סוניה דלונה
סוניה דלונה (באנגלית: Sonia Delaunay :13 בנובמבר 1885 – 5 בדצמבר 1979) הייתה אמנית צרפתייה, שבילתה את רוב חיי העבודה שלה בפריז. היא עברה הכשרה רשמית ברוסיה ובגרמניה לפני שעברה לצרפת והרחיבה את העיסוק שלה לטקסטיל, אופנה ותפאורה. היא ייסדה את תנועת האמנות אורפיזם, הידועה בשימוש שלה בצבעים חזקים ובצורות גאומטריות, יחד עם בעלה רובר דלונה ואחרים. היא הייתה האמנית הראשונה שהציגה בחייה תערוכה רטרוספקטיבית בלובר ב-1964, ובשנת 1975 הוכתרה לקצינה של לגיון הכבוד הצרפתי.
 | |
| לידה |
14 בנובמבר 1885 Hradyzk, אוקראינה  |
|---|---|
| פטירה |
5 בדצמבר 1979 (בגיל 94) פריז, צרפת |
| מקום קבורה |
Gambais |
| מקום לימודים |
אוקראינה |
| זרם באמנות |
אורפיזם, סימולטניזם |
| פרסים והוקרה |
אביר מסדר האמנויות והספרות קצינה בלגיון הכבוד |
| בן או בת זוג |
וילהלם אוד (1908–1910) רובר דלונה |
| צאצאים |
Charles Delaunay |
  | |
עבודתה בעיצוב מודרני כללה את המושגים של הפשטה גאומטרית, ושילוב של רהיטים, בדים, חיפויי קירות ובגדים בפרקטיקה האמנותית שלה.[1]
ראשית חייה (1885–1904) עריכה
שרה אלייבנה שטרן נולדה ב-1 (13) בנובמבר 1885 באודסה, אז חלק מהאימפריה הרוסית, להורים יהודים.[2] אביה היה מנהל עבודה במפעל. בגיל צעיר עברה לסנט פטרבורג, שם טיפל בה אחיה של אמה, אנרי טרק. אנרי, עורך דין מצליח ואמיד, ואשתו אנה רצו לאמץ אותה אך אמה לא איפשרה זאת. לבסוף בשנת 1890 היא אומצה על ידי משפחת טרק. היא קיבלה את השם סוניה טרק וקיבלה חינוך מיוחס. הם נסעו רבות באירופה, והכירו לסוניה מוזיאונים לאמנות וגלריות. כשהייתה בת 16, היא למדה בבית ספר תיכון בסנט פטרסבורג, שם מיומנותה ברישום צוינה על ידי המורה שלה. כשהייתה בת 18, לפי הצעת המורה שלה, היא נשלחה לבית ספר לאמנות בגרמניה שם למדה באקדמיה לאמנויות יפות בקרלסרוהה. היא למדה בגרמניה עד 1905 ולאחר מכן עברה לפריז.
פריז (1905–1910) עריכה
כשהגיעה לפריז היא נרשמה לאקדמיה דה לה פאלט במונפרנאס. לא מרוצה מאופן ההוראה, שלדעתה היה קשיח מדי, היא בילתה פחות זמן באקדמיה ויותר זמן בגלריות ברחבי פריז. עבודתה בתקופה זו הושפעה מאוד מהאמנות שבה צפתה, כולל האמנות הפוסט-אימפרסיוניסטית של ואן גוך, גוגן ואנרי רוסו ואחרים. בשנת 1908 היא נכנסה ל"נישואי נוחות" עם סוחר האמנות הגרמני ובעל הגלריה וילהלם אודה, מה שאפשר לה גישה לנדוניה שלה ולכסות את אודה בנטיתו ההומוסקסואליות.[3] סוניה דלונה זכתה לכניסה לעולם האמנות באמצעות תערוכות בגלריה של אודה ונהנתה מהקשרים שלו.
הרוזנת דה רוז, אמו של רובר דלונה, הייתה מבקרת קבועה בגלריה של אודה, לפעמים מלווה בבנה. סוניה טרק פגשה את רובר דלונה בתחילת 1909. הם הפכו למאהבים באפריל אותה שנה והוחלט שהיא ואודה צריכים להתגרש. הגירושין הסתיימו באוגוסט 1910.[4] סוניה הייתה בהריון והיא ורובר נישאו ב-15 בנובמבר 1910. בנם צ'ארלס נולד ב-18 בינואר 1911. הם נתמכו בקצבה שנשלחה מדודתה של סוניה בסנט פטרבורג.
סוניה אמרה על רובר: "ברובר דלונה מצאתי משורר. משורר שכתב לא במילים אלא בצבעים".
אורפיזם (1911–1913) עריכה
"בערך 1911 עלה לי הרעיון להכין לבן שלי, שזה עתה נולד, שמיכה המורכבת מפיסות בד כמו אלה שראיתי בבתים של איכרים אוקראינים. כשזה נגמר, סידור פיסות החומר נראה לי כמעורר תפיסות קוביסטיות ואז ניסינו ליישם את אותו תהליך על אובייקטים וציורים אחרים".
מבקרי אמנות מכירים באירוע זה כנקודה שבה היא התרחקה מפרספקטיבה ונטורליזם באמנותה. בערך באותו זמן, יצירות קוביסטיות הוצגו בפריז ורובר חקר את תיאוריות הצבע של מישל שוורל; הם קראו לניסויים שלהם עם צבע באמנות ובעיצוב סימולטניזם. עיצוב סימולטני מתרחש כאשר עיצוב אחד, ממוקם ליד אחר ומשפיע על שניהם. הדבר דומה לתאוריית הצבעים (פוינטליזם) שבה נקודות צבע ראשוניות הממוקמות זו ליד זו "מתערבבות" על ידי העין ומשפיעות זו על זו. הציור הראשון בקנה מידה גדול של סוניה בסגנון זה היה (1912), ציור הידוע בשימוש בצבע והן בתנועה.
ידידם של בני הזוג דלונה, המשורר ומבקר האמנות גיום אפולינר, טבע את המונח אורפיזם כדי לתאר את גרסת הקוביזם של בני הזוג דלונה בשנת 1913.
ספרד ופורטוגל (1914–1920) עריכה
בני הזוג דלונה נסעו לספרד ב-1914, כשהם שהו אצל חברים במדריד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 סוניה ורובר היו עם בנם במדריד. הם החליטו לא לחזור לצרפת. באוגוסט 1915 הם עברו לפורטוגל שם חלקו בית עם סמואל הלפרט ואדוארדו ויאנה . הם שוחחו על שותפות אמנותית עם ויאנה ועם חבריהם אמדאו דה סוזה-קרדוסו, שבני הזוג דלונה כבר פגשו בפריז,[4] ועם חוסה דה אלמדה נגרירוס.
המהפכה הרוסית סיימה את התמיכה הכספית שקיבלה סוניה ממשפחתה ברוסיה, והיה צורך במקור הכנסה אחר. בשנת 1917 פגשו בני הזוג דלונה את סרגיי דיאגילב במדריד. סוניה עיצבה תלבושות להפקה שלו את "קלאופטרה" (עיצוב הבמה היה של רובר דלונה) ולהופעה של "אאידה" בברצלונה. במדריד הקימה את "קאסה סוניה", ומכרה את עיצוביה לעיצוב פנים ואופנה, גם בסניף בבילבאו.[5]
סוניה דלונה נסעה לפריז פעמיים ב-1920 בחיפוש אחר הזדמנויות בעסקי האופנה, גלריה דר שטורם בברלין הציגה יצירות של סוניה ורובר מהתקופה הפורטוגזית שלהם באותה שנה.
חזרה לפריז (1921–1944) עריכה
סוניה, רובר ובנם צ'ארלס חזרו לפריז לצמיתות ב-1921.סוניה דלונה יצרה בגדים ללקוחות פרטיים ולחברים, ובשנת 1923 יצרה חמישים עיצובי בדים באמצעות צורות גאומטריות וצבעים עזים, בהזמנת יצרן מליון. זמן קצר לאחר מכן, היא הקימה עסק משלה.[6]
סוניה דלונה נתנה הרצאה בסורבון על השפעת הציור על אופנה.
סוניה עיצבה תלבושות לשני סרטים ועיצבה כמה רהיטים לסט הצילומים של הסרט Parce que je t'aime משנת 1929 . במהלך תקופה זו, היא גם עיצבה עבור רוברט פרייר טקסטיל הוט קוטור, תוך השתתפות פעילה בסלון האמנותי שלו. השפל הגדול גרם לירידה בעסקים. לאחר שסגרה את העסק שלה, סוניה דלונה חזרה לצייר, אבל היא עדיין עיצבה עבור ז'אק היים, מץ ושות', ולקוחות פרטיים.
עד סוף 1934 עבדה סוניה על עיצובים לתערוכה הבינלאומית של אמנויות וטכניקות ב-1937, שעבורה היא ורובר עבדו יחד על קישוט שני ביתנים.
רוברט דלונה נפטר מסרטן באוקטובר 1941.
חיים מאוחרים (1945–1979) עריכה
לאחר מלחמת העולם השנייה, סוניה הייתה חברת מועצת המנהלים של Salon des Realités Nouvelles במשך מספר שנים.[39] סוניה ובנה צ'ארלס ב-1964 תרמו 114 יצירות של סוניה ורוברט למוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית.[7]
בשנת 1975 סוניה נבחרה לקצינה של לגיון הכבוד הצרפתי. משנת 1976 היא פיתחה מגוון טקסטיל, כלי שולחן ותכשיטים עם חברת Artcurial הצרפתית, בהשראת עבודתה משנות ה-20
האוטוביוגרפיה שלה, Nous irons jusqu'au soleil פורסמה ב-1978
סוניה דלונה נפטרה ב-5 בדצמבר 1979, בפריז, בגיל 94. היא נקברה בגמבה, ליד קברו של רובר דלונה.
בנה, צ'ארלס דלונה, הפך למומחה במוזיקת ג'אז במהלך שנות ה-30. הוא היה מבקר ג'אז, מארגן קונצרטים ג'אז ומייסד מועדון ג'אז בצרפת והעורך הראשון של מגזין ג'אז הוט, הפרסום הרשמי של המועדון.
קישורים חיצוניים עריכה
- סוניה דלונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Sonia, Delaunay (January 1989). Sonia Delaunay patterns and designs in full color. New York
- ^ Sonia Delaunay (1885–1979), UJE - Ukrainian Jewish Encounter, 2021-06-03 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Madsen, Axel. (2015). Sonia delaunay : artist of the lost generation. [Place of publication not identified]: Open Road Media
- ^ 1 2 Stanley Baron, Sonia Delaunay, H.N. Abrams, 1995, ISBN 978-0-8109-3222-7
- ^ Valérie Guillaume: Sonia und Tissus Delaunay. In Kunsthalle: p. 31,
- ^ Sonia Delaunay, Jewish Women's Archive (באנגלית)
- ^ "Robert et Sonia Delaunay, Donation Sonia et Charles Delaunay", web.archive.org, 2010-02-15