סטאדהאודר
ערך ללא מקורות | |
סְטָאדהָאוּדֶר (בהולנדית Stadhouder, מילולית "מחזיק מקום" או "ממלא מקום") הוא שמו של תפקיד מנהלי בימי הביניים בארצות השפלה, שהתפתח במאה השמונה-עשרה והפך לסוג נדיר של ראש מדינה בפועל ברפובליקה ההולנדית, שתפקידו עובר בירושה.
היסטוריה
עריכהבימי הביניים מונו סטאדהאודרים על ידי אצילים פיאודליים כדי שייצגו אותם בהיעדרם – מכאן התואר "ממלא מקום", המקביל אטימולוגית ל-Lieutenant בצרפתית ו-Statthalter בגרמנית. התפקיד המקביל באנגלית נקרא Steward. אם היו לאדון האציל כמה נחלות או פייפים, היה יכול למנות לכמה מהן סטאדהאודר קבוע, אשר מואצלות לו מלוא סמכויותיו של האדון. כיוון שכך, הסטאדהאודר היה חזק יותר מאשר מושל סתם, שהייתה לו סמכות מוגבלת בלבד; אך מנגד, הסטאדהאודר לא היה וסאל בעצמו, ולכן לא הייתה לו כל חזקה על האדמה. השליטים המקומיים של המחוזות העצמאים בארצות השפלה עשו שימוש רב בסטאדהאודרים: לדוגמה, דוכס חלרה מינה סטאדהאודר שייצג אותו בחרונינגן.
במאה החמש-עשרה עבר רוב שטחן של ארצות השפלה לידי דוכסי בורגונדיה, ועל פי רוב לכל אחד משבעה-עשר המחוזות היה סטאדהאודר משלו. במאה השש-עשרה ירש קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבית האבסבורג, שהיה גם מלך ספרד, את ארצות השפלה הבורגונדיות, והשלים את התהליך הזה בכך שנעשה לאדון היחיד של ארצות השפלה. רק נסיכות-בישופות לייז' ושתי טריטוריות קטנות יותר (המנזר הקיסרי סְטאבְלוֹ-מַלְמִדִי ודוכסות בויון) נותרו מחוץ לתחום שלטונו. סטאדהאודרים המשיכו להתמנות כדי לייצג את קרל ואחרי כן את בנו פליפה השני, מלך ספרד, שירש ממנו את ארצות השפלה. מאחר שפליפה היה שליט ריכוזי ואבסולוטיסטי מאוד, כוחם הממשי של הסטאדהאודרים נחלש מאוד.
ב-1581 התחולל המרד ההולנדי, שבו המחוזות הצפוניים התנערו בהצהרת ההתכחשות משלטון בית האבסבורג, כך שתפקיד הסטאדהאודר איבד את משמעותו המקורית – האדון הפיאודלי עצמו הודח מכיסאו. אף על פי כן, באיחוד שבעת המחוזות החדש, שנודע בשם הרפובליקה ההולנדית, נותרה המשרה על כנה. המדינה החדשה שקדה להתאים את המושגים והמוסדות הפיאודליים הקיימים למצב החדש, ונטתה לעשות זאת באופן שמרני – שהרי מלכתחילה הם מרדו נגד המלך כדי לשמר את זכויותיהם הקדומות. הסטאדהאודר כבר לא ייצג אדון הנמצא מעליו, ולפיכך הפך לנציג השלטוני הגבוה ביותר שנתמנה על ידי המועצה של כל מחוז. אף על פי שכל מחוז היה יכול למנות סטאדהאודר משלו, רוב הסטאדהאודרים החזיקו במינויים מכמה מחוזות בו זמנית. הסמכות הרבה ביותר הייתה שייכת למועצה של כל מחוז, אבל לסטאדהאודר היו כמה זכויות-יתר משלו, כגון הזכות למנות בעלי-תפקידים מסוימים, לאשר מינויים של חברי המועצה או לבחור ראשי ערים מתוך רשימת מועמדים. בכך הייתה לו השפעה עקיפה על המדיניות הכללית של המחוז. במחוז זלנד שימשו הנסיכים לבית אוראנז' כסטאדהאודרים וחברים במועצות של המחוז, כיוון שבין תואריהם היה גם התואר של מרקיזי פליסינגן.
ברמה הפדרלית, הסטאדהאודר של מחוזות הולנד וזלנד שימש על פי רוב גם כקפיטן-כללי של צבא הקונפדרציה ואדמירל-כללי של צי הקונפדרציה, אם כי שום סטאדהאודר לא פיקד בפועל מעולם על צי בעת קרב. בצבא הוא היה רשאי למנות קצינים על פי שיקולו, ובצי רק לאשר מינויים של מועצות האדמירליות. סמכויותיו המשפטיות של הסטאדהאודר היו אפוא מצומצמות למדי, ועל פי החוק הוא היה עובד מדינה ותו לא. מכל מקום, סמכויותיו בפועל היו לפעמים רבות יותר, במיוחד בהתחשב באווירת מצב החירום של מלחמת שמונים השנה. מאוריץ נסיך אורנז' שלט אחרי 1618 כדיקטטור צבאי, ווילם השני ניסה גם הוא לעשות כך.
מנהיג המרד ההולנדי (מלחמת שמונים השנה) היה וילם השתקן לבית אורנז'. הוא התמנה כסטאדהאודר ב-1572 במחוז הולנד, שהיה המחוז הראשון שהרים את נס המרד. השפעתו האישית והשם הטוב שיצא לו נעשו מזוהים עם המשרה, והקלו על התקבלותם של בני המשפחה האחרים. מאוריץ ב-1618 ווילם השלישי מ-1672, שניהם מבית אורנז', החליפו מועצות-עיר שלמות באנשי שלומם כדי להגדיל את סמכויותיהם. בתגובה לנסיונותיהם של הסטאדהאודרים להדק את אחיזתם במדינה, פעלו הרחנטים (regenten, אנשי האליטות הכלכליות במדינה שהיה להם ייצוג רב במועצות) אחרי מותו של וילם השני ב-1650 כדי שלא יתמנה סטאדהאודר כלל. "התקופה הראשונה ללא סטאדהאודר" הסתיימה ב-1672, היא "שנת האסון" (Rampjaar) ההולנדית. תקופה שנייה ללא סטאדהאודר הייתה אחרי מותו של וילם השלישי ב-1702.
אחרי הפלישה הצרפתית ב-1747 נאלצו הרחנטים להיכנע ללחץ עממי ולקבל את וילם הרביעי, סטאדהאודר של פריסלנד וחרונינגן, כסטאדהאודר במחוזות האחרים. ב-22 בנובמבר 1747 הפכה משרת הסטאדהאודר באופן רשמי למשרה העוברת בירושה (erfstadhouder). מאחר שווילם, לראשונה בתולדות הרפובליקה, שימש כסטאדהאודר של כל המחוזות, התפקיד קיבל שם חדש ונקרא כעת "סטאדהאודר חנראל" (Stadhouder-Generaal, סטאדהאודר כללי).
לאחר מותו בטרם עת של וילם הרביעי ב-1751 התמנה בנו התינוק כסטאדהאודר תחת חסותה של אמו כעוצרת. אי-הסדרים השלטוניים בתקופות העוצרוּת הזו עוררו איבה רבה, אשר הביאה להיווצרותה של תנועת "הפטריוטים" ב-1780. הפטריוטים השתלטו תחילה על מועצות-עיר רבות, אחרי כן על מועצת מחוז הולנד, ולבסוף הקימו מיליציות אזרחיות כדי להגן על עמדתם למול האורנז'יסטים. המדינה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים. בסופו של דבר, באמצעות התערבות צבאית פרוסית, הצליח ב-1787 וילם החמישי לדכא את ההתנגדות, ומנהיגים רבים של הפטריוטים גלו לצרפת.
סופו של תפקיד הסטאדהאודר
עריכההגולים חזרו מצרפת עם הצבא המהפכני הצרפתי בחורף של 1795, והולנד נפלה תחת שלטון צרפת המהפכנית. וילם החמישי נמלט לאנגליה, ומשׂרת הסטאדהאודר בוטלה באופן רשמי ב-1795, כשהצרפתים הקימו את הרפובליקה הבטאווית. לאחר תבוסת נפוליון וקונגרס וינה חזרה הולנד לשלטון בית אורנז', אלא שהפעם הפך הנסיך וילם השישי לוילם הראשון, מלך הולנד והולנד הייתה למונרכיה.
בארצות השפלה הדרומיות (כיום בלגיה) המשיכו מלכי בית האבסבורג למנות סטאדהאודרים מקומיים ללא הפרעה מאז 1572 ועד סיפוחן לצרפת המהפכנית ב-1794.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- סטאדהאודר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)