ניקיטה הצבוע
ניקיטָה דוֹבְּרינין שכונה הצָבוּעַ (ברוסית מודרנית: Никита Константинович Добрынин, "Пустосвят"; ? – 11 ביולי 1682) היה כומר רוסי, מראשי המתנגדים לרפורמה במהלך הפילוג הכנסייתי במאה ה-17. גונה ככופר ב-1666, והוצא להורג לאחר שהשתתף במרד 1682.
ביוגרפיה עריכה
לא ידוע דבר על חייו המוקדמים של ניקיטה דוברינין. הוא מוזכר לראשונה ביוני 1659, ככומר זוטר בקתדרלת סוזדל, שהנהיג את המרי והמחאה נגד הארכיבישוף המקומי סטפן, נאמנו ובן-טיפוחיו של הפטריארך ניקון. סטפן ביקש את הגנת הצאר מפני האיש, אותו תיאר כמורד אלים ומסוכן שגייס לצדו רבים. ניקיטה, בשש אגרות ששלח למוסקבה, האשים את סטפן בשחיתות, בהכאת כמרים ונזירים, בהריסת איקונות ואף בטלטול עצמותיהם של נסיכי סוזדל, כדי לפנות מקום למיזם בנייה, ובאי-אמירת התפילה לשלום הצאר. הקרמלין, שהודאג מהדיווחים על הזעם העממי, שיגר לעיר באוקטובר משלחת כנסייתית. בראשה עמד הארכיבישוף אלכסנדר מוויאטקה, שבאותה שעה היה המנהיג החשוב ביותר במחנה השמרני בכנסייה הרוסית, מתנגדי התיקונים שהנהיג ניקון בסדרי התפילה והטקס, שנועדו להאחיד אותם עם הנהוג בכנסיות היווניות. במכתבי התלונה של ניקיטה אודות סטפן אין כל אזכור ממשי לרפורמות, או ראיה לכך שהכומר התנגד להן. פנייתו לרשויות העמידה אותו בסכנה מצד מקורביו של סטפן, והוא התלונן כי הם מנסים לרצוח אותו ולשדוד את ביתו.
ב-1660, לאחר שאלכסנדר דיווח על ממצאיו, זומן ניקיטה למוסקבה בתור העד הראשי במשפט אויבו. הבישופים שבחנו את האירועים הכריעו כי סטפן אכן היה אשם בהרבה ממה שניקיטה ייחס לו, אך גם שהכומר שיקר והוציא את דיבתו רעה כדי להציגו כבוגד במלכות. ניקיטה תואר כמי שהסית והמריד את התושבים המקומיים. מגינו הנלהב ביותר של סטפן היה יהויקים, ראש מנזר וַלְדַאי-אִיבָּרסקי, שהתכעס על יומרתו של כומר פשוט לתקוף בכירים ממנו. סטפן הודח ממשרתו, אך על ניקיטה נגזר נידוי ונאסר עליו לשמש בקודש. הוא כתב לאחר מכן שעתר לביטול העונש מדי שנה.
ניקיטה היה עוד קודם לכן מאוהדיו של פאבל, בישוף קולומנה, שהודח בשרירותיות על ידי ניקון ב-1657 וגורש למנזר. פגישתו עם אלכסנדר הובילה להצטרפותו למחנה מתנגדי אותן הרפורמות שהנהיג הפטריארך. הוא הקדיש זמן רב בשנים שלאחר מכן, כדי לכתוב מסה מפורטת נגד השינויים בתפילות. חיבורו נועד בראש ובראשונה להפריך את "פרשנות הליטורגיה הקדושה" (Ἡ θεία λειτουργία μετὰ ἐξηγήσεων διαφόρων διδασκάλων) מאת יוחנן נתנאליס, שתורגם לרוסית ב-1656 והופץ כדי להצדיק את התיקונים. ניקיטה, תוך הסתמכות על מובאות מכתבי אבות הכנסייה, תקף את ההצטלבות בשלוש אצבעות (במקום בשתיים כנהוג קודם), את אימוץ הצלב בן ששת הקצוות במקום הצלב המסורתי בעל השמונה, ואת ריבוי ה"הללויה". הוא התמקד יותר מכל בהשלכות התאולוגיות של חלקי תפילה על שאלת ההתגשמות בבשר. הוא האשים את נתנאליס באימוץ כל הכפירות בתולדות הכנסייה, מהמתייהדים ועד אפולינריוס ונסטוריוס. ב-2 ביולי 1653 היה מעורב בתקרית אלימה בסוזדל: המזכיר בוריס וסילייב, ממקורבי סטפן, טען שניקיטה הכה אותו באלה תוך ניסיון להורגו, בעוד שניקיטה טען שמנע מווסילייב לשדוד את אוצר הכנסייה.
בשלהי 1665, חיבורו של ניקיטה נגד השינויים בתפילות, ה"עתירה רבתי אל הצאר" בן 178 העמודים, היה קרוב להיות מושלם. הוא הפיץ אותו בקרב תומכיו בסוזדל. הדבר נודע לרשויות, שכינסו באותה עת סינוד כללי בהשתתפות פטריארכים זרים, כדי לשים קץ למשבר הדתי ולמצוא מחליף מוסכם לניקון. במרץ 1666, דוברינין נעצר והובא למוסקבה כדי להיחקר בסינוד, וכתב-היד שלו הוחרם. הוועידה הכנסייתית עמדה בסימן של כפיית פשרה: ניקון עצמו הודח רשמית, אך הרפורמות שלו אושררו ונותרו בתוקפן. ה"עתירה רבתי" הייתה הטקסט המורכב והמלומד ביותר שהיה מצוי בידי המתנגדים. המלומד שמעון מפּוֹלוֹצְק, ונשיא הסינוד, מטרופוליט עזה פָּאיסיוּס ליגָרידֶס, נדרשו להפריך אותה ביסודיות. פולוצק הכין תרגום מקוצר מרוסית מוקדמת ללטינית, עבור פאיסיוס, והקדיש מחצית מספרו "שרביט המֶמְשֶׁלֶת" לניתוח וגינוי המאמר של ניקיטה. ה"עתירה" עלתה לדיון בסינוד ב-29 באפריל. ב-10 במאי, נגזר דינו של דוברינין כמין, תואר הכמורה שלו נשלל והוטל עליו חרם גמור. הוא נשלח למנזר ניקולאי הקדוש בדז'רז'ינסקי, מוסקבה. כמעט מיד לאחר פרסום ההחלטה, הכומר חזר בו מעמדותיו. בשלושה מכתבי חרטה, שחוברו בין יוני לנובמבר 1666, כתב לצאר שטעה כשהתנגד לרפורמה, שהתפילות לא הטרידו אותו במיוחד מעולם, ואף הציע "לנשק את רגלי ראשי הכנסייה." הוא שוחרר מעונשו במנזר באוגוסט 1667, אך כל יתר העונשים שהושתו עליו עמדו בעינם.
הוקעתו של דוברינין והרחקתו מתומכיו בסוזדל, אפשרה גם להשיב את סטפן למשרת הארכיבישוף שם. סטפן ויהויקים ערכו ליטורגיה חגיגית בעיר ב-1668. ניקיטה כמעט ונעלם מהרשומות למשך חמש-עשרה השנים שלאחר מכן: ידוע שנע ונד בין מנזרים וקהילות של מתנגדי הרפורמה, שגונו כ"פלגנים" בידי הסינוד ונודו, והתקבל בקרבם כמנהיג בעל סמכות.
ב-7 במאי 1682 מת הצאר פיודור השלישי ללא יורש ודאי, ובבירה נפתחה תקופה ארוכה של חוסר יציבות. גדודי המשמר, שבקרב חייליהם היו אוהדים רבים של "האמונה הישנה", התקוממו. הפלגנים במוסקבה, כשניקיטה בולט בין מנהיגיהם, יצאו מן המחתרת. דוברינין חיבר באותה עת הפרכה לטיעוני פאיסיוס נגדו מ-1666. הם קראו בפומבי לעם שלא ללכת לכנסיות או להשתתף בטקסים, ודרשו את השבת הנוהג הישן. ב-5 ביולי, בלחץ המשמר, אפשרה העוצרת סופיה אלכסייבנה רומנובה לקיים ויכוח תאולוגי בינם ליהויקים, שהיה עתה הפטריארך. ניקיטה היה ראש הדוברים מצד הפלגנים. הדיון נערך בארמון הפאות שבקרמלין. ניקיטה הכה קשות את אפנאסי, ארכיבישוף חוֹלְמֹוגוֹרי, ולפי המסופר תלש חצי מזקנו. הוא ויהויקים החליפו דעות ועלבונות במשך מספר שעות. העוצרת, שנכחה במקום כדי להגן על הפטריארך, התערבה בדיון מזומנות, ואסרה על ניקיטה לענות לשאלותיה. היא האשימה את הפלגנים במרדנות ובבורות. דוברינין ועמיתיו יצאו כשהם משוכנעים שגברו על יהויקים ברמת טיעוניהם. למחרת, נעצרו כולם בפקודת סופיה. ב-11 ביולי נערף ראשו של ניקיטה בלובנויה מייסטו. זמן קצר לאחר הוצאתו להורג, חיבר יהויקים מנשר בשם "אודות ניקיטה הצבוע", או "הנשבע לשווא", שכן לדברי הפטריארך, הצהרות החרטה הפומביות שלו היו שקריות מאז ומתמיד. בכינוי זה נודע מאז בהיסטוריה הרוסית.
כתביו של ניקיטה השפיעו במידת-מה על אבאקום ואחרים בין הוגיה של התנועה נגד הרפורמה, שמתוכה התגבשו לבסוף אדוקי האמונה הישנה, אם כי בכתביהם הם לא מציינים אותו כמקור. התנערותו של דוברינין מעמדותיו ב-1666 הביאה לכך שקורותיו לפני המרד ב-1682 כמעט ולא נזכרו בספרות האדוקים. למרות השכחה חלקית זו, ניקיטה זכה למעמד של קדוש מעונה נערץ. בקרב הממסד הכנסייתי, השפעתו הייתה גדולה עוד יותר. שמעון מפולוצק ראה את ההתנגדות לרפורמה לא כשלל מחאות מקומיות, אלא כתנועת כפירה מאורגנת שבראשה חייב היה לעמוד הוגה בעל שיעור קומה, מעין מרטין לותר רוסי. הוא היה משוכנע, לנוכח היקפה של ה"עתירה רבתי", שניקיטה היה המנהיג האמור. כתביהם של פולוצק וליגרדיוס נגד דוברינין הופצו לכל רחבי רוסיה, והכנסייה הרשמית הייתה בטוחה שהמתנגדים השונים שיצאו נגדה במחצית השנייה של המאה ה-17 היו תלמידי "הצבוע".
לקריאה נוספת עריכה
- Georg Bernhard Michels, At War with the Church: Religious Dissent in Seventeenth-century Russia. הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 1999.
- André Berelowitch, Theological Dispute and Integration in mid-XVIIth century Muscovy: the Argument about Pseudo-Dionysius the Areopagite and Negative Theology. בתוך: Religion und Integration im Moskauer Russland. הוצאת הרסוביץ, 2010. עמ' 387–412.
קישורים חיצוניים עריכה
- Georg Michels, The Place of Nikita Konstantinovič Dobrynin in the History of Early Old Belief. Revue des Études Slaves, 1997.
- Georg Michels, The First Old Believers in Tradition and Historical Reality. Jahrbücher für Geschichte Osteuropas, 1993. עמ' 503–505.