של בן-דודה, יהודי בשם מרדכי. במהרה הופכת אסתר למועמדת המועדפת על האחראי על ההרמון. בהוראת מרדכי אין היא חושפת את מוצאה היהודי. לאחר שאסתר נלקחת לארמון, ממשיך מרדכי לדאוג לשלומה. לאחר תהליך טיפוח ממושך שנמשך 12 חודשים, מובאות המועמדות בזו אחר זו אל המלך. בסופו של דבר נבחרת אסתר למלכה.

מרדכי וגזירתו של המןעריכה

באותה עת משמש מרדכי פקיד בחצר המלך, ועולה בידו לחשוף קנוניה של שניים משומרי הסף, בגתן ותרש, להתנקש בחיי המלך. הוא מודיע על כך לאסתר, וזו מודיעה למלך על הדבר בשם מרדכי. בגתן ותרש נתלים, ומעשהו של מרדכי נכתב בכרוניקה המלכותית, היא "ספר הזכרונות דברי הימים".

באותה העת, מרומם המלך אחשורש את המן האגגי. כל אנשי החצר משתחווים להמן במצוות המלך, מלבד מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה". המן מתמלא חימה על חוצפתו של מרדכי, וכשנודע לו מוצאו אין הוא מוכן להסתפק בהריגתו, אלא מחליט להרוג את כל היהודים בממלכה. לצורך כך הוא מפיל פור (הטלת גורל), והיום הנבחר לביצוע תוכניתו יוצא י"ג באדר. המן מבקש את אישורו של המלך להשמיד את העם, ואחשוורוש מסכים ומעביר לו את טבעתו, החותם המלכותי, כדי שיחתום בשמו על הצו. כך נחתם הצו הקורא לכל העמים להתכונן ליום י"ג באדר המיועד, להשמיד ולבזוז את כל היהודים שבאימפריה הפרסית.

כשהגזירה נודעת למרדכי הוא קורע את בגדיו ויוצא לרחוב שעל יד שער המלך לבוש שק ואפר. הצו בינתיים מגיע גם ליתר היהודים באימפריה שגם כן מתאבלים וצמים. מרדכי יוצר קשר עם אסתר ומנסה לשכנעה להשפיע על המלך שיבטל את הצו. זוהי משימה מסוכנת, שכן מי שניגש אל המלך ללא הזמנה חייב מיתה.

המשתה הראשוןעריכה

 
המן מוביל את מרדכי ברחבי העיר

לאחר דין ודברים נענית אסתר לדרישתו של מרדכי, אך מבקשת שלפני כן יתענו כל יהודי שושן - כולל היא עצמה ונערותיה - שלושה ימים ושלושה לילות (בהם כנראה התפללו לישועה מאלוהים, אף שהדבר לא מפורש).[1] לאחר שלושת ימים אלו נכנסת אסתר לחצר המלך ללא הזמנה, אך המלך מכוון כלפיה את שרביטו כסימן לכך שהוא מתיר לה לגשת לכיסאו ולשוחח עמו. היא מתקבלת אצלו ומבקשת ממנו לערוך משתה אליו יזומן הוא יחד עם יועצו המן. במהלך המשתה שואל המלך את אסתר לבקשתה, אולם היא מבקשת מהמלך לקיים משתה נוסף אתו ועם המן למחרת היום, ובו תספר לו את בקשתה. המן שב אל ביתו מן המשתה הראשון כשהוא מרוצה, אך כשהוא פוגש במרדכי שמסרב להשתחוות בפניו הוא מתמרמר. בעצת זרש אשתו ואוהביו הוא מכין עץ בגובה חמישים אמה (כ-25 מטר) כדי לבקש מהמלך לתלות עליו את מרדכי כבר למחרת.

באותו לילה נודדת שנתו של המלך והוא מבקש שיקראו בפניו ב"ספר דברי הימים" של פרס. הספר נפתח באקראי במקום שבו מסופר על הצלתו מהתנקשותם של בגתן ותרש, ואחשוורוש מבקש לגמול למרדכי על המעשה. הוא מתייעץ לשם כך עם אחד השרים העומדים לשרתו, במקרה המן, שהגיע למקום באותה שעה כדי לבקש מן המלך לתלות את מרדכי על העץ שהכין. אחשוורוש שואל אותו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו", ומאחר שהמן סבור שהמלך מתכוון אליו, הוא מפרט בפניו שורה של מחוות כבוד יוצאות דופן: הלבשת האיש בבגדי המלך, הרכבתו על סוסו של המלך והולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך הגבוהים ממנו תוך קריאה: "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אחשוורוש מצווה על המן לעשות כפי שתיאר למרדכי, ושהוא עצמו יהיה השר שיוליכו ברחובות העיר. לאחר המעשה שב המן לביתו ומספר לאשתו וליועציו על השפלתו, והם עונים לו: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו".

המשתה השניעריכה

 
אסתר חושפת בפני אחשוורוש את מזימתו של המן.

בקושי מספיק המן לחזור אל ביתו מן המשימה המבזה והוא מובהל בחזרה אל המשתה השני שעורכת אסתר. במשתה שואל אחשוורוש בפעם השלישית מהי בקשתה ויינתן לה עד חצי המלכות. אז מבקשת אסתר להציל את חייה ואת חיי עמה. אחשוורוש אינו מבין את פשר דבריה של אסתר ומבקש הסבר. בתגובה, מגלה אסתר את מוצאה היהודי ומצביעה על המן כ"אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה". המלך קם בכעס ויוצא אל הגינה, והמן מנסה לנצל זמן זה על-מנת לבקש את נפשו מאסתר אך בטעות נופל למרגלות מיטתה בדיוק כשאחשוורוש חוזר מהגינה. כאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה מעין-אינטימית זו עם המלכה, מתגבר כעסו. בדיוק אז מגיע חרבונה, אחד מסריסי המלך, ומצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי, מצילו של המלך. המלך מצווה ללא שהיות לתלות את המן עליו "על ששלח ידו ביהודים", ורק אז נרגע מכעסו.

 
קריאת המגילה

המלך נותן לאסתר את בית המן, וכשנודעת לו קרבתו של מרדכי לאסתר, אף מעביר את טבעתו - אשר עד אז הייתה אצל המן - למרדכי. אסתר ממנה את מרדכי כאחראי על בית המן ומתחננת לפני המלך להחזיר את ספרי הגזירה שנשלחו לכל רחבי הממלכה. אחשוורוש בתגובה אומר כי בעקבות בקשתו להשמיד את היהודים, ייתן בידיהם לנקום ולתלות את המן על העץ, אך שאין באפשרותו של איש להשיב את צו המלך שכבר נכתב, נחתם ונשלח בשם המלך. אחשוורוש מציע במקום לבטל את החוקים הראשונים לכתוב חוקים נוספים - וחדשים, ובהם לתת בידי היהודים רשות להתגונן מפני שונאיהם. את ההרשאה לכתוב את אשר יחפצו בו נותן אחשוורוש בידי אסתר ומרדכי לכתוב ליהודים תחת שם, צו וחתימת המלך. וכך נעשה, הכתבים הראשונים שנכתבו בי"ג בניסן ושגזרו על השמדת היהודים ביום המיועד י"ג באדר, לא בוטלו. אלא נכתבו ונשלחו צווים חדשים שיתירו ליהודים להתגונן בפני אויביהם. דבר זה נעשה בכ"ג בסיון, ובשל דחיפות העניין נשלחו הרצים המהירים ביותר ("האחשתרנים בני הרמכים").

יום הגזירהעריכה

ברגע שמתפרסמות הפקודות של מרדכי, כל היהודים מתמלאים שמחה. שאר העמים מפחדים מהם ומכוחו העולה של מרדכי, ששמו התפשט ברחבי הממלכה כיועצו החדש והבכיר ביותר של המלך. בהגיע היום, י"ג באדר, אשר בו היה אמור להתבצע הטבח ביהודים, היהודים מתאגדים בכל מדינות המלך אחשוורוש על מנת לנקום באלו שזממו להורגם. הם קמים, נלחמים בחזרה ומנצחים את הקמים עליהם ואת שונאיהם. היהודים ניצלים מאבדון וחוגגים את יום מחרת המלחמה, י"ד באדר בתור יום משתה ושמחה.

 
מגילת אסתר ודף ברכות, כתב יד בדיו ספיה על קלף
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

המגילה אינה מונה את מספר ההרוגים היהודים אך מפרטת כי מספר ההרוגים (בי"ג באדר) בשושן הבירה עמד על חמש מאות איש מאויבי היהודים, ובנוסף עשרת בני המן. אסתר מבקשת יום נוסף להמשך הלחימה בשושן הבירה, ובאותו יום (י"ד באדר) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום האתמול, ונהרגים עוד שלוש מאות איש בשושן. על אף שבצווים המלכותיים הותר ליהודים במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם". המגילה מונה כי בשאר מדינות המלך הרגו היהודים (בי"ג באדר) שבעים וחמישה אלף איש וגם הם לא שלחו את ידם בביזה.

חגיגות היהודיםעריכה

כפי שסיפור המגילה מתחיל בשמחה (משתה) הוא מסתיים בשמחה (משתה). היהודים היושבים בערי הפרזות (ערים שאינן מוקפות חומה) חוגגים ומקיימים משתה ביום שבו נחו מהלחימות[2] הוא יום י"ד באדר; והיהודים היושבים בשושן, אשר בה נמשכו הלחימות עד י"ד באדר, חוגגים בט"ו באדר. כן נקבע שהערים המוקפות חומה בזמן כניסת יהושע בן נון לארץ ישראל יחגגו בט"ו באדר. החגיגות כוללות שמחה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים.

סופה של המגילה משקף את תהליך החלת חגיגות הפורים והמשתה (ברוח מנהגי הפרסים) בחברה היהודית בגולה, תוך משלוח האיגרות פעמיים לרגל קביעת החג בקרב כל יהודי הממלכה (זאת לשם הדגשת חשיבותו וההכרח שבכיבודו). כשהחגיגות נקבעו לסמל את הישרדות עם-ישראל שלא נמחק ולא ימחק ("וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם") ואת ה"נהפוך הוא" - החודש שהפך מסמל לעצב ולאבל (על גזירת ההשמדה); לשמחה וחג (על נס ההצלה). כשהשם פורים נקבע על שם הפור שהפיל המן לקביעת יום תחולת הצו המורה על השמדת היהודים.

הרקע ההיסטורי לסיפורעריכה

המספר מציב את ההתרחשות בזמנו של אחשוורוש, המזוהה במחקר עם חְשְׁיָרְשָׁ הראשון (כסרכסס בפי היוונים), שמלך בגיל 35 למשך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465), והיה נכדו של כורש מייסד הממלכה הפרסית. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם במצרים ודיכא מרד של הבבלים בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל אל. כך, למשל, ציווה להלקות את הים האגאי בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו.

יש חוקרים הסבורים שמאחורי דמותו הספרותית של אחשוורוש עומדת דמותו האמיתית של מלך פרסי אחר, כגון ארתחששתא הראשון. חוקרים אחרים, המתארכים את הסיפור לתקופה ההלניסטית, סבורים שהסיפור רומז לדמויות ולמאורעות היסטוריים מתקופה זו, והועלו מגוון הצעות בהקשר זה. יש הסבורים שהסיפור הוא בדיוני בעיקרו ואיננו מתייחס למאורעות היסטוריים כלשהם, ודמותו של אחשוורוש היא דמות ספרותית סטראוטיפית של מלך פרסי.

העלילה ממוקמת בעיר שושן, שהייתה אחת מהערים החשובות בממלכה הפרסית, ובייחוד בשושן הבירה. על פי המחקר, שושן הבירה היא המתחם המבוצר (מאכדית birtu = מבצר) שבלב העיר שבו שכן ארמון המלך, ואילו העיר שושן היא העיר התחתית.

מהימנות היסטוריתעריכה

במגילה מצוי שפע של פרטים בנוגע להווי החצר הפרסית. באופן כללי מתאימים פרטים אלה לתיאורים המצויים אצל ההיסטוריונים היווניים, ובעיקר אצל הרודוטוס. אחשוורוש הוא כאמור דמות היסטורית המזוהה עם מלך פרסי ידוע. יש תיעוד, כנראה מהמאה ה-5 לפנה"ס מן העיר השומרית בורסיפה, לפקיד בשירות אחשוורוש ששמו מרדוכה.[3] תיאור ארמון אחשוורוש במגילה על חלקיו - החצר הפנימית, החצר החיצונה, בית המלכות, בית הנשים ועוד - מתאים לארמון מלכי פרס שנחשף בשושן. כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית.

השוללים את אמינות המגילה מצביעים על כך שהסיפור נעדר מהכרוניקות הפרסיות ותיאורי ההיסטוריונים היווניים שבידינו, והוא אף כולל פרטים שאינם עולים בקנה אחד עם תיאורים אלה. כך למשל, על פי הרודוטוס, אשתו של אחשוורוש לא הייתה אסתר או ושתי, אלא אמסטריס. הרודוטוס טוען גם שהמלכה חייבת להיבחר מבין שבע משפחות האצולה הפרסיות, אם כי בחינה של המלכות שכיהנו בפועל מעלה בספק מגבלה זו. בנוסף, על פי התיעוד ההיסטורי, כשאסתר נלקחה לארמונו של אחשוורוש הוא כלל לא היה בשושן אלא במלחמה מול יוון. כמו כן, מניין ה"מדינות" (סטרפיות) באימפריה הפרסית היה 20 ולא 127 כפי שנמסר במגילה. חוקרים מצביעים גם על פרטים בלתי סבירים המופיעים בסיפור: משתה מפואר של 180 יום; סירוב פומבי של המלכה ושתי לצו המלך; הצו שמורה "להיות כל איש שורר בביתו"; בעוד מוצאו היהודי של מרדכי ידוע ברבים, אסתר שהיא בת דודתו ובתו המאומצת מצליחה לשמור את מוצאה בסוד; מינוי אדם ממוצא לא פרסי לראש השרים, הן המן והן מרדכי; מסירת הצווים ברחבי הממלכה "מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו", במקום בארמית, שפתה הרשמית של האימפריה; הכלל שחוקי המלך אינם ניתנים לביטול איננו מתועד אצל ההיסטוריונים, ואין זה סביר שממלכה גדולה כמו הממלכה האחמנית יכלה להתנהל בדרך זו.

את הפרטים הרבים התואמים להוויי הפרסי, מיישבים החוקרים על ידי כך שהם מצביעים על ספרות יוונית היסטוריוגרפית שגם בה מצוי שפע כזה של פרטים על החצר הפרסית. לדעתה של חוקרת המקרא אדל ברלין (אנ'), מקור הדמיון בין תיאורי החצר הפרסית בכתבי ההיסטוריונים היווניים לבין תיאורי המגילה הוא בהשפעה תרבותית משותפת ולא ברקע ההיסטורי: אין להתייחס לדברי הסופרים היווניים בעניינים אלה כאל דיווחים היסטוריים אמינים, ואף מחבריהם ונמעניהם המקוריים לא התייחסו אליהם ככאלה - מדובר בסיפורים. נראה שבתקופה הפרסית התקיים ז'אנר של סיפורי עלילה שעסקו בחצר הפרסית, ושנשזרו בהן מוטיבים מוגזמים של פאר, משתאות וכדומה, שאחיזתם במציאות רופפת. סיפורים ומוטיבים מסוג זה רווחו כנראה ברחבי האימפריה הפרסית, ואף מחוצה לה. לדברי ברלין, הן תיאורי היוונים והן סיפור המגילה נוצרו על רקע תרבותי-ספרותי זה.[4]

תרגומים ועדי נוסחעריכה

תוספות למגילת אסתרעריכה

  ערך מורחב – תוספות למגילת אסתר

התוספות למגילת אסתר הן תוספות מאוחרות המופיעות לראשונה בנוסח תרגום השבעים היווני של מגילת אסתר, והן אינן מופיעות בנוסח המסורה העברי. התוספות, ככל הנראה, באו לפתור שאלות תאולוגיות העולות מקריאת הספר בדרך של "השלמת מידע" בצורה שתפתור קשיים כגון מדוע מגילת אסתר אינה מזכירה את שם אלוהים והעלילה נראית כמתנהלת באופן טבעי. התוספות למגילת אסתר מופיעות בכל הנוסחים של הברית הישנה שתורגמו מנוסח תרגום השבעים היווני, וביהדות הן נחשבות כחלק מספרות הספרים החיצוניים.

זמן חיבור המגילה ומקומהעריכה

על פי המסורת,[5] כותבי המגילה היו אנשי כנסת הגדולה, שקבעו את הספרים שנכנסו לתנ"ך ואת סדרם.[6] יש הסבורים, על פי הכתוב במגילה, כי כתבו אותה אסתר או מרדכי, או שניהם. אך מספר חוקרים העלו, שישנם סימנים לאיחור תאריך כתיבת המגילה, או עכ"פ לאיחור חתימת חיבורה. לדוגמה הפסוק הבא: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר" (ט, כח), המעיד על חגיגת ימי הפורים מזה מספר דורות, עובדה שלא יכולה הייתה להיכתב בידי מרדכי ואסתר ובני דורם.

במחקר מקובל לתארך את המגילה לסוף התקופה הפרסית או תחילת התקופה היוונית, בין השנים 400–200 לפנה"ס לערך.[7]

סוג ספרותי ומגמותעריכה

מוסכם במחקר כי מטרת המגילה, כפי שהיא לפנינו, היא לשמש הסבר בדיעבד להיווצרותו של חג הפורים ולבסס את מעמדו של החג, שבמקורו הוא חג-קרנבל בעל רקע ומקורות נכריים. עם זאת, חוקרים רבים סבורים שמגמה אטיולוגית זו היא פרי התפתחות משנית, ומטרתה המקורית של המגילה הייתה שונה. סוגיית מטרת חיבור המגילה קשורה בקביעת הסוג הספרותי שלה, והועלו השערות שונות בנוגע לשתי סוגיות אלה.

חוקרים מוקדמים ראו במגילה פרשנות לאגדה קדומה שעסקה במלחמה בין אלים. אחת ההשערות היא שמרדכי מייצג את האל הבבלי מרדוך, אסתר את האלה הבבלית עשתר, המן מייצג את האל העילמי הומן, וושתי את האלה העילמית משתי. לפי אותה השערה, העלילה במקורה תיארה מלחמה בין אלי בבל לאלי עילם, שניצחו בה הראשונים. השערות אלו זנוחות הן כיום על ידי החוקרים, שהגיעו להכרה, כי היהודים בגולה נהגו להיקרא בשמות נוכריים, בהם גם כאלה שמרכיביהם הם שמות אלילים, ואין בכך סימן למשמעות מיתולוגית כלשהי.[8]

יש הרואים במגילה קומדיה חגיגית, שמטרתה לשעשע את הקורא בסיפורים אירוניים ואף אבסורדיים. אדל ברלין מגדירה אותה ביתר פירוט כפארסה, המוצגת על רקע בורלסקה של חיי החצר.[9]

יש שזיהו במגילה זיקה לאסכולת החכמה וספרותה. שמריהו טלמון סבור שהמגילה מגלמת מוטיבים ורעיונות חכמתיים מובהקים, והוא מגדירה כאגדת חכמה שהוצבה בהקשר היסטורי (historicized wisdom tale). הוא משווה את המגילה לספר אחיקר החכם, הנטוע בספרות החכמה של המזרח הקדום ומתרחש על רקע היסטורי ספציפי (חצר אסרחדון מלך אשור).[10]

רוברט גורדיס סבור שהמגילה היא ייצוג מקראי יחיד של סוג ספרותי עצמאי: חיבור בדיוני ממקור יהודי, המתיימר להיות דיווח כרוניסטי של סופר לא יהודי. גורדיס סבור שהמגילה נועדה ליצור את הרושם של כרוניקה ממלכתית פרי עטו של סופר חצר פרסי. הוא משווה את סוגה הספרותי של המגילה לזה של איגרת אריסטיאס.[11]

בנוסף, מקובל להגדיר את המגילה כסיפור גולה, כספר דניאל, ספר יהודית וספר טוביה. סיווג זה מצטרף להגדרות אחרות של הסוג הספרותי של המגילה, ואיננו סותר אותן. בסיפורי הגולה אלו מתוארים דגמים שונים של חיי יהודים בגולה, מתוך נאמנות לדתם והצלחה מדינית, ומטרתם היא לשמש דגם וגורם מעודד לחיי היהדות בגולה.[12]

ניתוח ופרשנותעריכה

הצגת הדמויות במגילהעריכה

 
מגילת אסתר ליד קופסת אחסון

אחשוורוש - מוצג כמלך העוסק בתענוגות, כשהשיכרון מאפיל על שיקול דעתו. מצטייר כמלך סובלן והגון, המאזין לקול יועציו ומזמין את כלל נתיני ממלכתו, ללא הבדלי מעמדות למשתה המלך, המתקיים כשעשירים יושבים לצד עניים. לעומת זאת, הוא מוכן לאשר את תוכניתו של המן להשמדת עם שלם בעבור בצע כסף. אחשוורוש מאפשר את קיום משתה המלכה ושתי, שיועד לנשות הממלכה באותה הצורה, אך ציוויו המשפיל למלכתו ושתי מעיב גם הוא על תדמיתו. מוצג כמכבד את חוקי הממלכה ופועל בתחום הכללים לעשיית רצונו ומה שרואה לנכון.

ושתי - מדמויות המשנה במגילה. חז"ל ראו בה נצר לבית המלוכה הבבלי. מוצגת כדמות נשית מרדנית שעומדת על דעתה וכבודה, ומשלמת על כך. לא ברור האם היא רק הורחקה מתפקידה או שהוצאה להורג. המצדדים בניתוח פשטני יטענו שאין רמז להריגתה, האחרים יאמרו שהנורמות של חצר המלוכה היו כאלו שברור לכל מה היה קיצה, והעובדה שהמגילה עוברת על כך בשתיקה מרמזת אולי על הוצאתה להורג בסתר, כדי למנוע תסיסה עממית. פירוש השם "ושתי" בפרסית עתיקה הוא "הנחשקת" (vaš לחשוק; ti - פועל בהווה).[13]

אסתר - גיבורת סיפור המגילה. אישה תמה הנלקחת בכוח אל ארמון המלך ומצייתת בכל לאביה המאמץ מרדכי, אך לבסוף מגלה יוזמה עצמאית ותושייה רבה. אסתר מוצגת תחילה באור שלילי מעט, כאשר היא מנותקת מצרת עמה וחוששת לגורלה, אך לאחר מכן היא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה.

שמה של הגיבורה "אסתר" נגזר כנראה מהמילה stara בפרסית עתיקה, שמשמעה "כוכב", או לדעה אחרת, משם אלת הפריון הבבלית עשתר. יש הסבורים ש"הדסה" (שמה העברי) היא צורה ארמית דיאלקטית של המילה האכדית ḫadašatu (כנראה מן השורש השמי חד"ש) שמשמעותה "כלה", ומשמשת כתואר לאלה עשתר.[14] סברה זו אינה מקובלת כיום במחקר.

מרדכי - בן דודהּ של אסתר שאימצה לבת לאחר מות הוריה, ומשמש לה כאומן. לאחר שאסתר נלקחת בכפייה הוא ממשיך לראות את עצמו כאחראי לגורלה, דורש בשלומה ומשגיח עליה, ואסתר מצדה ממשיכה לציית לו כמקודם. עובדה זו מתבטאת בעיקר בהוראתו לאסתר שלא לחשוף את מוצאה. כאשר מתברר לו שהעם היהודי נתון בסכנת השמדה, הוא מבקש בתוקף מאסתר להיות פטריוטית ולסכן את עצמה, ולבסוף מצליח להוציא לפועל את אומץ ליבה ולהובילה אל ההצלה הגדולה. לאחר ששוכנעה בדבריו, הורתה לו אסתר לאסוף את היהודים ולערוך צום, והפעם מרדכי נשמע לה וקיים את דבריה במלואם.[15]

מרדכי מגלה אקטיביות ויוזמה. כאשר הוא מגלה כי בגתן ותרש זוממים להרוג את המלך, הוא מגלה זאת לאסתר והיא מספרת לאחשוורוש. בזכות מעשה זה מתרחש המפנה בעלילה, הידוע בתור "מעשה הסוס". בסופו של דבר הוא הופך להיות לשר בכיר במקומו של המן. בדומה לאסתר, נראה שגם מרדכי הסתיר בתחילה את זהותו היהודית, וזו נחשפה לאחר שסירב לציית לצו מלכותי ולהשתחוות להמן[16].

חז"ל דרשו את שמו "מֹר דכי" - בושם טהור. חוקרים מודרניים גוזרים את שמו משם האל הבבלי הראשי מרדוך (במגילה השם מנוקד מרדֳכי). סביר שבדומה לאסתר, גם למרדכי היה שם עברי, אך הוא לא נמסר בסיפור המגילה. השם מרדכי התגלה בטקסטים איראנים עתיקים כיועץ למלך פרס.

המן - מיוחס כצאצא של אגג. ראש השרים, שמבקש להשמיד את כל יהודי הממלכה בגלל סכסוך אישי עם מרדכי. מצטייר כאדם שמנצל את כוחו הפוליטי הרב בכדי להפוך את צרתו הפרטית לסכסוך בין-דתי כולל וקיצוני. תאוות הכבוד הגדולה והאובססיבית שלו מתבטאת בצו המלכותי המחייב את הכל להשתחוות בפניו, וכעסו הרב בשעה שמרדכי לא מוכן לבצעו. בדבריו למקורביו מתאר המן את סירובו של מרדכי כפגם המערער ומייתר בעיניו את כל הישגיו[17]. כשנשאל על ידי המלך אחשוורוש לדבר בו ראוי לגמול למיטיבו, סבר המן שמדובר בו, והתהלוכה המלכותית שתיאר בתשובתו חושפת כנראה את שאיפותיו למלוכה. שאיפותיו אלו עוררו את הסתייגות המלך ממנו, ולכן הוא השפילו בהצעדת מרדכי, ולבסוף אף לא היסס להוציאו להורג בגלוי.

בפרסית עתיקה פירוש השם המן hama manah הוא בעל "אותה הדעת/הדעה" כשל המלך. אביו של המן נקרא המדתא או hama data, שפירושו: בעל "אותו החוק" כשל המלך.[13]

זרש - אשת המן, מדמויות המשנה. זרש היא שיעצה לבעלה להכין עץ בגובה חמישים אמה ולתלות עליו את מרדכי היהודי. נראה שהיא אישה כוחנית, שהרי המן מקבל את עצתה.

בִגתן ותרש - מדמויות המשנה. הקושרים המבקשים להמית את המלך, כמסורת התקופה הקדומה, שבה מלכים היו בסכנת חיים יומיומית, ובעיקר מידי מקורביהם, שביקשו לשלוט או להשליט אחר.

חרבונה (גם חרבונא) - מדמויות המשנה, נזכר לראשונה ברשימת "שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש" (א, י). לחרבונה תפקיד מפתח בתיאור מפלתו של המן. בסצנת המשתה השני של אסתר, לאחר שהיא מוקיעה את זדונו של המן בפני אחשוורוש, הוא "קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן" (ז, ז). כשהמלך שב אל החדר ורואה את המן משתטח על מיטת אסתר ומתחנן על חייו, הוא מפרש זאת באופן שגוי: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?!". כאן מופיע חרבונה ומפנה את תשומת לבו של המלך לעץ אשר הכין המן למרדכי, מיטיבו של המלך, ואחשוורוש בכעסו מורה מיד לתלות עליו את המן.

חז"ל מפרשים ש"חרבונא זה אליהו"[18] והראב"ע אומר ש"כאילו אליהו היה, שהוא מבשר הגאולה" - חרבונה אינו באמת אליהו, אך אליהו הוא 'מבשר הגאולה', וגם חרבונה "עשה טובה לישראל ובאה ישועה על ידו".

הגי - מדמויות המשנה. סריס שממונה על הרמון הנשים של אחשוורוש.

התך - מסריסי אחשוורוש. בחז"ל קיימת דעה לפיה: "התך - זה דניאל".[19]

היעדרותו של אלוהים מהמגילהעריכה

  ערך מורחב – היעדרותו של אלוהים ממגילת אסתר

באופן מעורר תמיהה, שמו של אלוהים אינו מוזכר במגילה, והתערבותו אינה נזכרת במפורש אפילו פעם אחת. היעדרותו של אלוהים היא הביטוי המובהק ביותר, אך לא היחיד, לאופייה החילוני למראית עין של המגילה. המגילה מתעלמת מנושאים דתיים העוברים כחוט השני במקרא: אין בה כל התייחסות לארץ ישראל ולמקדש, והאזכור היחיד של ירושלים הוא אגב הצגת דמותו של מרדכי (ב, ה-ו). התעלמות זו מתעצמת פי כמה לאור העובדה ששיבת ציון ובניית המקדש השני כבר החלו; אין במגילה התייחסות לתורה; על אף שנזכרים צומות (ד, טו-טז; ט, לא) - לכאורה מעשה דתי מובהק - אין התייחסות מפורשת לתפילות ותחינות לאל שמתלוות אליהם; היהודים חוגגים את תשועתם במשתה ושמחה, אך אין שבח והודיה לאל (ח, יז; ט, טז-כב). אין גם זכר לרעיון הגמול האלוקי האופייני למקרא, למרות הסכנה הקיומית בה עמד העם[20]. ככלל, נדמה שהמספר יוצא מגדרו כדי להימנע מהתייחסות דתית מפורשת, גם בהקשרים שבהם הדבר מתבקש.


בעיה זו העסיקה את פרשני המגילה לדורותיהם, מסורתיים כביקורתיים, איש לפי שיטתו. גם בעל תרגום השבעים נדרש לה, ופתר אותה באמצעות הרחבות שונות שהעניקו למגילה צביון דתי יותר, וקירבוה לסטנדרט המקראי המקובל. במסכת מגילה מונים מספר גדול של רמזים להשגחתו של האל על מהלך האירועים:

כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת

פרק ד' פסוק י"ד

- "מקום אחר" = האל. זאת ועוד: "אם לעת כזאת הגעת למלכות" = השגחה פרטית. בעיה זו עמדה בבסיס מחלוקת חז"ל לגבי מידת קדושתה של המגילה, עד שלדעת שמואל בגמרא המגילה אינה מטמאת את הידיים. בפרשנות המסורתית קיימות גישות שונות המסבירות את אופייה החילוני של המגילה - המשותף לכולן הוא שהן יוצאות מהנחה שהמגילה, בהיותה מכתבי הקודש, היא בהכרח חיבור דתי וחילוניותה היא רק למראית עין. במחקר קיימות גישות המזהות במגילה רובד דתי נסתר, לעומת גישות אחרות הרואות בה חיבור חילוני מעיקרו או חיבור שזיקתו לדת חלשה. חז"ל פירשו ששם המגילה, אסתר, רומז שנס ההצלה נעשה ב"הסתר פנים", כלשון הפסוק בתורה המתאר מציאות עתידית של גלות: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא"[21]. כלומר, שכל ההצלה נעשתה לכאורה ללא כל מעורבות אלוקית, אך המגילה 'מגלה' שמאחורי הקלעים - הכל התרחש בזכות אלוקים. כך יוצא שדווקא העדר כל אזכור לשמו של אלוהים מונעת את צמצום נוכחותו להופעה גלויה ומובחנת.

קדושתה ומעמדה בקרב כתבי הקודשעריכה

 
מגילת אסתר, המאה ה-13 או המאה ה-14, מפאס שבמרוקו. מוצגת במוזיאון קה בראנלי שבפריז.

אף על פי שחז"ל כללו את מגילת אסתר בתנ"ך, יש עדויות בתלמוד הבבלי (מגילה ז א), שהחכמים התלבטו האם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.

אמר רב שמואל בר יהודה:

שלחה להם אסתר לחכמים "קבעוני לדורות".
שלחו לה: "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות".
שלחה להם: "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס"...
שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות".
שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' (משלי, כ"ב, כ') - שלישים ולא רבעים [כלומר חומש, נביאים וכתובים], עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, 'כתב זאת זיכרון בספר' (שמות, י"ז, י"ד) - "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. "זיכרון" - מה שכתוב בנביאים. "בספר" - מה שכתוב במגילה.

בהמשך, מובאת בתלמוד דעתו של שמואל, ש"מגילת אסתר לא נאמרה ברוח הקודש" (אם כי אמירה זו מסויגת לאחר מכן ש"נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב"), לעומת דעתם של התנאים רבי אליעזר, רבי עקיבא ורבי מאיר שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש. בהתאם למגמה זו, בתלמוד הירושלמי נאמר: "ר' יוחנן אמר 'הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל', רשב"ל אמר 'אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל'".[22] גם הרמב"ם הלך בדרך זו, וכתב: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם".[23] אמנם בנושאי כליו של הרמב"ם מבואר כי אין כוונת הרמב"ם שיתבטלו לגמרי (כמו שהבין בדבריו אברהם בן דוד מפושקירה) אלא רק שכל הנביאים והכתובים לא יקראו בציבור חוץ ממגילת אסתר.

מגילת אסתר לא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש. לעומת זאת, היו שטענו שאי מציאת קטע ממגילת אסתר במגילות קומראן סבירה מבחינה סטטיסטית בגלל קוטנה היחסי, ואין העדרה מהקטעים שנמצאו מעידה דבר על הימצאותה במקום במקור.[24] רמזים אחרים מצביעים על היכרות אפשרית של אנשי הכת עם מגילת אסתר, כמו למשל תיאור יציאתו של אברהם ממצרים לבוש "בוץ וארגמן" במגילה החיצונית לבראשית.[25]

כמה חוקרים הציעו שבני קומראן לא קיבלו את המגילה בשל סיבות תאולוגיות, כדוגמת אופייה החילוני של המגילה ושם שמים הנעדר ממנה, ונישואי יהודייה עם גוי. חוקרים אחרים טענו שבני קומראן לא קיבלו כלל את חג הפורים, אם משום שבמקורו הוא היה חג אלילי שאומץ על ידי היהודים, ואם משום שעל פי לוח השנה של כת קומראן חייב חג הפורים לחול בשבת, ולדעתם אין שום חג שמותר לו לחול בשבת.[26]

גם בקאנון הנוצרי של כתבי הברית הישנה, נכללה מגילת אסתר כחלק מן הקאנון. אמנם, מרטין לותר ניסה לשווא לשכנע את עמיתיו להוציא את מגילת אסתר (כמו גם ספרים נוספים שנכללו בקאנון הנוצרי) מן הקאנון המקודש, בנימוק שאינה משקפת את רוח האמונה האמיתית של הדת הנוצרית.

מדרשים ופירושים למגילהעריכה

ספרי מדרש על המגילה:

בנוסף הודפסו קטעי מדרש:מדרש אחר על מגילת אסתר (בית המדרש, ילניק), דרוש לפורים (בית המדרש, ילניק), מדרש מגילה (גאסטר, ספר הזיכרון לדר'קאהוט)[30]. בספרות הראשונים מופיעים עוד תרגומים שאינם לפנינו "תרגום זוטא, "תרגום רבה", "תרגום ירושלמי", "תרגום רבה דירושלמי" ו"תוספתא דתרגום ירושלמי".[31]

למגילת אסתר נכתבו פירושים על ידי חלק מהפרשנים המסורתיים של התנ"ך כגון רש"י, אבן עזרא ומלבי"ם. בנוסף חוברו עוד ספרי פרשנות רבים על מגילת אסתר, בהם בולטים עקידת יצחק של רבי יצחק עראמה, מנות הלוי של רבי שלמה אלקבץ, משאת משה של ה"אלשיך", מחיר יין של הרמ"א, יוסף לקח של רבי אליעזר אשכנזי, ראשון לציון של רבי חיים בן עטר, פירוש הגר"א ומגילת סתרים של רבי יעקב לורברבוים.

בתרבות ובאמנותעריכה

במהלך ההיסטוריה, מגילות רבות עוטרו בעיטורים ססגוניים שסיפרו את סיפור המגילה ושיקפו את רוח התקופה. אחת מהמגילה המאוירות העתיקות והיפות ביותר היא מגילה משנת 1616 שנכתבה ואוירה על ידי משה בן אברהם פסקארול בעיר פרארה באיטליה. אורכה למעלה מארבעה מטרים וגובהה כ-27 ס"מ. היא הוזמנה עבור אדם בשם מרדכי בן אליהו הלוי, שחי בעיירה קטנה בשם בריסילו (Brescello), סמוך לפארמה.[32] מגילה זו נמצאת היום בספרייה הלאומית בירושלים, יחד עם מגילות וכתבי יד מאויירים אחרים.

בקרב יהודי מזרח אירופה נפוצו מאז המאה ה-16 מופעי פורים שפיל בהם הופיעו שחקנים מחופשים לדמויות מהמגילה.

עיבודים קולנועיים שונים לסיפור המגילה נעשו כבר מתחילת תקופת הסרט האילם. בשנת 1948 ביים ג'ון קויל את "המלכה אסתר", סרט בשחור-לבן שנועד במיוחד להפצה בכנסיות, המדייק בתיאור העלילה. בשנת 1960 נעשה הסרט אסתר והמלך על בסיס עלילת המגילה. בשנת 2006 צולם הסרט לילה אחד עם המלך בכיכובם של לוק גוס, טיפאני דופונט וג'ון ריס-דייוויס המבוסס על סיפור המגילה. הסרט לוקח חופש עלילתי מסוים ואינו מקפיד להיצמד לפרטים שבמגילה.

בפברואר 1966 הועלה על הבמה מחזהו של נתן אלתרמן "אסתר המלכה", בבימויו של גרשון פלוטקין. זהו מחזה מוזיקלי על גרסה מודרנית של מגילת אסתר. בשנת 1970 הופקה גרסה טלוויזיונית של הערוץ הראשון הישראלי למחזה המגילה מאת איציק מאנגר. המחזה מעביר את גיבורי מגילת אסתר לשטעטל במזרח אירופה. הגרסה הוצגה ביידיש, וצוות השחקנים בסרט אף יצא להציג אותה על הבמות בארגנטינה בשנת 1971. המחזה של מאנגר זכה גם לשתי גרסאות תיאטרליות של משפחת מייק בורשטיין, כולל גרסה בברודוויי ב-1968. בשנת 1983 ביים אילן אלדד לפי תסריט של חיים חפר את המחזה של מאנגר, בכיכובם של יונתן סגל, ניצה שאול ושלמה בראבא. השירים בסרט, שהופק בשיתוף פעולה עם הטלוויזיה הגרמנית, הושרו ביידיש עם קטעי קישור בנוסח קברט תיאטרלי.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

טקסט המגילה
סיפור המעשה (היסטוריה) ופרשנות למגילה
פירושים מחקריים
  • Lewis Bayles Paton, Esther (International Critical Commentary), New York: Charles Scribner's Sons, 1908. Online copy at the Internet Archive
הלכה
ג'ת"ה - נס פורים


הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו רא"ש, מסכת מגילה, פרק א', סימן א'; מהר"ל, אור חדש (על אסתר), פרק ד', פסוק ט"ז, ד"ה לך כנוס.
  2. ^ כשמתייחסים ללחימות במגילה מתייחסים לכלל הלחימות; הכוללים את ראשית הלחימות והיא הטבח ביהודים ואז מלחמות ההגנה העצמית - הרג הזוממים להשמיד את היהודים.
  3. ^ Katrina J. A. Larkin, Ruth and Esther (Old Testament Guides), Sheffield, UK: Sheffield Academic Press, 1996, pp. 72-73.
  4. ^ אדל ברלין, אסתר (מקרא לישראל), תל אביב/ירושלים: עם עובד/מאגנס, תשס"א 2001, עמ' 15–18, 28–29, וכן לאורך הפירוש; וראו גם: Adele Berlin, "The Book of Esther and Ancient Storytelling", Journal of Biblical Literature 120.1 (2001), 3-14
  5. ^ מור כלפון, מי באמת כתב את מגילת אסתר?, ישיבת פתח תקווה (הקישור אינו פעיל, 27/09/2018)
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'
  7. ^ אדל ברלין, אסתר (מקרא לישראל), תל אביב/ירושלים: עם עובד/מאגנס, תשס"א, עמ' 27.
  8. ^ משולם מרגליות, בתוך מגילות (עולם התנ"ך), עמ' 215
  9. ^ אדל ברלין, מבוא לאסתר בסדרת מקרא לישראל
  10. ^ Shemaryahu Talmon, "Wisdom in the Book of Esther", Vetus Testamentum 13 (1963), pp. 419-455 (at JSTOR, free subscription required).
  11. ^ Robert Gordis, "Religion, Wisdom and History in the Book of Esther: A New Solution to an Ancient Crux", Journal of Biblical Literature 100 (1981), pp. 359-388.
  12. ^ אדל ברלין, מבוא לאסתר בסדרת מקרא לישראל, עמודים 21–22
  13. ^ 13.0 13.1 מילים שחדרו לעברית: מפרסית, אתר השפה העברית
  14. ^ Julius Lewy, "The Feast of the 14th Day of Adar", Hebrew Union College Annual 14 (1939), pp. 128-130 (At JSTOR, free subscription required
  15. ^ "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (אסתר ד, יז).
  16. ^ "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי  מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ: וַיְהִי באמרם כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם, אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי: וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה: וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי. (אסתר, פרק ג, ג-ו)
  17. ^ "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר, הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם-אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם-הַמֶּלֶךְ: וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי  בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ". אסתר פרק ה', יא-יג
  18. ^ פרקי דר' אליעזר פ"נ
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ו, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ד', עמוד א'; אסתר רבה, פרשה ח', פסקה ד'.
  20. ^ חז"ל התייחסו לעניין זה ותיארו את השתתפותם של היהודים במשתה ההוללות של אחשוורוש כסיבת הגזירה.
  21. ^ דברים לא יח
  22. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה ה'
  23. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ב', הלכה י"ח
  24. ^ Carsten Peter Thiede, The Dead Sea Scrolls and the Jewish Origins of Christianity, Palgrave Macmillan, 2003, pages 105-110
  25. ^ Talmon, Shemaryahu. "Was the Book of Esther Known at Qumran?" Dead Sea Discoveries 3.2 (1999): 249-67.
  26. ^ Т. Beckwith, The Old Testament Canon, pp. 291-294
  27. ^ לקח טוב, פנים אחרות ואבא גוריון באתר דעת
  28. ^ אגדת אסתר באתר דעת
  29. ^ מדרש מגילת אסתר באתר דעת.
  30. ^ מדרשי מגילת אסתר באתר ספריא.
  31. ^ חגים ומועדים. אתר היברובוקס
  32. ^ מגילת אסתר עם ציורים - פררה (איטליה) 1616, Youtube, ‏17.1.2019