מטבעות ארץ ישראל

כד איחסון שבור ומטבעות שנמצאו בחפירה ארכאולוגית; צבעם הירקרק-תכלכל נוצר בשל תגובת המתכת לחומרים בקרקע ובאוויר; מראה אופייני (צולם 2009)
‏מטבעות נחשפים בחפירה ארכאולוגית בין שברי כד; מראה אופייני (צולם 2006)

מטבעות ארץ ישראל שימשו כאמצעי תשלום בשווקים ותרומה לצורכי ציבור בארץ ישראל מאז העת העתיקה, ועד הקמת מדינת ישראל. מלבד שמותיהם הרשמיים, המטבעות כונו בשמות שונים, על ידי תושבי הארץ. מטבעות רבים ושונים הלכו בארץ ישראל; חלקם שהוטבעו בה וחלקם שהובאו מרחוק, בשל היותה ארץ מעבר בין יבשות, אומות ותרבויות שונות, ובכלל זה עולי רגל וחיילים צבאות ופקידי מנהל של כובשים מארצות שונות, ועקב משלוחי התרומות של יהודי התפוצות ליהודי הארץ.

תוכן עניינים

העת העתיקהעריכה

מטבעות מתכת כאמצעי תשלום, נוצרו בתקופות קדם בתהליך הדרגתי, שבמרוצתו הסתמנו הצרכים ושימושי העיקר בהם. במאה ה-7 וה-6 לפני הספירה הופיעו מטבעות המתכת הראשונים בארץ ישראל; חלק מהאוכלוסייה הפנים את החידוש שבהמצאת המטבע העובר לסוחר, כאפשרות עדיפה ומשוכללת למסחר ותרומה, על פני סחר חליפין בטובין שהיה נהוג עד כה. במקביל, חלק אחר עדיין התייחס אליהם כאל טילים או בצעי כסף תקופה ארוכה; וכאשר הבצע היה גדול, והיה צורך בעודף על מתן תשלום, קצצו חלק מהמטבע באיזמל.

ככל הידוע, המטבע הראשון שחדרה לארץ היה הדרכמה היוונית; נמצא בירושלים מטבע טטרדרכמה (=ארבע דרכמות) ארכאי עשוי כסף שנטבע במאה ה-6 לפנה"ס.[1]

המטבע הקדום היה בתחילתו גם יחידת משקל קבועה; ולכן, נגזר שמו של השקל מפעולת השקילה. על כך למשל, מציין יעקב משורר כי "הקשר בין יחידת משקל למטבע הוא קשר ישיר ואמיץ. יחידות המשקל הקדומות נהפכו למטבעות וגם תהליך הפוך אירע במרוצת השנים".[2]

במאה ה-6 לפנה"ס שקָל השֶקל כ-11.4 גרם. בימי המרד הגדול הותאמו מטבעות היהודים למשקל המקובל של מטבעות התקופה, והם נטבעו במתכונת המָנֶה הצוֹרִי במשקל 14 גרם. במצרים נטבעו מטבעות ברונזה גדולים בימיו של השליט הממלוכי צלאח א-דין חג'י השני (מת בדמשק ב-1193) במשקל של אונקיה (35 גרם) כל אחד. "יחידת המשקל "אונקיה" השתבשה בערבית ל"אוקיה", ומאוחר יותר ל"אונז" (Ouonce) באנגלית". משורר מספר על צורף ירושלמי נודע שנהג בשנות החמישים, להשתמש במטבע הישראלי אגורה כמשקולת של גרם אחד.[3]

כמות ומדדעריכה

בארץ ישראל ובאירופה בתקופה שלפני המצאת המטבע נמדד העושר, או ה"רכוש" במספר הבהמות שברשותו של אדם: בהמות רכיבה, לרוב סוסים, ומקנה, צאן ובקר; למשל, בפסוק בספר דניאל: "בחיל גדול וברכוש רב",[4] פירושו ריבוי סוסים; שכן, חיל בשפות השמיות ובערבית משמעו סוס. העושר נמדד גם בהחזקת בצעי מתכת; כך למשל בפסוק: "ואברם כבד מאד בַמקנה בכסף ובזהב".[5] בצעי המתכות הללו וכן הנחושת, נמדדו ונשקלו, והוטמנו בין השאר בכדי חרס. אט אט התגבש בעולם העתיק הנוהג לייצר יחידות שקילה אחידות וקבועות במשקלן ובמראן, אשר שימשו כמטבעות. על גביהם הוטבעו (בדרך כלל בלחץ או כבישת המתכת) דמויות הרכוש החקלאי השכיח; המקנה: כבשה, פרה, עז, איל, שור, סוס וחזיר. במקביל כוננו אבני המשקל הקבועות; שמותיהם בעברית מקראית היו בין השאר: נצף, פים ובקע.

משמעויותיהן הראשוניות של מילים אחדות, עברו תמורה כאשר הומצא המטבע העובר לסוחר. בלטינית המילה pecu ונגזרותיה התייחסה למקנה או בקר, תמורות הזמן הוסיפו משמעות של כסף, רכוש ועושר; ובתרבות הרומאית נוצר הביטוי (בלטינית): pecunia non olet (=לכסף אין ריח).

הימצאותה של כמות מטבעות מוגדרת ברשות היחיד, קבעה, מאז העת העתיקה, את מעמדו הכלכלי של היחיד, ואת מדד העוני של התקופה; לדוגמה, דברי המשנה בדיון על הזכאות למתנות עניים אשר הושארו בשדה על ידי בעליו: "מי שיש לו מאתיים זוז [=שהם 200 דינרי כסף] לא יטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני".[6]

לעתים, קבעו השליטים את ערך המטבע והרכב המתכות שלו, על פי מדד שכר מקובל לפרק זמן מוגדר; כך למשל, ביוון העתיקה, מטבע דרכמה אחד היה שכרו של פועל יום.

עיצוב והטבעהעריכה

מידע רב תומצת בעיצוב תבליטי מטבעות, שנטבעו בארץ ישראל. למשל במטבעות השומרונים בשכם מן המאה ה-2 וה-3 משורטטת מעין מפה של הר גריזים עד פסגתו הצפונית (א-ראס) שבה הוקם המקדש השומרוני. וכן, חומות העיר ניאפוליס (שמה הרומי, ששובש בערבית לנֵבְּלוּס) התבליטים המדויקים שמשו את הארכאולוגים בבואם לחפור באזור.

תהליך הטבעה הצריך מטיל מתכת, רושמה מאבן או מתכת (ברונזה), ומכשיר הכאה כבד.

אמצעי וסמל של ריבונות שלטוניתעריכה

מטבעות הכובשים הרומאים נקצצו ונפסלו על ידי היהודים, כך נעשה במטבעות הברונזה שנטבעו באנטיוכיה בשמו של קסטיוס גאלוס מצביא הגייסות הרומאים בתקופת המרד הגדול, וכך נעשה במטבעות בר כוכבא.

מטבעותעריכה

מטבעות עוברים לסוחר בארץ ישראל בעת העתיקה (מבחר)[7]
שם מראה מתכת מדינה והשליט הטובע תאריך מידע
אדרכון, דרכמון . זהב פרס . משקלו 8.5 גרם בממוצע
דרכמה
. יוון העתיקה המאה ה-5-המאה ה-6 לפנה"ס ~
מטבעות יהוד מדינתא, YHD
. האוטונומיה היהודית בארץ ישראל כחלק מאימפריה הפרסית המאה ה-4 לפנה"ס ~
מטבע יוחנן הורקנוס
. . המאה ה-2 לפנה"ס ~
מטבע של אלכסנדר ינאי . . .
מטבע של הורדוס . . . הוטבעו בו ביוונית המילים: ΒΑΣΙΛΕΩΣ ΗΡΩΔΟΥ, המלך הורדוס
מטבע של מתתיהו אנטיגונוס השני, אחרון מלכי בית חשמונאי נחושת ועופרת . בשנים 40 לפנה"ס-37 לפנה"ס ~
פרוטה נחושת ועופרת מנהל מתתיהו אנטיגונוס השני כנ"ל ~
מחצית השקל כסף מִנהל המרד הגדול בשנים 66 עד 70 ~
פרוטה (אגריפס הראשון) . . המאה ה-1
מטבעות המרד הגדול . . .
מטבעות בר כוכבא כסף (מתכת) מִנהל מרד בר כוכבא בשנים132 עד 135
מטבעות בר כוכבא " " "
דינר, Denarius היה בראשיתו דרכמה יוונית ברפובליקה של רומא, ואחר צורף שם זה למטבעות של הקיסרים כסף רומא . על שמו נקרא מטבע בשם זה במדינות המאה ה-20:איראן, אלג'יר, אפגניסטן וירדן.
טריסית, ססטרטיוס, Sestertius כסף (מתכת) . . ערכו רבע הדנריוס

מוזכרים במקורותעריכה

בתנ"ך
  • גרה (מטבע) - החלק העשרים של השקל[8]
  • קשיטה
  • שקל, מחצית השקל
  • בקע
  • פים
  • נצף
בספרות חז"ל
  • זוז - כינוי במקורות היהודים לדרכמה היוונית, ובהמשך לדינר הרומי. מקור השם המשוער: האחד, זוז בדומה לשמה של יחידת משקל פרסית; השנייה, זוז כשמו של זאוס (שבוטא: זֶוְז), בכיר אלילי יוון, שדמותו נחרתה על הדרכמה היוונית של אלכסנדר מוקדון ויורשיו.
  • טרעפיק
  • כיכר של קודש
  • מנה של קודש
  • שקל הקודש
  • כסף צורי
  • כסף מדינה
שמות ושיבושיהם

רוב המונחים הנומיסמטיים הרומאים שובשו בפי היהודים הקדמונים. למשל המילה נוֹמיסמָה, שמשמעותה מטבע, השתנתה במקורות ל-מלוזמא; ובתלמוד בבלי, מסכת ברכות נאמר: "כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריה למלוזמא של צפורי".[9]

  • דינר זהב - שמו העברי של מטבע זהב טהור רומאי בשם: אוראוס Aureus .משקלו היה בממוצע כ-7.25 גרם, וערכו 25 דינרי כסף. לאחר נפילת האימפריה הרומאית ועליית הערבים, קראו האחרונים למטבעות הזהב שלהם בשם זה.
  • מיסמס, מסימס, מסומס,[10] הוא סמיס - Semis
  • קונטרנק, קונטרונין, קרדינטס,[11] הוא קורדנס - Quadrantes
  • פונדיון,[12] הוא דופנדיוס - Dupondius
  • דיסגנים,[13] הוא דקסטנס - Dextans
  • טריסית,[14] הוא ססטרטיוס - Sestertius

שיעורים, מידות וערכיםעריכה

חישובם בתקופת המשנה והתלמוד, ובכלל זה ערכי המטבעות, הוא אחת הסוגיות המסובכות והמורכבות.

ערכי מטבעות גדולים מצויים בתקופת המשנה והתלמוד (אומדנים)[15]
דינר שקל סלע דינר זהב מנה כיכר
דינר, דנאריוס 1 1/2 1/4 1/25 1/100 1/6000
שקל 2 1 1/2 2/25 1/50 1/3000
סלע 4 2 1 4/25 1/25 1/1500
דינר זהב 25 121/2 61/4 1 1/4 1/240
מנה, מינה 100 50 25 4 1 1/60
כיכר 6000 3000 1500 240 60 1
ערכי מטבעות קטנים מצויים בתקופת המשנה והתלמוד (אומדנים)[16]
פרוטה איסר פונדיון מעה אסתירא דינר
פרוטה 1 1/8 1/6 1/32 1/96 1/192
איסר, אס 8 1 1/2 1/4 1/12 1/24
פונדיון 16 2 1 1/2 1/24 1/12
מעה 32 4 2 1 1/3 1/6
אסתירא 96 12 6 3 1 1/2
דינר 192 24 12 6 2 1

ימי הבינייםעריכה

התקופה הביזאנטית בארץ ישראל החלה בשנת 491, ומאז הלכו בה מטבעות השליטים הביזנטים, על רוב המטבעות הובלטו פניהם של ראשי האימפריה קיסר או קיסרית, וכן את צורת הצלב, סמל הנצרות שהייתה דת המדינה הביזאנטית. בין המטבעות הביזנטים, נודעו מטבעות מארד גדולים בממדיהם, אבל חסרים את המסר המורכב והאמנותי של המטבעות הרומיים.

התקופה הערבית בארץ ישראל החלה במאה ה-7, ובראשיתה הלכו בארץ ישראל מטבעות השליטים הביזאנטים, אולם עד מהרה החלו להטביע מטבעות משלהם, דומים במראם למטבעות השליטים הקודמים, מארד, אולם ללא סמל הצלב ועם כתובת ערבית, ואף עם כתובות ביוונית וברומית בחלק מהן.

התקופה הצלבנית בארץ ישראל החלה בשנת 1096, לאחר מסעי צלב והקמת ממלכת ירושלים, הטביעו השליטים הצלבנים מטבעות בכסף ובזהב, אשר הצלב מוטבע על כולן.

מטבעות עוברים לסוחר בארץ ישראל בימי הביניים (מבחר)[17]
שם מראה מתכת מדינה והשליט הטובע מידע
מטבע פאטימי
זהב מטבע הח'ליף אל-חאכִּם, הילך במרחב השליטה של השושלת הפאטימית הוטבע בשנת 1005
ביזנטין
זהב מטבע צלבני, הילך בממלכת ירושלים[18] מהמאה ה-12
מטבע של צלאח א-דין
. הילך בארץ ישראל בתקופת שלטונם של האיובים משנת 1190

העת החדשהעריכה

תקופת השלטון העות'מאני 1917-1517עריכה

נטבעו באירופה ובאסיה לפני ובמשך תקופה השלטון העות'מאני והיו מטבע עובר לסוחר, עד כיבוש הארץ על ידי הבריטים ב-1917.

מטבעותעריכה

מטבעות עוברים לסוחר בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית (מבחר)[19]
שם מראה מתכת מדינה והשליט הטובע תאריך מידע
דוקט
זהב מטבע איטלקי . נקרא גם פלוֹרנטִינִי (פלורין) ו-צִיקֵינו. במקורות העבריים: אדום זהב, ודוקטוס וָנזייאוס[20]
סוּלטני, טורקית: Sultani, וגם אַלְטוּן
זהב. הוטבע בדומה לדוקט האיטלקי מטבע עות'מאני על ידי הסולטאן מהמט השני "הכובש" מאמצע המאה ה-15 ערך המטבע השתנה בהתאם לאחוז הזהב בו, ותמיד נמוך בערכו מן הדוקט. נקרא גם אשרפי או שריפי, פלוֹרִי או פלוֹרִין, ו-שַאהִי. ובמקורות העבריים: אדום זהב, ובראשי תיבות: א"ז,[21] ו-פֶּרַח.[22]
אַקְצָ'ה כסף מטבע עות'מאני במאה ה-17, לאחר טביעת ה-פארא, הופסקה הטבעתו. אולם המשיך להסחר ולשמש להערכת נכסים גם במאה ה-18 ערכו היה כשליש הפארא, נקרא גם אַסְפֵּר וגם אשפר, אשביר. בעברית נקרא: לבן, כשמו בטורקית.
גְרוּש, קורוש
. מטבע אירופי, ואחר באימפריה העות'מאנית בשם זה, נקראו מספר מטבעות העשויים בגדלים ומתכות שונות, לפי רצונם של השלטונות העות'מאניים שהפיקו אותם נקרא גם אַסַדִי, אַרְיֵה,[23] ו-רִיאֵל
פיאסטר Piastre
. עות'מאני . בשלהי המאה ה-19 נקרא גם גרוש בחלק מהאימפריה העות'מאנית
זוּלֻטָה . כסף ~ ~ זהב בלשון הסלביות. נקרא גם צהוב, ערכו 30 פארא
מַיְּידִיש . כסף מטבע עות'מאני. נקרא על שם מועאיד, סולטאן ממלוכי במאה ה-15 ~ ~
פַּארַא, טורקית: para כסף מטבע עות'מאני . ערכו ירד במשך הזמן כחלק 1/30 מגרוש ולבסוף 1/40.
במקורות העבריים נקרא המטבע: פרה או פאר"ה, וברבים פרו"ת,[24] מיידיש (על שם מטבע עות'מאני אחר בשם זה), או מאידי ; בערבית קטעה מצריה; ובעברית: חתיכה[25]
פלוס . נחושת . . 20 פלוס שווים פארא
נפוליאון או לירה פרנצויז (לי"פ)
זהב מטבע צרפתי המאה ה-19 מטבע זהב צרפתי, 900 אלפיות, 21.6K, משקל 6.4516 גרם מתוכם 5.8064 גרם זהב טהור 24K.

נאפוליון אחד שווה 20 פרנק צרפתי.

הטבעתו החלה במאה ה-19 על ידי נפוליאון בונפרטה ולכן הוא נקרא גם 'נפוליון'. על המטבע דיוקנו של נפוליאון בצד אחד וסמל המלכות הצרפתי בצדו השני.

כתר או קרונה
ברונזה מטבע של הקיסרות האוסטרו-הונגרית שלהי המאה ה-19

מוזכרים במקורותעריכה

  • כיס, או כיסה, צרור של 500 גרוש עות'מאני

בשלהי התקופה העות'מאניתעריכה

החלוץ איש ביל"ו חיים חיסין שעלה לארץ עם חבריו מרוסיה הצארית בראשית תקופת העלייה הראשונה, תיאר ביומנו ב-23 באוגוסט 1882, אי-סדר רב ביחידות המשקל הנהוגות בשווקים ביפו: רוטל, גונטר ואונקיה. מאזני המשקל אינם אחידים וגודלם משתנה מסוחר לסוחר. הפיקוח השִלטוני נעדר, וכתוצאה מכך רבתה ההונאה בשקילת הסחורות השונות. התשלום נעשה בערב רב של מטבעות עוברים לסוחר; ואי-סדר שורר בשעריהם ובערכם, המשתנה מאתר לאתר.

"קשה לי לעמוד על ערך הכספים המקומיים. שטרות-כסף אין, אלא רק מצלצלים.

מטבעות-הזהב הן: לירה, 2 לירות, 5 לירות, 1/2 ו-1/3 לירה. הלירה (כתשעה רובל ורבע, בהתחשב בשער הכסף) היא 141 גרוש (או פיאסטר).

מטבעות-הכסף הן: מג'ידי (יש גם 1/2 ו-1/4) - 26 גרושים. או אוזרי - 3/4 6 גרושים; בישליק (יש גם 1/2 ו-1/4) שווה 1/2 8 אוזרי. ערכן של שתי המטבעות האחרונות נמוך ביותר.

אחריהן הנחושת.

מטבע של גרוש אין. שם זה חל בערים שונות על סכומי-כסף שונים. בלירה יש, למשל, 141 גרושים יפואים, 108 קושטאים, 125 ירושלמים וכדומה. באותה ממלכה יש צורה שונה למטבע-הנחושת במצרים, ביפו, בבירות; ובבירות לא יקבלו את נחושת יפו, וחוזר חלילה.

אם נביא בחשבון שיחד עם המטבעות הטורקיים מתגלגלים הרבה מטבעות זהב וכסף צרפתיים, אוסטריים, אנגלים, רוסיים ואחרים, מובן כמה קשה להתמצא בכל זה.".[27]

תקופת המנדט הבריטיעריכה

מדינת ישראלעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • לאו קדמן, אריה קינדלר, המטבע בארץ-ישראל : ובעמים ימי קדם ועד ימינו, תל אביב, הוצאת דביר ולדעת, 1963
  • מרדכי נרקיס, מטבעות ארץ ישראל, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, תרצ"ו-תרצ"ט 1938
  • יעקב משורר, אוצר מטבעות היהודים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ח-1997
  • יעקב משורר, הצד השלישי של המטבע, (עורכת: חנה עמית), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ו-2006
  • יעקב משורר, אמצעי תשלום קדומים, משקלות ומטבעות, (עורך: רוני רייך), חיפה : מוזיאון ראובן ועדית הכט, אוניברסיטת חיפה, תשנ"ח 1998
  • צבי שטאל, המטבעות בארץ-ישראל בתקופה ההלינסטית, תל אביב: הוצאת לידרמן, 1987
  • צבי שטאל, המטבעות בארץ ישראל בתקופה הרומאית, תל אביב: הוצאת לידרמן, תשמ"ז 1986
  • צבי שטאל, המטבעות בארץ ישראל בימי הביניים, תל אביב: הוצאת לידרמן, תשמ"ח 1988
  • אריה קינדלר, מטבעות ארץ-ישראל : אוסף בנק ישראל, ירושלים : הוצאת כתר, תשל"א-1971
  • איתמר עצמון, הצד השלישי של המטבע - היסטוריה תרבותית ופוליטית של ארץ ישראל והעם היהודי בראי המטבעות, מדור קבוע המופיע במגזין סגולה, החל מיולי 2011‬
  • יגאל ארקין, השטרות והמטבעות בישראל 2006-1927, ירושלים : הוצאת בנק ישראל, 2006
  • שמעון רובינשטיין, מטבעות, מידות ומשקלות: מראשית המאה ה-19 ועד לתקופת המעבר מהשלטון הטורקי לבריטי בארץ ישראל, ירושלים: (בהוצאת המחבר), 1997
  • שמעון רובינשטיין, המשבר המוניטארי בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים: (בהוצאת המחבר), 2008
  • יעל ויילר ישראל, עקבות ואותות במטבעות ישראל, עתמול, 221, יד יצחק בן-צבי, 2012, עמ' 6-3
  • שמואל אביצור, הפרק: המטבע, בתוך: חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה, ירושלים: הוצאת א' רובינשטיין והוצאת עם הספר, תשל"ו, עמ' 295-290

לוחות: שערי מטבעות ושמותםעריכה

כתבי עתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מחקרים

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נמצא בחפירות לשם בנית בנייני האומה ליד גבעת רם בירושלים ב-1960, על ידי הסטודנט ולימים הפרופסור יעקב משורר. ראו: יעקב משורר, הצד השלישי של המטבע, עמ' 20.
  2. ^ יעקב משורר, הצד השלישי של המטבע, עמ' 55.
  3. ^ יעקב משורר, הצד השלישי של המטבע, ירושלים, עמ' 55.
  4. ^ ספר דניאל, פרק י"א, פסוק י"ג.
  5. ^ ספר בראשית, פרק י"ג, פסוק ב'.
  6. ^ משנה, פאה, ח, ח.
  7. ^ על פי יעקב משורר, אוצר מטבעות היהודים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי.
  8. ^ ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק א'; ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוק כ"ה; ספר במדבר, פרק י"ח, פסוק ט"ז; ספר יחזקאל, פרק מ"ה, פסוק י"ב.
  9. ^ תלמוד בבלי, ברכות, נג ע"ב.
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק א', הלכה א'.
  11. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק א', הלכה א'.
  12. ^ משנה, בבא מציעא, ד, ה.
  13. ^ ירושלמי, מעשר שני, א, ב.
  14. ^ המוזכרת במשנה, שבועות, ו, ג
  15. ^ על פי עדין שטיינזלץ, מדריך לתלמוד, ירושלים: הוצאת כתר, 1984.
  16. ^ על פי עדין שטיינזלץ, מדריך לתלמוד, ירושלים: הוצאת כתר, 1984.
  17. ^ על פי יעקב משורר, אוצר מטבעות היהודים, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ח-1997.
  18. ^ ראו: יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א-ב, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"א-1971, עמ' 379-375.
  19. ^ על פי יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה, בימי השלטון העות'מאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955.
    שולמית לסקוב (עורכת), מרשומות אחד הביל"ויים, חיים חיסין, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א.
  20. ^ אגרת ר' חיים ן' עטר מירושלים לחברי ועד "מדרש כנסת ישראל" באיטליה (1742), בתוך: אברהם יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, רמת גן: הוצאת מסדה, 1971, עמ' 274.
  21. ^ אגרת ר' חיים ב"ר טוביה כ"ץ מווילנא, מצפת (1810), בתוך: אברהם יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, עמ' 339.
  22. ^ אגרת בני הישיבה בירושלים, בתוך: אברהם יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, רמת גן : הוצאת מסדה, 1971, עמ' 163, 171.
  23. ^ אגרת על עלית אברהם רויגו וסיעתו, בתוך: אברהם יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, עמ' 237.
  24. ^ אגרת ר' אברהם ישמעאל חי סנגויניטי מעכו לאביו במודינא, בתוך: אברהם יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, עמ' 256; אגרת ר' יוסף סופר מצפת, עמ' 298.
  25. ^ ראו למשל: אגרת ר' אברהם ישמעאל חי סנגויניטי מעכו לאביו במודינא, אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, רמת גן: הוצאת מסדה, 1971, עמ' 255.
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 26.4 יעקב משורר ודב גנחובסקי, הקדמה, שישים תעודות כלכליות מארץ-ישראל, מוזיאון ישראל, 2001.
  27. ^ חיסין, מרשומות אחד הביל"ויים, עמ' 65