עמיצור אילן

היסטוריון ומחזאי ישראלי

עמיצור אילן (נולד ב-4 באפריל 1932 בקיבוץ מזרע) הוא היסטוריון ומחזאי ישראלי, ממייסדי קיבוץ להב.

עמיצור אילן
ד"ר עמיצור אילן בוונקובר, 2017
ד"ר עמיצור אילן בוונקובר, 2017
לידה 4 באפריל 1932 (בן 89)
מזרע, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים מזרע, להב, ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייו ופועלועריכה

עמיצור אילן נולד וגדל בקיבוץ מזרע. כשהיה בן תשע נהרג אביו (יוסף הורוביץ) באירוע שבו התפוצץ רימון בתאונת אימונים של ההגנה (האירוע מתואר בספרו של ראובן קריץ, בוקר חדש). אמו נישאה מחדש ונולדו לו שלושה אחים (מתיה אופק, והתאומים: ההיסטוריון שאול פז – מחבר הספר "פנינו אל השמש העולה", ובמאי הקולנוע יונתן פז, יוצר הסרטים "רכבת העמק" ו"אסקימוסים בגליל").

אילן התחנך במוסד החינוכי במשמר העמק וגם במוסד החינוכי שהוקם בקיבוצו מזרע. את שירותו הצבאי עשה כקצין מודיעין בחטיבת גולני והשתתף בקרב תל מוטילה. לאחר שחרורו הצטרף לבת זוגו ואשתו לעתיד שלומית אילן והיה ממקימי קיבוץ להב על הגבול הירדני, למרגלות הר חברון. כחבר קיבוץ חיבר פזמונים רבים, ביניהם המנון קיבוץ להב "אני בונה ביתי מעבר לגבעות".

ב-1962 נסע ללונדון בשליחות תנועת השומר הצעיר ושהה שם שלוש שנים. במהלך שהותו שם כתב את מחזהו הראשון, "הדיבוק מנוה שאנן". ב-1969 יצא ללימודים באוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטור כתב בשנים 1972–1974 באוניברסיטת אוקספורד באנגליה. כתיבת הדוקטורט הופסקה ב-1973 עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שבה פיקד על פלוגת תחמושת באוגדת אריק שרון וחצה עמה את התעלה. לאחר שסיים את לימודיו שב לקיבוץ ושימש כמורה ומחנך במוסד החינוכי מבואות הנגב בזמן שעסק במחקר היסטורי.

ב-1988 עבר אילן להתגורר בירושלים. הוא לימד היסטוריה הן באוניברסיטת דרבן בדרום אפריקה (1988–1989), הן בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב (1990–1993) והן בחוג ללימודים אמריקאים באוניברסיטה העברית בירושלים (1994–2010).

אילן מתגורר בירושלים. הוא אב לשלושה.

יצירה מחזאיתעריכה

ב-1965 העלה תיאטרון זווית (תל אביב) את מחזהו "הדיבוק מנוה שאנן". המחזה עוסק בהסתאבות מנגנוניה הפוליטיים של תנועת העבודה בשנות ה-60 של המאה ה-20. המחזה הועלה יותר מ-120 פעם. הבמאי היה אברהם אסיאו וכיכבו בו חינה רוזובסקה, מוסקו אלקלעי, אלי כהן (השחקן והבמאי), שלמה ניצן, ועפרה פוקס. ההופעות הופסקו עם פרוץ מלחמת ששת הימים.

לאחר העלאת "הדיבוק מנוה שאנן" כתב אילן עוד שלושה מחזות, ושניים מהם ("לא סארטר", "השופלדוזר") פורסמו יחד עם "הדיבוק מנוה שאנן" בספר "בתים מתרוקנים" (1970). מחזהו "השופלדוזר" הועלה בשנת 1975 על ידי בימת הקיבוץ, (היום תיאטרון הקיבוץ) בבימוים של עמי השרוני וגבי ברזל ובכיכובם של גרשון סובלמן ורפי צור. המחזה עוסק בפער הדורות בתוך הקיבוץ. הבעיה הטכנית של העלאת שופלדוזר לבמה הביאה לפתרון של שילוב סרט בתוך ההצגה. 

כתיבה היסטוריתעריכה

הדוקטורט שכתב עמיצור אילן עסק ביחסים בין ארצות הברית ובריטניה בשאלת ארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. המחקר נערך עם פתיחת הארכיונים הבריטיים הנוגעים למלחמת העולם השנייה לאחר 30 שנה. את תוצאות מחקרו פרסם ביד בן צבי בספר "אמריקה, בריטניה וארץ ישראל" (תשל"ט).

בשנים הבאות פרסם אילן שורה של מחקרים היסטוריים, העוסקים במהלכים שהובילו להקמת מדינת ישראל ובשנותיה הראשונות של המדינה, בעיקר מבחינה צבאית. ספרו "Bernadotte in Palestine, 1948: A Study in Contemporary Humanitarian Knight-Errantry" הוא ביוגרפיה פוליטית של פולקה ברנדוט, אציל שוודי ופעיל זכויות אדם שנרצח ב-1948 על ידי חברי ארגון לח"י. בספר הצביע אילן לא רק על מי שלחץ על ההדק בפעולה זו (יהושע כהן – על פי הודאתו), אלא גם על מי שנתן את הפקודה – יצחק שמיר, שהיה אז דמות שולית באופוזיציה. כשנגמרה כתיבת הספר בשנות ה-80 היה יצחק שמיר ראש ממשלת ישראל. משום כך לא עלה בידי אילן לפרסם את הספר בעברית והוא פורסם רק באנגלית ב-1989.

ספרו החשוב ביותר אולי, "אמברגו: עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח" (1995), שפורסם הן בעברית והן באנגלית, עסק באמברגו הנשק שהטילו האו"ם והמעצמות החברות במועצת הביטחון על שני הצדדים בסכסוך במהלך מלחמת העצמאות. אילן הראה שהאמברגו פעל לטובת ישראל, שכן המעצמות שחימשו את צבאות ערב קיימו את חלקן באמברגו, אך ברית המועצות, שתמכה במהלך המלחמה בישראל דווקא, חימשה אותה באמצעות עסקת הנשק הצ'כית, ובכך אפשרה עליונות צבאית ישראלית שהכריעה את מלחמה. ספרו זה של אילן, ששינה את התפיסה המקובלת, לפיה ישראל ניצחה במלחמה למרות חולשתה ביחס לאויביה, הביא למיתוגו כאחד מן "ההיסטוריונים החדשים", אם כי הוא עצמו הסתייג מתיוג זה.

רשימת פרסומיו וספריועריכה

קישורים חיצונייםעריכה