ספרייה ניידת
ספרייה ניידת היא סניף נייד של ספרייה ציבורית מרכזית. המונחים "Book Mobile" או "Mobile Library" מרמזים על מהות השירות – הוצאת ספרים מבין כותלי הספרייה ובהתאם אל אזור המגורים של הקוראים. קיימות צורות שונות של שירות: שירות אישי – המבוסס על ביקור קבוע (שבועי בדרך כלל) של הרכב בכל תחנה; הקורא נכנס אל הניידת, בוחר לעצמו ספר ומקבל שירות ישיר מן הספרן; או שירות למרכז השאלה – כאשר הניידת מביאה חבילות ספרים למקום מסוים ומשאירה אותן שם עד לשובה לאחר מספר חודשים עם מלאי ספרים חדש. ספריות ניידות לא מוגבלות לכלי רכב על גלגלים בלבד. ידוע על ניידות ספרים השטות בספינות ובדוברות, ברכבות, בחשמליות, במטוסים ואפילו באמצעות בעלי-חיים הרתומים לעגלות[1].
ראשיתן של ספריות ניידות בעולם
עריכה
ב-1817 ארגן כומר אנגלי בשם סמואל בראון שירות נייד לכפרים וליישובים קטנים ומרוחקים. הוא היה משאיר בכל יישוב ארגז ובו כ-50 ספרים. התושבים החליפו ביניהם ספרים אלה עד לשובו של הכומר לאחר מספר חודשים. בארצות הברית הופעלה ב-1830 "סירת ספרים". הסירה עגנה בכל נמל מספר שעות, ולעיתים אפילו יום שלם. הקוראים שילמו כ-2 סנט לשעת קריאה או כ-10 סנט למשך כל זמן שהותה של הסירה במקום[2].
שירות מסודר וקבוע החל בארצות הברית: במרילנד בשנת 1904 שלחה הספרנית מרי טיטקומב את השרת יהושוע תומאס עם סוס ועגלת קונקורד להשאיל ספרים בתחנות כפריות. הספרים נישאו בארגזים. השרת ערך שלושה מסעות בשבוע בממוצע, וביקר בכ-30 תחנות, רובן ממוקמות ליד פסי-רכבת או מסלולי הכרכרה. נוצרה מערכת יחסים טובה בין השרת והקהל, וב-1905 שופרו התנאים ותומס יצא אל הכפרים בעגלה הרתומה לצמד סוסים. עגלה זו הייתה גוף שחור דמוי קופסה ובה 250 ספרים. בגלל הדמיון בין רכב זה לרכבו של הקברן, כונתה הניידת "עגלת המוות", ובתחילה היא עוררה מעט חשש בלב הכפריים. אך עד מהרה התקבל השירות בברכה והיה נפוץ. ספרייה ניידת זו עברה ב-16 מסלולים שונים, כ-500 מיל מרובעים במסע שארך 4 ימים. באוגוסט 1910 נהרסה עגלת הספרים, כאשר התנגשה ברכבת בעת חצותה את פסי-הרכבת. תומאס לא נפגע, אך העגלה התנפצה. שירות הניידות חודש ב-1912, לאחר שהוקצבו לעניין 25,000 דולר, אז נרכשה מכונית מותאמת. אחר-כך נוספו עוד ניידות, ושירות זה המשיך עוד שנים רבות במחוז וושינגטון[3].
גם במדינות סקנדינביה מפותח מאוד שירות הניידות.
בשוודיה הבעיה היא, שהאוכלוסייה מפוזרת והיישובים מרוחקים אחד מהשני. לכן קיימים סוגים שונים של ניידות: מכוניות, רכבות וספינות. שירות הניידות מאפשר אספקת ספרים גם ליישובים קטנים ומרוחקים, שהדרכים אליהם משובשות. השירות הכפרי בארץ זו החל ב-1950, והעירוני ב-1951. תוך מספר שנים גדל מספר השאלות הספרים באופן משמעותי. במחוז נורבוטן (Norrbotten), לדוגמה, עלה מספר ההשאלות תוך שמונה שנים ל-60,000.
בארץ זו יש דגמים מיוחדים של ספרייה ניידת. דגם אחד הוא הרכבת. הספרייה הציבורית של קירונה החלה ב-1950 להשתמש ברכבת בדרך Narvik-Lulea בימי ראשון, בהם פסי הרכבת פנויים.
דגם נוסף הוא השירות הספרייתי הצף. באיי סטוקהולם שוכרים ספינות פעמיים בשנה, באביב ובסתו. שירות זה מיועד לדייגים, לבוני ספינות ולמשפחות המתגוררות בחופים. סיור של ספינה אורך 10 - 11 יום, במהלכו מושאלים ספרים, והקוראים משתמשים גם בחדר הקריאה של הספינה, שיש בו כתבי-עת.
בגרמניה החלו להפעיל ניידות ב-1926. אחד הניסיונות הראשונים היה לבדוק את דרישות המשתמשים בחלקים של מינכן, במטרה לתכנן שירות באמצעות רשת החשמליות. אולם הייתה בעיה של צפיפות התחבורה.
באוסטריה הופעלה ניידת ראשונה באפריל 1958 בווינה. הניידת הייתה בנויה בצורה מיוחדת: חללה הפנימי הופרד על ידי מחיצות ל-3 חלקים: חדר קריאה, חדר לקטלוג ולייעוץ של הצוות וחדר עם ספרים להשאלה. בעת פעילות תרבותית הורמו המחיצות ונוצר חלל גדול לצורך הרצאות, קריאת שירה והקרנת סרטים.
בבלגיה החל שירות הניידות בפברואר 1959 באנטוורפן.
בצרפת הייתה ההתחלה ב-1956, והניידות שימשו בעיקר להובלת ספרים ולא להשאלה אישית.
ב-1961 החל מומחה מטעם אונסק"ו לארגן שירות ניידות גם בבגדאד שבעיראק.
ניו זילנד היא ארץ הזקוקה לניידות כיוון שהמרחקים בה עצומים, לעיתים 5,000 מיל בין מקום מגורים אחד למשנהו. השירות התבסס על הובלת ספרים ממקום למקום והשארתם שם, ולא על שירות אישי בניידת. בגלל המרחקים הגדולים יוצאים ספרני הניידות לסיורים בני 16 - 24 שבועות, ומובן שהם לנים בניידות. הם מגיעים לחוות בקר בעמקים, למרכזים של גוזזי צאן במקומות גבוהים, למחנות ביערות ואף לבתי-ספר קטנים שיש בהם רק מורה אחד או שניים. ניידות ניו זילנד מבקרות בכ-1,000 תחנות בשנה, שלושה ביקורים שנתיים בכל אחת.
ב-1949 החלה לפעול ניידת ראשונה גם באוסטרליה. בסידני הופעלה לראשונה ניידת ב-1955. זה היה סמי-טריילר שנשא 5,000 ספרים וביקר ב-11 תחנות במשך 4 ימים בחודש. ב-1961 כבר פעלו ברחבי אוסטרליה 15 ניידות, רובן סמי-טריילרים שנשאו 3,000 - 5,000 ספרים כל אחת.
באפריקה: בניגריה החל הפרויקט ב-1957. בעזרת אונסק"ו נרכשה באותה שנה ניידת מתוצרת אנגליה, שהתאימה לנוע בשטח טרופי, וזו הכילה בין 1,500 ל-2,000 ספרים. השירות החל במאי 1958. לניידת היו 20 תחנות ביישובים הכפריים. היא ביקרה בבתי-ספר, קולג'ים למורים, חדרי קריאה. בגאנה הייתה ההתחלה ב-1958, כאשר ניידת העבירה 450 קופסאות ספרים למרכזי השאלה או לבתי קוראים[4].
ספריות ניידות בישראל
עריכה
השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל התאפיינו בגלי עלייה נרחבים מארצות שונות. העולים שבאו למדינה בהמוניהם בתוך זמן קצר, יושבו בעיקר בעיירות ובמושבים. יישובים אלה היו זקוקים לשירות ספרייתי מוגבר, עקב היותם מרוחקים ממרכזים עירוניים ועקב היות תושביהם עולים חדשים, דוברי שפות זרות וחלקם אינם יודעים קרוא וכתוב. כמו כן היו היישובים קטנים מכדי לבנות בכל אחד מהם סניף קבוע של ספרייה, לפיכך היה צורך להביא את הספרים אל התושבים באמצעות ניידות. בישראל נערכו סקרים לבדיקת מצב הספריות הציבוריות במדינה. מתוך סקרים אלה אפשר ללמוד על מידת התפתחותן. סקר ראשון בוצע על ידי אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, במגמה לייעל שירותים לסניפים ביישובים קטנים ומפוזרים. המטרה הייתה לבנות רשתות של ספריות אזוריות שבהן יש ספרייה מרכזית גדולה ואליה מסונפות ספריות של יישובים קטנים. הסקר בוצע ביוני 1962 ונבדקו ארבעה אזורים בישראל. מסקנות הסקר והמלצות פורסמו בספר "הצורך בספריות בארץ ישראל, סקר 1962-1961"[5].
סקר שני נערך ב-1968, וממנו מסתבר שהיו אז 8 רכבים, ששימשו כספריות ניידות: חמש מכוניות בבעלות של רשויות מקומיות, אחת של תנועת המושבים בבעלות הוועד הפועל של ההסתדרות ושתיים בבעלות "ויצו"[6]. מתוך מסמכים שנמצאו בתיקים של מחלקת ההדרכה לספריות ציבוריות מסתבר ששנת 1975 הייתה שנת פריחה לספריות הניידות. נוספו בה שמונה רכבים לשש ספריות ציבוריות. לאחר תוספת נכבדה זו היה צפוי ששירות הניידות בישראל ימשיך ויתפתח. אולם לא כך היו הדברים. על-פי דיווחים של מנהלי ספריות ציבוריות נראה ששירות הניידות הלך והצטמצם. הסיבה הנפוצה ביותר לביטול שירות הניידות הייתה בניית ספרייה באזורים שונים. מכאן שהניידת שימשה כאמצעי זמני במקומות שבהם לא הייתה ספריה קבועה. גורם שני כבד משקל להפסקת פעילות הניידת היה הגורם הכלכלי: מנהלים ציינו מחסור בתקציבים הן למימון שוטף של השירות והן לאחזקת הרכב ולחידושו בעת הצורך.
לקריאה נוספת
עריכה- ירון אביטוב, "הספרות הברזילאית ושני בעליה", מסע אחר: כתב עת לטיולים ומסעות, 215: 88, 2009
- יורם מלצר, "הסיפור שלא ייאמן על לואיס סוריאנו והספרייה הנודדת", מסע אחר: כתב עת לטיולים ומסעות, 228: 52 - 58, 2010
- מנוחה פוקס, "'רגע עם ספר' בטלז סטון (קריית יערים על יד ירושלים)", עת לחשוב: כתב-עת לחשיבה יהודית, 26: 20 - 22, 2001
- שושנה פלג, "ספרים על גלגלים", ספר השנה של העורכים והעיתונאים בכתבי-העת בישראל, תשנ"ד, 205 - 208, 1994
- שושנה פלג, "סוסי-קריאה", נעמת: הירחון לאישה ולמשפחה, יולי-אוגוסט 1990
קישורים חיצוניים
עריכה
משה גלעד, משרד התרבות מתמהמה, וילדי הבדואים עלולים להישאר ללא ספרייה ניידת, באתר הארץ, 29 במאי 2016- ספרייה ניידת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ עדינה בר-אל, הספרייה הניידת – קווים לתולדות שירותי הספריות הניידות בעולם, מעוף ומעשה 4, 1998
- ^ Kelly, T. Books for the People, London 1977
- ^ Brown, E.F. Bookmobile and Bookmobile Services, N.Y. 1967
- ^ Horrocks, S. Hargreaves, J. "Bookmobile Operation over the World", Library Trends, vol.9 no 3, pp. 360-373, 1961
- ^ הצורך בספריות אזוריות בישראל: סקר, יד רוטשילד, ירושלים תשכ"ד, עמ' 83
- ^ גולן, ק. מבעיותיה של הספרייה הציבורית בישראל", יד לקורא, י (תש"ל), עמ' 112 - 121