סימון דנקוביץ
הרב ד"ר סימון (שמעון) דנקוביץ (בגרמנית: Simon Dankowitz, בפולנית: Simon Dankowicz; 28 בפברואר 1834, צ'נסטוחובה, פולין הקונגרסאית – 8 במאי 1910, וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית[1] היה הרב הראשי לנסיכות בולגריה.
 | |
| הרב סימון דנקוביץ | |
| לידה |
28 בפברואר 1834 צ'נסטוחובה,  פולין הקונגרסאית |
|---|---|
| פטירה |
8 במאי 1910 (בגיל 76) וינה,  האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| מקום קבורה |
בית הקברות המרכזי בווינה  |
| תקופת הפעילות |
1863 – 8 במאי 1910 (כ־47 שנים) |
| השתייכות | יהדות אורתודוקסית |
| תפקידים נוספים | הרב הראשי ליהודי בולגריה |
| רבותיו | זכריה פרנקל, דב בר מייזלש |
| בני דורו | מוריץ גרינוולד |
| בת זוג | מארי לבית שרמסר |
| צאצאים | 3 |
  | |
קורות חייו עריכה
סימון דנקוביץ נולד בצ'נסטוחובה. אביו יעקב היה סוחר ואימו פרלה הייתה מיילדת. דנקוביץ למד בבית המדרש לרבנים בברסלאו. ב-1860 עבר לוורשה עם מכתב המלצה מהרב זכריה פרנקל במטרה להשתלב בסגל ההוראה של בית המדרש לרבנים(אנ') שבעיר. דנקוביץ לא התקבל לסגל ההוראה, בית המדרש בוורשה הפסיק את פעילותו שנה מאוחר יותר, והוא פנה ללימודים אקדמיים. דנקוביץ החל לימודי רפואה במסלול כירורגיה באוניברסיטת ורשה ונעזר במלגת לימודים מטעם ארגון "לומדי תורה" של הקהילה היהודית. ב-1861 שינה את מסלול לימודיו ולמד ארבע שנים היסטוריה ופילולוגיה. במהלך לימודיו הוסמך לרבנות על ידי הרב דב בר מייזלש. הוא התערה בקרב חברי תנועת ההשכלה היהודית בוורשה ופרסם מאמרים בעיתונות היהודית. במקביל הצטרף לתנועה הלאומית הפולנית, ב-1863 לחם במהלך מרד ינואר הפולני ונפצע בקרבות. ב-1867 עבר לקרקוב, מונה למטיף בבבית כנסת ההיכל (אנ') וכיהן במשרתו עד 1875. נמנה עם הדרשנים הראשונים שנשאו דבריהם בפולנית ולא בגרמנית. דרשותיו ניתנו בנימה פטריוטית לפולין, וזכו להדים רבים בעיתונות המקומית. הוא כיהן כמזכיר "חברת ידידי השכלת העם" וביחד עם אישי ציבור וכמרים, פעל לפתיחת חדרי קריאה לקהל הרחב. דנקוביץ כיהן כמורה בבתי ספר עירוניים בקרקוב ולימד היסטוריה של עם ישראל. בשנים 1869–1872 כיהן כמנהל בית הספר של הקהילה היהודית בעיר. בשל סכסוכים פנימיים בקהילה נאלץ לעזוב את משרתו, ומ-1875 כיהן במשרות רבנות בשווייצ'ה, מ-1879 כרב במיינדזיחוד (אנ') (בגרמנית: בירנבוים), ומ-1883 כרב בעיר סטראקוניצה (אנ').[2]
ב-1885 עם הגיעו לגיל 80, התפטר הרב הראשי ליהודי בולגריה גבריאל אלמושנינו. לאחר מספר חודשים אישר שר החוץ והדתות קונסטנטין סטואילוב את בקשת נציגי הקהילות היהודיות למינוי רב מחוץ לבולגריה. ב-1887 התקיימו הבחירות הראשונות לוועדי הקהילות בבולגריה וההנהגה הנבחרת הטילה על אברהם דויצ'ון לוי לעמוד בראש ועדת איתור רב ראשי ליהודי בולגריה. חברי ועדת האיתור נועדו עם הרב דנקוביץ, הציעו לו את התפקיד והוא נעתר.
במקביל למשא ומתן עם ראשי יהדות בולגריה, בראשית 1889 הגיש הרב את מועמדותו לתפקיד מטיף בית כנסת ההיכל (אנ') בלבוב.[2] בינואר 1889 נערך הכינוס השלישי של ועדי הקהילות אשר בחר ברב דנקוביץ לתפקיד הרב הראשי. בפברואר 1889 אישר שר החוץ והדתות דימיטר גרקוב את הקמת הקונסיסטוריה היהודית והנהלתה הורכבה משלושה חברים ובכלל זה הרב דנקוביץ. בתקופת כהונתו של הרב דנקוביץ אירעו מספר תקריות אנטישמיות ובכלל זה עלילת דם. בעקבות התקריות הוציא לאור הרב דנקוביץ את ספרו "היהודים והדם" ובו הוא מפריך את המיתוס האנטישמי. ב-1890 הוזמן הרב ללבוב לבחינת מועמדותו לתפקיד שם, הוא נסע לעיר ודרש מספר דרשות, אך נמלך בדעתו לגבי התפקיד, הסיר את מועמדותו ונותר לכהן כרב הראשי של נסיכות בולגריה.[2]
בספטמבר 1891 הוזמן הרב דנקוביץ לפתיחת מושב האספה הלאומית הבולגרית. הרב התיישב ליד ראש הכנסייה הבולגרית ולא במקום שהוקצה לו בתא הדיפלומטים הזרים, משום שסבר שכך ראוי יותר. שר החוץ והדתות דימיטר גרקוב התעמת עם הרב דנקוביץ, ולאחר ויכוח אשר גלש לטונים גבוהים הורה לרב לשבת במקום שהוקצה לו. למחרת תבע השר גרקוב מראשי הקונסיסטוריה לפטר לאלתר את הרב דנקוביץ. ניסיונות פשרה לא הועילו והרב נאלץ לעזוב את תפקידו ואת בולגריה.[3]
ב-1891 התמנה הרב דנקוביץ למנהל בית הספר של הקהילה היהודית בטרנופול ולמטיף בבית הכנסת הפרוגרסיבי שבעיר.[4][5] שנה מאוחר עזב את טרנופול.[4] בין השנים בשנים 1895–1898 כיהן שוב כמטיף ומנהל בית הספר היסודי (ארבע-שנתי) של הקהילה היהודית בטרנופול. ב-1898 פרש מתפקידיו בשל בריאות לקויה, בעיקר סבל מהתחרשות הדרגתית. הוא עבר להתגורר בווינה.[2] סימון דנקוביץ נהרג בתאונת כרכרה בווינה ב-1910 ונקבר בחלקה היהודית בבית הקברות המרכזי בווינה, לצד רעייתו מארי (Marie, מרים) לבית שרמסר, שנפטרה שבועיים לפני כן ובנו פיליפ (Philipp; 1898-1877), שהיה פקיד בנק.[6] לסימון ורעייתו היו בנוסף שתי בנות: הלנה (1877–1934) ופאולה (1880–?). נכדיו ניספו בשואה.
קישורים חיצוניים עריכה
- מכתבי סופרינו, הצפירה, 21 בינואר 1889
- מכתבי סופרים, הצפירה, 23 באוקטובר 1889
- מכתב מטורקיא, המצפה, 3 ביוני 1910
שמעון דנקוביץ (1840-1910), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ סימון דנקוביץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית).
- ^ 1 2 3 4 Alicja Maślak-Maciejewska, Progressive preacher Szymon Dankowicz (1834-1910), באתר האוניברסיטה היגלונית (באנגלית).
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר השחרור מעול העותומנים (1898-1878), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 63–71, 83.
- ^ 1 2 נתן מיכאל גלבר, הקהילה היהודית בטרנופול, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - סדרת פולין, ירושלים, 1955, עמודים 105–107.
- ^ הקהילה היהודית בטרנופול, באתר הספרייה היהודית המקוונת, אוחזר ב-7 במאי 2015 (באנגלית).
- ^ צילום המצבה בבית העלמין בווינה, אוחזר ב-8 במאי 2015.