עזה בתקופה הערבית
תקופת השלטון הערבי בעזה החלה בכיבוש העיר מידי הביזנטים ביולי 634, והסתיימה עם הכיבוש הצלבני במאה ה-12. בתקופה זו העיר איבדה מחשיבותה כמרכז מסחרי ותרבותי ואיבדה את הבכורה לטובת העיר אשקלון הסמוכה.
כיבוש העיר
עריכהאזור נפת עזה היה אחד הראשונים שנכבש על ידי המוסלמים בארץ ישראל בקרב שנערך בפברואר 634 כעשרים קילומטר מהעיר. על פי כרוניקה סורית אלמונית: ”... ונהרגו שם כארבעת אלפים כפריים עניים מארץ-ישראל: נוצרים, יהודים ושומרונים. והערבים החריבו את כל הארץ”.[1] למרות עדות זאת, בעת האחרונה מקובלת במחקר הגישה כי הכיבוש היה אירוע שקט יחסית, שלא הותיר אחריו עקבות משמעותיים וכי האוכלוסייה הנכבשת בארץ-ישראל המשיכה לנהל את חייה במידה רבה כפי שהתנהלו קודם לכן.[2]
העיר עזה עצמה נכבשה רק לאחר הקרב המכריע שנערך ביולי של אותה השנה באג'נאדין, אשר נהוג לייחס אותו לאזור בין רמלה לבית גוברין. לאחר ניצחון זה כבשו המוסלמים בזו אחר זו את מרבית עריה של ארץ ישראל ובכללן גם את עזה.[3]
השלטון המוסלמי בארץ ישראל
עריכההשלטון המוסלמי בארץ ישראל לא היה יציב כמו קודמו הביזנטי ומוקדי הכוח השלטוניים השתנו מתקופה לתקופה ואיתם גם היחס לארץ ישראל בכלל ולעזה בפרט.
שושלת השליטים המוסלמים הראשונים של ארץ ישראל (לאחר תקופה קצרה של ה"חליפים ישירי הדרך" – הראשידון, עד שנת 661), בני בית אומיה אשר מקום מושבם היה בדמשק, נתנו לה קשב מיוחד והאזור שימש להם כבסיס חשוב לכוחם ולמערכת השלטון שהקימו.
בית עבאס העביר את מרכז השלטון לבגדאד וגם שינה את אופי השלטון כך שהשבטים הערבים כבר לא היוו את עיקרו. שיטת הממשל הריכוזי שפותחה בבגדאד סלדה מכל קשר לקודמתה האומיית והדבר ניכר בצורה משמעותית בארץ ישראל אשר סבלה מתת-השקעה ומהזנחה שלטונית כפרובינציה נידחת.
- ישנן מעט עדויות בשלהי המאה השמינית, על כך שעזה נחרבה כחלק ממלחמת שבטים או מרידה שליוותה את ביסוס השלטון העבאסי.[4]
- אך בעוד ארץ ישראל ידעה אך ורק כמה מאבקים פנימיים ושבטיים בתקופה זו, הדבר השתנה לקראת הרבע האחרון של המאה ה-9 כאשר השתלט המפקד הטורקי אחמד אבן טולון על מצרים וניתק אותה מהשלטון הבגדאדי.
כעבור שנים לא רבות השתלט אבן טולון גם על ארץ ישראל ועל סוריה ומאז נעשתה ארץ ישראל כפופה למצרים. הדבר מהווה תפנית עבור יושבי הארץ מכיוון שכעת היא הפכה לזירה המרכזית במאבק בין קבוצות מוסלמיות שונות, אם אלה בני עבאס, הטולונים, הקרמטים, האח'שידים או בני חמדאן.
לאורך כל המאה ה-10 וה-11 ארץ ישראל ידעה כיבושים והרס רב ואלה רק המרכזיים שבהם: בשנת 969 כבשו הפאטמים את מצרים מידי העבאסים, אשר עלה בידם להביס את הטולונים, וכעבור שנה כבשו גם את ארץ ישראל.[5]
ב-1077 כבש אתסיז אבן אוק במהלך דיכוי מרד נגד הסלג'וקים את עזה, הוא החריב את העיר כליל והיישוב בה התחדש רק כעבור שני דורות[6].
שניים אחדות לאחר מכן הגיעו הצלבנים.
אוכלוסיית העיר
עריכההשבטים הערבים הפולשים לא התיישבו ואכלסו את ארץ ישראל אלא רובם המכריע המשיך בנדודיו עם כוחות הכיבוש צפונה, לעבר סוריה, או מערבה, לעבר מצרים וצפון אפריקה.
בסוריה רבתי התפרשו השבטים במרחבים גדולים, רובם הגדול שמרו על האופי הנוודי שלהם ולא הקימו ערים (בשונה מעיראק). לא ידועים בוודאות זהות השבטים הערביים בארץ ישראל במאה הראשונה להג'רה, אך על סמך המקורות המתארים את מלחמות האחים שפרצו לאחר רצח עת'מאן ואחרי מות הח'ליף יזיד הראשון ניתן להצביע על זהות השבטים בג'נד פלסטין ולכן פוטנציאלית גם באזור עזה: שבטי אלאזד, כנאנה, מד'חג', ל'חם וג'ד'אם.[7]
אף על פי שהשלטונות הערבים מיעטו להכניס את השבטים למרחבים העירוניים בארץ ישראל, נקודות היישוב ברצועת החוף זכו ליחס מיוחד וברובן פינו חלקים גדולים מהאוכלוסייה הקודמת לטובת אכלוס אוכלוסייה מוסלמית. לאורך כל התקופה האומיית והעבאסית (אך בעיקר האומיית) השלטונות הערביים ניסו ליישב את ערי החוף באוכלוסייה נאמנה להם, כחלק מאסטרטגיה של הגנה מפני הפשיטות הביזנטיות מהים.[8]
לשלטונות לא היה קל למצוא מוסלמים שהיו מוכנים לאכלס את ערי החוף מכיוון שרובם ככולם היו רגילים לחיים נומאדים ולקרבה למדבר. החשש מהים היה כל כך ממשי לגביהם עד שצריך היה לפתותם בעזרת מסורות, שיוחסו למוחמד, והבטיחו את גן העדן ללוחמים העולים על ספינות בים או המתגוררים בערי החוף. לזה השלטונות הוסיפו חלוקת אדמות (את בתי המגורים של תושבי העיר אשר גלו מהן), בניית מסגדים, הרחבת בניינים והעלאת שכר. אף על פי שאין עדויות על העיר עזה בפרט, ערי החוף בכלל אוכלסו על ידי ערב רב של עמים, כאשר האלמנט המכריע ביניהם היו פרסים.
ניתן לומר שבעזה, כבכול שאר הערים בתקופה המוסלמית הראשונה, חיה אוכלוסייה מעורבת של מוסלמים, יהודים ונוצרים. בהסתכלות כללית על התקופה המוסלמית הראשונה, ההרכב היחסי של האוכלוסייה בארץ לא השתנה באופן קיצוני.
לעומת זאת, בתקופה זו האוכלוסייה בארץ ישראל התדלדלה משמעותית. הרס ערי החוף, פגעי הטבע וחוסר הביטחון ששרר בארץ במהלך השלטון המוסלמי הביאו לדלדול אוכלוסייתה ולחורבן חלקים גדולים ממנה.[9]
דמות העיר ומעמדה
עריכהמבחינה מנהלתית עזה נותרה תחת אותו מבנה כללי. אם בתקופה הביזנטית היא הייתה תחת פלשתינה פרימה שבירתה קיסריה, לאחר הכיבוש המוסלמי היא הייתה תחת ג'נד פלסטין שבירתה תחילה לא נקבעה אך עד מהרה נעשתה ברורה, עם בנייתה של רמלה. במאה התשיעית ג'נד פלסטין כלל שלושה עשר מחוזות ובכללם גם את מחוז עזה. המחוז היה מחולק לתתי-מחוזות כאשר מונחים אלה עברו בירושה במישרין ממערכת המנהל הביזנטית.
ענייניה של העיר לא נוהלו בידי גוף עירוני מוניציפלי כלשהו, אך ישבו בה נציגי השלטון המרכזי ובמיוחד המפקחים על השווקים. מוסד החוק היחיד והחשוב, שקיים מידה של ביטחון בערים, היה הקאדי, השופט, שמונה על ידי השלטון המרכזי.[10] לאורך כל תקופת השלטון המוסלמי לא נתקיימה בו אוטונומיה עירונית והעיר הייתה קשורה בטבורה לשלטון המרכזי. הואיל וכך, היא הייתה תלויה במשאבים שהוא הקצה לה ולא התפתחה בכוחות עצמה.
המוסלמים היו סובלניים בקשר לפולחן יהודי ונוצרי ועיקר עניינם היה בנוגע לתשלומי המיסים.[11]
בתקופת שלטון בית אומיה נעשו מאמצי שיקום מסוימים אך מועטים בעזה, תוקנו הביצורים והוצב בה חיל משמר. העבאסים, שביקשו להכחיד את בסיס השלטון של האומיים, הזניחו את ארץ ישראל ולאחר צירופה של ארץ ישראל לממלכה המצרית של שושלת בית טולון (878) השתנתה תפיסה זו והשלטון המרכזי שב וגילה עניין רב באזור החוף.
בנוסף לכך שעזה הייתה לחלק משרשרת הביצורים שנועדה להגן מפני פשיטות ביזנטיות, השלטונות המוסלמים יישבו בה אנשי דת ומלומדים מוסלמים שלימדו בהן חדית'. לערי החוף בכלל, וכנראה שגם לעזה בפרט, ניתן לייחס חשיבות דתית מיוחדת מפאת מיקומן כערי ספר.
שגשוג עירוני
עריכהבתקופת בית אומיה בערי ארץ ישראל הושקעו משאבי שיקום רבים והייתה תנופה בבניה אך מגמה זו פסחה ברובה על העיר עזה לטובת חיזוקה של העיר אשקלון השכנה. עולה הטענה שדומה כי היותה של עזה עיר שאיננה יושבת על הים מחד וקרבה לאשקלון הורידו את הכדאיות בהשקעה בה.
במחצית המאה השמינית, כמאה שנה לאחר הכיבוש, ערי החוף בארץ ישראל עדיין שמרו על אופיין הקוסמופוליטי. הן היו חשופות להשפעה ביזנטית-נוצרית ישירה וחלקן אף להשפעה אירופאית מסוימת. אך עם חלוף הזמן וביסוס האימפריה הערבית ככוח צבאי ופוליטי חסר זיקה לים, התרופף הקשר של ערים אלה עם שאר ערי הים התיכון.[12]
מרגע שהדגש המסחרי עבר לסחר בשיירות, ובעקבותיו גם הוקמה העיר רמלה, עזה החלה לשמש כעיר שעיקר מטרתה הוא תמיכה בסחר זה. למעשה, עזה בעיקר שימשה כחוליה בשרשרת סחר השיירות של רמלה ולא עוד כמוקד סחר בפני עצמה. לזה יש להוסיף שאת מקומה של עזה כדרך מעבר בין מצרים לבין ארץ ישראל וסוריה תפסה העיר אשקלון, שהייתה לעיר המרכזית בדרום הארץ.[13] לכן לא רק שהמסחר של עזה הצטמצם מביטול הקשר עם הים התיכון, אלא גם מבחינה יבשתית, עזה כבר לא שימשה כמוקד האזורי.
אף על פי שהתקופה המוסלמית הראשונה מוכרת כתקופה בה הסחר, היבוא והיצוא, של אזור ארץ ישראל פרח במידה מסוימת,[14] כנראה, שאם בכלל עזה נטלה בו חלק, היה זה חלק שולי בלבד.
הערות שוליים
עריכה- ^ הקטע ראה תרגום לעברית בספר היישוב בעריכתו של שמואל קליין, כרך ראשון חלק א', (ירושלים 1938) עמ' 114, עזה מס' 11. וראו את התייחסותו של משה גיל (ותרגום נוסף בעברית) בספרו ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634–1099), חלק א' עיונים היסטוריים, (תל אביב 1983), עמ' 31–32.
- ^ מילכה לוי-רובין, הכיבוש כמעצב, עמ' 54
- ^ משה גיל, ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, עמ' 31–35
- ^ משה גיל, ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה כרך א', עמ' 234
- ^ להשתלשלות מלאה של האירועים ראו בספרו של משה גיל, ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, עמ' 253–264.
- ^ מיכאל איש-שלום, בימי הסלג'וקים, בתוך ספרו: בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמ' 125–126.
- ^ לפרטים נוספים ראו את הדיון של חסון, גיל וצפריר, התפרשות שבטי הערבים, עמ' 64
- ^ עמיקם אלעד, ערי-החוף של ארץ-ישראל בתקופה הערבית (640–1099 לספירת הנוצרים) על פי מקורות ערביים, עמ' 158–161
- ^ משה שרון, ערי ארץ-ישראל תחת שלטון האסלאם, עמ' 120
- ^ לפירוט סמכויות ותפקידי הקאדי, ראו את מאמר של Jean-Louis Michon בשם Religious institiutions מתוך הספר The Islamic City בעריכת R.B Serjeant, בהוצאת Unesco, (פריז 1980), עמוד 34.
- ^ משה גיל, ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה כרך א', עמ' 182
- ^ משה שרון, ערי ארץ-ישראל תחת שלטון האסלאם, עמ' 87
- ^ מדריך ישראל, אנציקלופדיה שימושית לידיעת הארץ, עמ' 288
- ^ משה גיל, ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה כרך א', עמ' 270