סופרבול I
משחק אליפות העולם הראשון של AFL–NFL (באנגלית: The First AFL–NFL World Championship Game; מכונה לפעמים סופרבול I (Super Bowl I) או סופרבול 1 (Super Bowl 1))[1] היה משחק פוטבול ששוחק ב-15 בינואר 1967 בלוס אנג'לס ממוריאל קוליסיאום בלוס אנג'לס, קליפורניה. אלופת ליגת הפוטבול הלאומית (NFL) גרין ביי פאקרס ניצחה את אלופת ליגת הפוטבול האמריקאית (AFL) (אנ') קנזס סיטי צ'יפס בתוצאה 35–10. על אף שלא נקרא אז סופרבול, המשחק מוכר כסופרבול הראשון.
| |||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
| תאריך | 15 בינואר 1967 | ||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| אצטדיון | לוס אנג'לס ממוריאל קולוסיאום, לוס אנג'לס, קליפורניה | ||||||||||||||||||
| MVP | בארט סטאר (גרין ביי) | ||||||||||||||||||
| פייבוריטית | גרין ביי פאקרס ב-14 נקודות | ||||||||||||||||||
| שירת ההמנון | תזמורות התהלוכה של אוניברסיטת אריזונה ומכללת גרמבלינג | ||||||||||||||||||
| הטלת מטבע | נורם שכטר | ||||||||||||||||||
| שופט | נורם שכטר | ||||||||||||||||||
| מופע מחצית | אל הירט ותזמורות התהלוכה של אוניברסיטת אריזונה ומכללת גרמבלינג | ||||||||||||||||||
| נוכחות | 61,946 | ||||||||||||||||||
| שידור בטלוויזיה | |||||||||||||||||||
| רשת | CBS, NBC | ||||||||||||||||||
| שדרנים |
CBS: ריי סקוט, ג'ק וייטייקר ופרנק גיפורד NBC: קורט גודי ופול כריסטמן | ||||||||||||||||||
| רייטינג ומדד נילסן |
CBS: 26.75 מיליון צופים (22.6) NBC: 24.43 מיליון צופים (18.5) | ||||||||||||||||||
| נתח שוק |
CBS: 43 NBC: 36 | ||||||||||||||||||
| עלות 30 שניות פרסומת | 42,000 דולר | ||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||||
לפני המשחק הייתה עוינות ניכרת בין ה-AFL ל-NFL, ולכן הקבוצות שייצגו את שתי הליגות היריבות (קנזס סיטי וגרין ביי, בהתאמה) הרגישו לחץ נוסף לנצח. הצ'יפס רשמו מאזן 11–2–1 במהלך העונה הסדירה, והביסו את באפלו בילס 31–7 במשחק גמר ה-AFL. הפאקרס סיימו את העונה הסדירה במאזן 12–2 וניצחו את דאלאס קאובויס 34–27 בגמר ה-NFL. כתבי ספורט ואוהדים רבים האמינו שכל קבוצה ב-NFL הוותיקה יותר עדיפה בהרבה על כל מועדון ב-AFL, ולכן ציפו שגרין ביי תביס את קנזס סיטי.[2][3]
המחצית הראשונה של הסופרבול I הייתה תחרותית, כשהצ'יפס גברו על הפאקרס ביארדים (181–164), אך גרין ביי הובילה 14–10 במחצית. בתחילת הרבע השלישי, הסייפטי של גרין ביי, וילי ווד, חטף מסירה והחזיר אותה 50 יארד לקו ה-5 יארד.[4][5][6] המהפך גרם לפאקרס להשיג 21 נקודות ללא מענה במחצית השנייה. הקוורטרבק של גרין ביי, בארט סטאר, שהשלים 16 מ-23 מסירות ל-250 יארד ושני טאצ'דאונים, עם אינטרספשן אחד, נבחר ל-MVP של משחק הסופרבול הראשון.
המשחק שודר על ידי שתי רשתות טלוויזיה בארצות הברית: NBC, שהחזיקה בזכויות לשדר משחקי AFL, ו-CBS שהחזיקה בזכויות השידור של ה-NFL.[7]
רקע
עריכהמקור
עריכהכשה-NFL החלה את עונתה ה-41 ב-1960, הייתה לה יריבה חדשה ולא רצויה: ליגת הפוטבול האמריקאית, ה-AFL. ה-NFL הצליחה לנצח כמה ליגות יריבות אחרות בעבר, ולכן הליגה הוותיקה התעלמה בתחילה מהארגון החדש בן שמונה הקבוצות, מתוך מחשבה שהוא יהיה מורכב רק מקבוצות שנדחו על ידי NFL, ושלא סביר שהאוהדים יעדיפו אותה. אבל בניגוד ליריבים הקודמים של ה-NFL, ה-AFL שרדה ושגשגה, בין השאר על ידי החתמתם של שחקנים "דחויי NFL" שהתבררו כשחקנים מוכשרים מאוד שהליגה הבכירה העריכה בצורה לא נכונה. עד מהרה מצאו את עצמם ה-NFL וה-AFL במלחמת הצעות מכריעה עבור השחקנים החופשיים המובילים שיוצאים מהמכללות. במקור, היה הסכם שבשתיקה בין שתי הליגות לא להחתים שחקנים שכבר מחזיקים בחוזה עם קבוצה מליגה יריבה. מדיניות זו החזיקה מעמד עד תחילת 1966, כאשר ניו יורק ג'איינטס מה-NFL החתימה את פיט גוגולק, שהיה חתום על חוזה בבאפלו בילס מה-AFL. בעלי ה-AFL ראו בכך "הכרזת מלחמה" ומיד החתימו כמה שחקני NFL עם חוזה, כולל שמונה מהקוורטרבקים המובילים של הליגה.
בסופו של דבר, ל-NFL נמאס והם החלו במשא ומתן עם ה-AFL בניסיון לפתור את הבעיה. כתוצאה מהמשא ומתן חתמו הליגות על הסכם מיזוג ב-9 ביוני 1966. שתי הליגות החליטו להסכם לסיום מלחמת החתמות שחקני המכללות המובילים והתאחד לליגה אחת לאחר עונת 1969. בנוסף, הוקם "משחק אליפות העולם של AFL–NFL", בו אלופות ה-AFL וה-NFL ישחקו זו מול זו במשחק בסיום העונה כדי לקבוע באיזו ליגה הייתה הקבוצה הטובה ביותר.[8]
לוס אנג'לס לא קיבלה את אירוח המשחק עד ה-1 בדצמבר, פחות משבעה שבועות לפני המשחק.[9] כמו כן, התאריך הסופי של המשחק לא נקבע עד 13 בדצמבר. מכיוון שגמר AFL היה מתוכנן במקור ליום שני, 26 בדצמבר, ומשחק גמר ה-NFL ליום ראשון, 1 בינואר, הוצע לשחק את משחק האליפות ה"חדש" ביום ראשון, 8 בינואר. שידור כפול חסר תקדים נערך ב-1 בינואר, עם משחק גמר ה-AFL ששודר מבאפלו ב-NBC וגמר ה-NFL ששודר מדאלאס ב-CBS שלוש שעות מאוחר יותר.
גם לפני המשחק עדיין התקיימה איבה ניכרת בין שתי הליגות היריבות, כששתיהן הפעילו לחץ על האלופות שלהן לנצח את הקבוצה השנייה ולהוכיח את הדומיננטיות של כל ליגה בפוטבול המקצועני. ובכל זאת, כתבי ספורט ואוהדים רבים האמינו שהמשחק היה חסר איזון, וכל קבוצה מה-NFL הוותיקה הייתה עדיפה בהרבה על הקבוצה הטובה ביותר מה-AFL המתפתחת.
פרסי השחקנים היו 15,000 דולר לכל שחקן בקבוצה המנצחת ו-7,500 דולר לכל שחקן בקבוצה המפסידה.[10] פרסים אלו נוספו לכספי אליפות הליגה שהרוויחו שבועיים קודם לכן: הפאקרס זכו ב-8,600 דולר לשחקן[11] והצ'יפס זכו ב-5,308 דולר לשחקן.[12][13]
קנזס סיטי צ'יפס
עריכההצ'יפס הגיעו למשחק לאחר עונה סדירה שהסתיימה במאזן 11–2–1 וניצחון מכריע 31–7 בחוץ על אלופת ה-AFL המכהנת, באפלו בילס, במשחק גמר ה-AFL ביום ראש השנה האזרחית.
ההתקפה החזקה של קנזס סיטי הובילה את ה-AFL בנקודות (448) ובסך הכל יארדים בריצה (2,274). שלישיית הרצים האחוריים שלהם, מייק גארט (801 יארד), ברט קואן (521 יארד) וקרטיס מקלינטון (540 יארד) כולם דורגו בין עשרת הרצים המובילים ב-AFL.
גרין ביי פאקרס
עריכההפאקרס יצרו שושלת NFL ממה שהייתה אחת הקבוצות הגרועות בליגה עד 1958, אז רשמה הקבוצה את המאזן הגרוע ביותר בליגה, 1–10–1. המצב השתנה כשהמאמן הראשי וינס לומברדי מונה בינואר 1959.
העבודה הקשה של לומברדי בטריידים השתלמה, והפאקרס השתפרו למאזן של 7–5 העונה הרגילה ב-1959. הם הפתיעו את הליגה במהלך השנה שלאחר מכן כשהם הגיעו לגמר הליגה ב-1960. אף על פי שהפסידו לפילדלפיה איגלס, 17–13, גרין ביי זכתה באליפות ה-NFL ב-1961, 1962, 1965 ו-1966.
הקוורטרבק הוותיק של פאקרס בארט סטאר היה הקוורטרבק המדורג ב-NFL לשנת 1966, וזכה בפרס ה-MVP של ה-NFL, והשלים 156 מסירות מתוך 251 (62.2%) ל-2,257 יארד (9.0 לניסיון), 14 טאצ'דאונים ורק שלוש חטיפות.
לגרין ביי הייתה גם הגנה מצוינת שהראתה את הכישרון שלהם במשחק גמר ה-NFL ב-1966, ועצרה את דאלאס קאובויס בארבעה מהלכים רצופים החל מקו 2 היארדים של הפאקרס בדרייב האחרון לניצחון במשחק.
חדשות והערות לפני המשחק
עריכהלצ'יפס ולפאקרס הייתה היסטוריה רבה בליגות שלהן. בעלי הצ'יפס, למאר האנט, הקים את ה-AFL, בעוד שגרין ביי נחשבה כבר אז לאחת הקבוצות הטובות ביותר בתולדות ה-NFL (אף על פי שהצטרפו אליה ב-1921, שנה לאחר הקמת הליגה). לומברדי היה בלחץ עז מכל ה-NFL לוודא שהפקרס לא רק ניצחו את המשחק אלא רצוי שינצחו בגדול כדי להפגין את עליונות ה-NFL. הכרוז של CBS, פרנק גיפורד, שראיין את לומברדי לפני המשחק, אמר שלומברדי היה כל כך עצבני, "הוא אחז בזרוע שלי והוא רעד כמו עלה. זה היה מדהים."[14] הצ'יפס ראו במשחק הזדמנות להראות שהם טובים מספיק כדי לשחק מול כל קבוצת NFL. שחקן אחד שציפה להתחרות במשחק הזה היה לן דוסון, שבילה שלוש שנים כשחקן גיבוי ב-NFL לפני שהצטרף לצ'יפס. עם זאת, גם הצ'יפס היו עצבניים, והמגן אג' הולוב אמר, "הצ'יפס פחדו פחד מוות. החבר'ה במנהרה הקיאו."[8][14]
שתי הקבוצות שיחקו עם כדורי הפוטבול של הליגה שלהם: הצ'יפס השתמשו בכדור ה-AFL, ה-J5V הצר והארוך יותר של ספולדינג, והפאקרס שיחקו עם כדור ה-NFL, "הדוכס" של וילסון.[15]
כלל ההמרה לשתי נקודות של ה-AFL לא היה בתוקף. ה-NFL הוסיפה את החוק ב-1994 ושימש לראשונה בסופרבול באותה עונה, סופרבול XXIX בינואר 1995.[16]
זה היה הסופרבול האחרון בו סומנו קווי היארדים בכפולות של 5 במקום של 10.[17]
מזג אוויר
עריכההטמפרטורה הייתה מתונה עם שמיים בהירים.[18]
סיקור תקשורתי
עריכהטלוויזיה
עריכהמשחק זה הוא הסופרבול היחיד ששודר בארצות הברית על ידי שתי רשתות טלוויזיה בו-זמנית (אף משחק אחר ב-NFL לא שודר לאחר מכן בכל המדינה ביותר מרשת אחת עד 29 בדצמבר 2007). באותה תקופה, NBC החזיקה בזכויות השידור של ה-AFL בטלוויזיה, בעוד ל-CBS היו הזכויות לשדר את משחקי ה-NFL. שתי הרשתות הורשו לסקר את המשחק. במהלך השבוע התלקחה המתיחות בין צוות שתי הרשתות, שכל אחד מהם רצה לנצח במלחמת הרייטינג, עד כדי כך שנבנתה גדר בין משאיות השידור של CBS ו-NBC.[19]
סופרבול I היה הסופרבול היחיד שלא נמכרו אליו כל הכרטיסים, למרות הפסקת הטלוויזיה בלוס אנג'לס, שנדרשה על מנת להגן על רשתות הטלוויזיה המקומיות. מתוך 94,000 המושבים בקולוסיאום, 33,000 לא נמכרו.[20] ימים לפני המשחק, עיתונים מקומיים הדפיסו מאמרי מערכת על מה שהם ראו כמחיר כרטיס מופקע של 12 דולר (מקביל לכ-98 דולר בשנת 2021), וכתבו על איך צופים יכולים לקלוט את המשחק מתחנות בערי קליפורניה האחרות, כמו בייקרספילד, סנטה ברברה וסן דייגו.
CBS קיבלה דירוג של 22.6 ונתח שוק של 43 בשידור שלה, אותו ראו כ-26.75 מיליון איש. NBC קיבלה דירוג של 18.5 ונתח שוק של 36 לשידור, אותו ראו 24.43 מיליון אנשים. בסך הכל, המשחק קיבל נתח שוק של 79 והגיע לכ-51.18 מיליון צופים.[21]
טקסים ובידור
עריכההלוס אנג'לס ראמטס, מתופפים שהופיעו בכל משחקי הבית של הלוס אנג'לס ראמס, הופיעו במהלך החגיגות לפני המשחק ובסיום כל רבע. כמו כן, לפני המשחק, תזמורת התהלוכות של אוניברסיטת אריזונה יצרה מתאר פיזי של מפת ארצות הברית במרכז המגרש, כאשר צוות התרגולות המפורסם של תיכון אנהיים הניחה כרזות של כל קבוצת NFL ו-AFL במיקום הגאוגרפי של כל קבוצה.
מופע מחצית
עריכהמופע המחצית הופק על ידי טומי ווקר, ובו הופיעו החצוצרן אל הירט, תזמורות התהלוכה של אוניברסיטת אריזונה ומכללת גרמבלינג, האנה-היי-סטפרס, 300 יונים, 10,000 בלונים ומפגן טיסה של Bell Rocket Air Men, המונע על ידי מי חמצן.[15][22][23][24][25]
הרכבים פותחים
עריכהמקור:[26]
| קנזס סיטי צ'יפס | עמדה | גרין ביי פאקרס |
|---|---|---|
| התקפה | ||
| כריס בורפורד | SE | קרול דייל |
| ג'ים טייר | LT | בוב סקורונסקי |
| אד באדה | LG | פאזי ת'רסטון |
| ויין פרייז'ר | C | ביל קרי |
| קורט מרז | RG | ג'רי קריימר |
| דייב היל | RT | פורסט גרג |
| פרד ארבנס | TE | מארב פלמינג |
| אוטיס טיילור | FL | בויד דולר |
| לן דוסון | QB | בארט סטאר |
| מייק גארט | HB | אלייז'ה פיטס |
| קרטיס מקלינטון | FB | ג'ים טיילור |
| הגנה | ||
| ג'רי מייס | LE | וילי דייוויס |
| אנדי רייס | LT | רון קוסטלניק |
| באק ביוקנן | RT | הנרי ג'ורדן |
| צ'אק הרסטון | RE | ליונל אולדריג' |
| בובי בל | LLB | דייב רובינסון |
| שריל הדריק | MLB | ריי ניטשקה |
| אי. ג'יי. הולוב | RLB | לי רוי קאפי |
| פרד ויליאמסון | LCB | הרב אדרלי |
| וילי מיטשל | RCB | בוב ג'טר |
| בובי האנט | LS | טום בראון |
| ג'וני רובינסון | RS | וילי ווד |
| קבוצה מיוחדת | ||
| מייק מרסר | K | דון צ'נדלר |
| ג'רל וילסון | P | דוני אנדרסון |
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של הסופרבול- https://www.pro-football-reference.com - מסד נתונים מקוון גדול של נתונים וסטטיסטיקות NFL
- משחקי סופרבול באתר USA Today
- סיקורי הסופרבול בכל הזמנים (הקישור אינו פעיל, אוקטובר 2017) מ-The Sports Network (נגישה לאחרונה ב-16 באוקטובר 2005)
- פתיחת הסיקור של רדיו CBS כפי שהוקלט מ-WCCO-AM במיניאפוליס
הערות שוליים
עריכה- ^ MacCambridge, Michael (4 בפברואר 2011). "Five myths about the Super Bowl". The Washington Post. ארכיון מ-21 בינואר 2016. נבדק ב-15 בינואר 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Felser, Larry (2008). Birth of the New NFL: How the 1966 NFL/AFL Merger Transformed Pro Football. Guilford, CT: Lyons Press. p. 31. ISBN 978-1-59921-762-8.
- ^ Gruver, Ed (1997). The American Football League: A Year-by-Year History, 1960–1969. Jefferson, NC: McFarland. p. 218. ISBN 0-7864-0399-3.
- ^ Kuechle, Oliver E. (16 בינואר 1967). "Interception vital". Milwaukee Journal. p. 15, part 2. ארכיון מ-7 במרץ 2016. נבדק ב-13 בינואר 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Wood's steal changed our plans: Stram". Milwaukee Sentinel. UPI. 16 בינואר 1967. p. 1, part 2. אורכב מ-המקור ב-7 במרץ 2016. נבדק ב-13 בינואר 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Clines, Frank (3 באוגוסט 1989). "Wood shrugs off interception". Milwaukee Journal. p. 6C. ארכיון מ-7 במרץ 2016. נבדק ב-13 בינואר 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Football's Super Bowl scheduled Jan. 15 at Los Angeles". Lewiston Morning Tribune. (Idaho). 14 בדצמבר 1966. p. 10. ארכיון מ-28 ביוני 2019. נבדק ב-6 בנובמבר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Rappoport, Ken (2010). The Little League That Could: A History of the American Football League. Lanham, MD: Taylor Trade Publishing. ISBN 978-1589794627.
- ^ "Football's Super Bowl game will be played at Los Angeles". Lewiston Morning Tribune. (Idaho). 2 בדצמבר 1966. p. 16. ארכיון מ-25 בפברואר 2021. נבדק ב-6 בנובמבר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Record team payoff seen for grid play". Spokane Daily Chronicle. (Washington). Associated Press. 2 בדצמבר 1966. p. 14. ארכיון מ-24 בפברואר 2021. נבדק ב-6 בנובמבר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Starr guns Packers to wild title victory". Spokesman-Review. (Spokane, Washington). Associated Press. 2 בינואר 1967. p. 16. ארכיון מ-12 במאי 2017. נבדק ב-6 בנובמבר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Chiefs ready for Packers". Lawrence Daily Journal-World. Kansas. Associated Press. 2 בינואר 1967. p. 14. ארכיון מ-26 באפריל 2016. נבדק ב-6 בנובמבר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "K.C. splits pot 51 ways". Lawrence Daily Journal-World. Kansas. 2 בינואר 1967. p. 14. ארכיון מ-24 באפריל 2016. נבדק ב-6 בנובמבר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Mickey Herskowitz, "Winning the Big I," The Super Bowl: Celebrating a Quarter-Century of America's Greatest Game.
- ^ 1 2 Beschloss, Michael (24 בינואר 2015). "Before the Bowl Was Super". The New York Times. ארכיון מ-14 בינואר 2018. נבדק ב-9 ביוני 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Super Bowl History: San Francisco 49ers 49 vs. San Diego Chargers 26". pro-football-reference.com. ארכיון מ-31 ביולי 2018. נבדק ב-9 ביוני 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Archived copy". ארכיון מ-2016-02-17. נבדק ב-2016-02-10.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Los Angeles, CA (90037) Weather History for January 15th, 1967". אורכב מ-המקור ב-2017-02-01. נבדק ב-2017-01-19.
- ^ Myslenski, Skip (26 בינואר 1986). "Super Bowl I: CBS vs. NBC". Chicago Tribune. ארכיון מ-2 בינואר 2013. נבדק ב-10 בפברואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Evan Weiner (3 בפברואר 2011). "Vince Lombardi wanted no part of the Super Bowl". The Sports Digest. ארכיון מ-2 במאי 2021. נבדק ב-22 בפברואר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Historical Super Bowl Nielsen TV Ratings, 1967–2009 – Ratings". TV by the Numbers. 18 בינואר 2009. אורכב מ-המקור ב-22 בדצמבר 2015. נבדק ב-9 בינואר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "10 Things You May Not Know About the First Super Bowl". ארכיון מ-2016-05-29. נבדק ב-2016-06-29.
- ^ Alexander, Jim (12 בפברואר 2022). "Alexander: L.A. Super Bowls have made, or changed, history". San Gabriel Valley Tribune. נבדק ב-23 בפברואר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Story Behind Super Bowl I". ABC News. 6 בפברואר 2016. ארכיון מ-7 באוגוסט 2020. נבדק ב-29 ביוני 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Column: This Anaheim group stepped into history at the first Super Bowl halftime show". Los Angeles Times (באנגלית אמריקאית). 2022-02-08. נבדק ב-2022-02-14.
- ^ Neft, David S., Cohen, Richard M., and Korch, Rick.