פתיחת התפריט הראשי
סלה מריל

סלה מריל (באנגלית: Selah Merrill;‏ 2 במאי 1837 - 22 בינואר 1909) היה איש דת פרוטסטנטי אמריקאי שכיהן כקונסול ארצות הברית בירושלים במספר קדנציות לא-רציפות, במהלך עשרים וחמש השנים שבין 1882 ל-1907. הוא היה ארכאולוג, חוקר ארץ ישראל, זואולוג, חוקר טבע ואספן של פריטים ארכאולוגיים, זואולוגיים ובוטניים של ארץ ישראל.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

מריל נולד בעיירה קנטון במחוז הרטפורד, קונטיקט, נצר למשפחה מכובדת מראשוני המתיישבים האנגלים במסצ'וסטס. בשנת 1863 סיים את לימודי הדת באוניברסיטת ייל, ושנה לאחר מכן הוסמך ככוהן דת. שימש קצין דת בגדוד של שחורי עור בצבא ארצות הברית.

מריל הושפע מהארכאולוג המפורסם אדוארד רובינסון. בשנים 1868-1870 למד גרמנית באוניברסיטת ברלין. בשנת 1869 ערך מסע ליוון, מצרים, סוריה וארץ ישראל, ומסע זה עורר את התעניינותו בארץ הקודש. ב-1874 שב מריל לאזור כארכאולוג מטעם "החברה האמריקנית לחקר ארץ ישראל". בשנים שלאחר מכן הוא עמד בראש שלושה מסעות לעבר הירדן. את ממצאיו הארכאולוגיים, הטופוגרפיים והאתנוגרפיים פרסם בשנת 1881 בספרו "מזרחית לירדן" (East of Jordan).

בין השנים 1880–1882 לימד עברית בסמינר התאולוגי באנדובר. באותה תקופה ייסד מוזיאון תנכ"י באנדובר שבו הוצג אוסף מרשים שהביא מארץ ישראל וכלל ציפורים ויונקים מפוחלצים, צמחים ומוצגים ארכאולוגיים שונים.

קונסול בירושליםעריכה

מריל כיהן כקונסול ארצות הברית בירושלים במשך ארבע עשרה שנה לא רצופות – יותר מכל קונסול אחר. לראשונה התמנה כקונסול בשנת 1882, וכיהן בתפקיד שלוש שנים. ב-1891 חזר לירושלים לכהונה שנייה למשך שנתיים. בשנת 1898 הטיל עליו הנשיא מק-קינלי את תפקיד הקונסול האמריקאי בירושלים בפעם השלישית, ומריל פעל בירושלים עוד תשע שנים – עד 1907.

שהותו הממושכת בארץ ישראל אפשרה לו לחקור את ההיסטוריה והארכאולוגיה של ארץ ישראל ולהשתתף במחקרים ובמסעות בנושאים אלו. מריל סייע לכמה מחוקרי הארץ הנודעים, בהם צ'ארלס וילסון, צ'ארלס וורן וג'ורג' אדם סמית. פעילותו המחקרית והארכאולוגית של מריל זכתה לביקורת של הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF).

כקונסול סייע להקמת "בית הספר האמריקאי לחקר המזרח" בירושלים, שהוקם בשנת 1900.

מריל לא גילה יחס אוהד ליהודים, והתנגד להעניק להם סיוע כספי. לטענתו, היהודים אינם שואפים להיות מתיישבים, והם "לא מסוג האנשים הדרוש לשגשוגן של המושבות החדשות". בשנת 1899 התלונן בפני משרד החוץ האמריקאי על היהודים הציונים המהגרים לארץ ישראל בניגוד לחוק.

מריל לחם גם בהשתקעות אמריקאים בירושלים - אנשי המושבה האמריקאית בירושלים, שבהם חשד בכפירה ובאי-מוסריות. הוא ניהל עימם מאבק מר, ובמסגרת מאבקו בהם הוציא את מתיהם מקבריהם בבית הקברות שבהר ציון, כדי למכור את האדמה לגרמנים שרצו להקים עליה כנסייה. אנשי המושבה התלוננו על התנכלויות חוזרות ונשנות מצד הקונסול מריל בפניות לשגרירות ארצות הברית בקושטא ולמחלקת המדינה בוושינגטון הבירה[1]. העימות הקשה שלו אנשי המושבה האמריקאית היה, ככל הנראה, אחד הגורמים העיקריים לסיום כהונתו בירושלים.

אחרית ימיועריכה

אחרי סיום כהונתו השלישית בירושלים מונה מריל לתפקיד קונסול בג'ורג'טאון שבגיאנה הבריטית. הוא מילא תפקיד זה בשנים 1907-1908, ותזר לארצות-הברית כדי לחיות שם את שארית ימיו. בשנת 1908, כשנה לפני מותו, פרסם את הספר "ירושלים הקדומה" (Ancient Jerusalem). הספר מתאר ומתעד בפרוטרוט את המצב בירושלים בשלהי הבית השני, ערב המרד הגדול ברומאים ובמהלכו.

זואולוג וצלםעריכה

מריל היה חוקר טבע ומומחה בקנה מידה בינלאומי לציפורים. הוא ערך תצפיות רבות, ופרסם את ממצאיו בעשרות מאמרים בכתבי עת אמריקאיים. עם זאת, אוספיו וכתביו המדעיים לא נבדקו, וחוקרים בתחום הצפרות אינם מצטטים אותו.

בין תגליותיו, מין נדיר של צב הקרוי על שמו ("GAZZELLA MERRILI").

מריל גם היה צלם חובב. אוסף הצילומים שלו נמצא במוזיאון ישראל בירושלים.

אספנותעריכה

מריל היה אספן נלהב של עתיקות, ציפורים ויונקים. האוסף הכיל חרסים, מאובנים, מטבעות, וכן חיות, ציפורים, חרקים ופרחים הקשורים לארץ ישראל. הוא התהדר בכך שהוא בעל האוסף הגדול ביותר של בעלי חיים מארץ ישראל. באוסף היו כאלפיים עורות ציפורים מארץ ישראל. האוסף שלו שימש כמוזיאון פרטי, והיווה אטרקציה לתיירים ולחוקרים שביקרו בירושלים.

מריל התעשר ממכירת מוצגים ארכאולוגיים, אתנוגרפיים, בוטניים וציפורים מארץ ישראל למוזיאונים באנדובר ובהרווארד.

לאחר מותו העבירה אשתו את אוספיו ואת שני יומניו למוזיאון בהרווארד. אוניברסיטת הרווארד הפיקה קטלוג של אוסף מריל.

ספריועריכה

  • מזרחית לירדן (East of Jordan), 1881
  • הגליל בתקופתו של ישו הנוצרי (Galilee in the Time of Christ)
  • ירושלים הקדומה (Ancient Jerusalem),(1908)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ברטה ספפורד וסטר, ירושלים שלנו - קורות המושבה האמריקאית בירושלים, הוצאת אריאל