פתיחת התפריט הראשי

ישראלים

אזרחי ישראל ותושביה
Disambig RTL.svg המונח "ישראלי" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ישראלי (פירושונים).

ישרְאליםערבית: إسرائيليون. תעתיק: אִסְרַאִילִיוּן) הם אזרחי מדינת ישראל, תושָבי ישראל או כאלו השוהים במדינות אחרות. על פי חוק האזרחות, התואר ישרְאלי ומתן האזרחות נקבעים בדין דם, ועל כן עוברים מדור לדור (בהגבלה לדור אחד) בשונה ממתן אזרחות על פי דין הקרקע.

ישראלים

עדה יונתישראל אומןנטלי פורטמןעמוס עוזיוסי בניוןשחר פארמשה דייןדוד בן-גוריוןיצחק רביןמנחם בגיןגולדה מאיראריאל שרוןאילן רמוןבנימין נתניהונתן שרנסקייצחק פרלמןישראל מאיר לאועובדיה יוסףאמיל חביביראלב מג'אדלהסלים טועמהאביב גפןדנה אינטרנשיונלאייל גולן24 אישים ישראלים
אודות התמונה
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

ישראלישראל  ישראל כ-8,522,000 ‏[1]
ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית 300,000[2]-500,000[3][4]
רוסיהרוסיה  רוסיה כ-100,000 (מתוכם כ-80,000 במוסקבה)[5]
הודוהודו  הודו כ-60,000
קנדהקנדה  קנדה כ-21,320[6]
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת 11,892[7]–50,000[8][9]

אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה כ-15,000[10]
שפות
עברית (רשמית); ערבית, אנגלית
דת
יהודים (רוב), מוסלמים, נוצרים, דרוזים, שומרונים
קבוצות אתניות קשורות
יהודים אשכנזים, מזרחים, רוסים, אתיופים; ערבים פלסטינים, בדואים, צ'רקסים, דרוזים, שומרונים

במישור ההיסטורי, המונח ישראלים נגזר מהמקרא בהקשר ליהודים כבני ישראל, המהווים גם רוב אוכלוסיית המדינה. מדינת ישראל אף יצאה לעצמאות תחת הגדרתה כמדינה יהודית, אך בד בבד התחייבה לקיים שוויון זכויות דמוקרטי מלא לכל אזרחי המדינה. המתח שבין הגדרת המדינה הבנויה בצורה דמוקרטית למדינה המהווה בית לבני העם היהודי, כדת וכלאום גם יחד, מקשה על גיבוש זהות ישראלית חד משמעית, מעבר למעמד האזרחי, והוביל לגישות שונות ביחס לאופי המדינה.

ישראל היא מדינה רב תרבותית, הן מבחינה דתית והן מבחינה תרבותית. במהלך שנות היווסדה והתפתחותה כמדינה יהודית, פתחה את שעריה לגלי עלייה מאזורים שונים בעולם, מאירופה, צפון אמריקה, ארצות ערב, איראן, ברית המועצות לשעבר ואתיופיה. בקיבוץ גלויות זה עודדה תרבות כור היתוך, והחיבור בינם לבין תושבי הארץ הוותיקים (עיקרם ערביי ארץ ישראל ואנשי היישוב הישן) יצר אופי ישראלי רב תרבותי. גם בהקשר הזה ישנו פולמוס סביב אפשרותה של תרבות כזו להתגבש במתח שיוצר אופייה הדואלי של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית.

מחוץ לישראל עיקר תפוצת הישראלים וצאצאיהם היא בצפון אמריקה וברחבי אירופה. מספרם המוערך של הישראלים הגרים מחוץ לישראל נאמד בכ-750,000, כעשירית מכלל הישראלים.

תוכן עניינים

הרכב האוכלוסייה הישראליתעריכה

  ערך מורחב – דמוגרפיה של ישראל

בשל היות ישראל דמוקרטיה דתית, פילוח האוכלוסייה נעשה קודם על פי הדת המולדת. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתוך 8 מיליון הישראלים החיים בישראל, כ-75% הם בני לאום יהודי מכל הרקעים. נתונים אלה כוללים כ-350,000 מתיישבי הגדה המערבית. מקרב המיעוטים, 21% הם ערבים וכ-4% "אחרים".[11]

מבין היהודים הישראלים, כ-68% נולדו בישראל (צברים) והיתר עולים. כמחצית מהצברים הם יוצאי יהדויות אירופה-אמריקה (אשכנזים) וכמחצית יוצאי מדינות אסיה-אפריקה (מזרחים). כ-130 אלף הם עולים מאתיופיה או צאצאיהם. בשל תרבות כור ההיתוך, אשר עודדה בקרב הישראלים היהודים, שיעור הנישואים בין-עדתיים בישראל הוא גבוה ובמחקר משנת 1995 נמצא כי כ-25% מהילדים בני 0–10 הם צאצאים לנישואים שכאלה, במגמה הולכת וגדלה. שיעור נמוך יחסית של נישואים בין-עדתיים נמצא בין ישראלים מעדת ביתא ישראל לבין ישראלים מעדות אחרות.[12]

בעשורים האחרונים חלה מגמה גוברת של ירידה מישראל בקרב היהודים, והסברה היא שהירידה היא לצורך שיפור רמת החיים או מתוקף קליטה לקויה בקרב עולים. הקהילה הישראלית הגדולה ביותר מחוץ למדינת ישראל היא קהילת האמריקאים ישראלים המונה כ-100,000 "יורדים".[13]

מבין ערביי ישראל 83% הם בני הדת המוסלמית, רובם משתייכים לפלג הסוני, כ-11% נוצרים ו-5% דרוזים. לצד היותם מיעוט דתי, הדרוזים מהווים גם מיעוט אתני. לפי חלוקה זו הדרוזים מהווים כ-8.5%, והבדואים כ-9% מכלל הערבים הישראלים.[14]

יהודים ישראליםעריכה

  ערך מורחב – יהדות ישראל

יהודים ישראלים מהווים את הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם, כ-42% מכלל יהודי העולם וכ-75.37% מכלל אוכלוסיית ישראל. לפני קום המדינה מנתה האוכלוסייה היהודית כ-650,000 נפש, אך מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל אוכלוסייה זו גדלה כתוצאה מגלי הגירה וריבוי טבעי. ההגירה, שבהקשר היהודי נקראת עלייה לארץ ישראל, הובילה לחברה ישראלית יהודית מגוונת מבחינה אתנית ודתית.

רוב יהדות ישראל מנהלת אורח חיים חילוני, אך היא מגוונת ומרובת זרמים. יהדות ישראל מדברת את שפתה הרשמית של מדינת ישראל, היא העברית הישראלית, וכשני שלישים ממנה מתגייס לצבא ההגנה לישראל על פי חוק.[15]

ישראלים לא יהודיםעריכה

ישראלים לא יהודים הם אסופת קבוצות מיעוט בישראל. קבוצות אלה מגוונות מבחינה אתנית ודתית ומהוות יחדיו כרבע מאוכלוסיית המדינה. ערביי ישראל מהווים קבוצת המיעוט הגדולה ביותר בהקשר האתני-דתי.

עם קום המדינה הוגדר במגילת העצמאות על ידי בית המשפט העליון כי קיום שוויון זכויות חברתי גמור לכל אזרחי המדינה, ללא הקשר דת, גזע ומין, הוא עקרון יסוד חברתי. עקרון זה עומד במבחן לאורך שנות קיומה של המדינה, נוכח טענות על אפליה דתית[16] וקיומם של גילויי גזענות בישראל.[17]

ערבים ישראליםעריכה

  ערך מורחב – ערביי ישראל

ערבים ישראלים הם אזרחי ישראל שמקורם בחצי האי ערב והם אינם יהודים. במובן השגור של המונח, הכוונה היא לערביי ארץ ישראל שנשארו בגבולות המדינה בתום מלחמת העצמאות, ועל כן קיבלו אזרחות ישראלית.

הערבים הישראלים מורכבים מרוב מוסלמי סוני ומיעוט שיעי, נוצרי, דרוזי ובדואי שיחדיו מהווים כ-21% מכלל אוכלוסיית ישראל. על אף הגיוון האתני והדתי, רובם ככולם מדברים בניבים שונים של השפה הערבית. הערבית הספרותית היא שפה רשמית במדינת ישראל.

מיעוטים נוספיםעריכה

פרט למיעוטים המשתייכים למכלול הערבי-ישראלי, 4% מאוכלוסיית הישראלים אינם משתייכים למיעוט הערבי, אך גם אינם יהודים. רבים מאלה הם בעלי אתניות רוסית אשר עלו יחד עם יהודי ברית המועצות לשעבר בעלייה משם בשנות ה-90, ואינם יהודים או שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. מיעוטים ישראלים קטנים יותר הם קהילות הצ'רקסים, ארמנים והשומרונים.

העבריים מדימונה מהווים קבוצת מיעוט ישראלית יוצאת דופן, בשל בקשתם הגורפת להישאר אזרחי ארצות הברית.

עובדים זריםעריכה

החל משנת 1989 החלה מדינת ישראל להעניק אשרות לעובדים זרים לצורכי עבודה. נכון לשנות האלפיים קשה לאמוד במדויק את מספרם, אך ידוע כי רק כשליש מהם שוהים באופן חוקי. בשנת 2008 נמצא כי כ-2,000 ילדים לעובדים זרים, חלקם בעלי הורה ישראלי, נולדו וחיים בישראל. בשנת 2010 מונתה ועדה אשר נועדה לקבוע את הקריטריונים של ילדים לא ישראלים לקבלת מעמד קבע בישראל.

פולמוס הזהות הישראליתעריכה

הזהות הישראלית נובעת מהיות הישראלי אזרח מדינת ישראל, ומגולמת בתעודת הזהות הכחולה אותה נושא כל ישראלי שמלאו לו שש-עשרה שנים, ובקבלת חוקי היסוד של המדינה. בשל התנאים בהם הוקמה המדינה והיות רוב אזרחיה מהגרים או צאצאי מהגרים מהדורות האחרונים, הזהות הישראלית עודנה זהות צעירה ומתפתחת. על אף שמתוקף החוק והשיוך האזרחי, קיומה של זהות ישראלית אובייקטיבית ומתקיימת בכל אזרח, הגדרתה בממד האישי והכלתה בממד הקולקטיבי עוד עומדות בפני סתירות אשר מקשות עליה להתעצב.

הזהות הישראלית חווה את רוב קשייה מן הסתירה הקיימת במעמדה הלאומי של מדינת ישראל, המערב הגדרה אזרחית בהגדרה דתית. הן בעבור הישראלי היהודי והן בעבור המיעוטים בישראל, זהויות הלאום, הדת והאתניות מעורבות זו בזו. במובן זה הישראלים הם יוצאי דופן[דרוש מקור]. כמו כן סמלי וחגי המדינה הרשמיים נובעים מתוך זיקה מכוונת לדת היהודית, וזאת על מנת לקשר בין עדות הרוב היהודי, אך חוקי המדינה, מוסדותיה והמערכת הפוליטית מושתתים על יסודות דמוקרטיים, על מנת להקנות לכל ישראלי חופש דת כחלק מזכויות האדם. סתירה בסיסית זו באה לידי ביטוי בהיבטים ישראלים רבים ועקרוניים. כך ההמנון הרשמי של המדינה הדמוקרטית לא נוגע אלא לכמיהתו של היהודי לעצמאות מדינית בארץ שבירתה ירושלים, הסמל הרשמי ודגל ישראל נושאים סממני פולחן יהודיים. סתירות אלה מעוררות בעיה אצל קבוצות מיעוט דתיות במדינה להזדהות עם סמליה, וכמו כן מקשות על בני הרוב היהודי לגבש את זהותם הישראלית.

בכל הנוגע להגדרת הישראליות, ישנו ריבוי דעות בקרב הישראלים-היהודים. גם כאן הפלגים נחלקים על אופיה היהודי של המדינה, היות שליהדות זרמים רבים. ראשי הציונות, שהיו ברובם יהודים-חילונים, ביקשו לייצר מדינה בה לדת סמכויות אזרחיות מוגבלות כמעט עד כדי הפרדת הדת מהמדינה ותרבות יהודית בגישת כור היתוך. בד בבד נחקקו חוקים אשר ממשיכים את קו הסמלים הרשמיים של המדינה, ומקשרים ישירות בין אזרחות ישראלית לדת יהודית. המרכזי שבחוקים אלה הוא חוק השבות, המקנה אזרחות לכול יהודי המבקש להיקלט בישראל. חוק זה גם דן בשאלה למי הסמכות לקבוע מיהו יהודי. המחלוקות על סמכות זו, אשר באו לידי ביטוי גם לאחר יישוב חוק השבות, מבטאות את המחלוקת הפנים-יהודית בנוגע לאופי המדינה.[18]

עמדות הקיצון שבקרב יהדות ישראל, מבקשות לשנות את אופי המדינה מהיסוד. הפלג החרדי שביהדות התנגד נחרצות למדינת ישראל עוד לפני קומה, מטעמים שונים שעיקרם שמדינה יהודית צריכה להתקיים על פי חוקי ההלכה בלבד. יחס החרדים לציונות התפלג והתמתן ברבות הזמן, אך זרמים מרכזיים ביהדות החרדית עדיין מנוכרים למונח "ישראלים", שמחוץ להקשר "העם הנבחר", אלה מעדיפים את חוקי ההלכה, מאמינים בהם על פני חוקי המדינה,[19] וככלל לא מזדהים עם התואר "ישראלי" במובן האזרחי של המילה.[20] מן הקיצוניות הדתית השנייה מקרב הישראלים-היהודים, הפלג החילוני הקיצוני ביותר מבקש אף הוא להגדיר מחדש את המדינה מבסיסה, ולעשותה למדינה כול אזרחיה."דווקא מדינת כל אזרחיה", דימיטרי שומסקי, באתר הארץ

גם מחוץ לפלגים היהודים-ישראלים המבקשים לשנות מהיסוד את הגדרת ישראל, יש הטוענים[דרושה הבהרה] כי הסתירה שבהגדרה הקיימת חייבת להיפתר, או שתביא ל"מלחמת תרבות". על בסיס טענה זו קישר הפרופסור יורם פרי את הפער הבין יהודי למאבקים הפוליטיים במדינת ישראל, ואף לרצח רבין.יורם פרי, רצח אחד, שתי תרבויות, באתר ynet ספרו של פרי, העוסק באותו הנושא, זכה בפרס מטעם "המועצה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה" שבמשרד ראש הממשלה, אך גם ספג ביקורת על הטיה.[21]

בקרב הרוב הישראלי-יהודי נעשו במהלך השנים גם מספר ניסיונות ליישב את הסתירה, בצורה של גישור בין הזהות היהודית לזהות הישראלית החדשה. בפתיח התוכנית "דת ומדינה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה כתב סגן המכון הפרופסור ידידיה שטרן:

נדרשת מחשבה דתית רעננה שתתמודד בכנות ובאמפתיה עם התופעה היהודית החשובה ביותר בדורנו: קיומה של ריבונות יהודית שאופייה דמוקרטי... לאפשר ל"דת" ול"מדינה" להכיל זו את זו ובכך להעשיר את הקיום הישראלי הן בצד הדמוקרטי, האוניברסלי, והן בצד היהודי, הפרטיקולארי.[22]

עוד לפני הקמת המדינה קמה תנועת הכנענים במטרה לפתח זהות ישראלית המשלבת בין ערכי הציונות לתרבות העתיקה בארץ ישראל, תוך ניתוק ההקשר הדתי ויישום עקרון החופש מדת. השפעתם הייתה תרבותית בעיקרה, אך היוותה ניסיון לא פורמלי ראשון לפתח תרבות ישראלית קולקטיבית היוצאת מגבולות הדת. בהמשך נעשו מספר ניסיונות לבדיל את הישראליות כלאום, בשונה מהדת היהודית. החל משנת 2004 קבוצה של ישראלים, וביניהם הוגים, מדענים ואנשי רוח שרובם יהודים מבקשת להירשם בתעודת הזהות כבני הלאום הישראלי, מתוך טענה כי הזהות הישראלית מפותחת דיה להיות ללאום. בשנת 2008 דחה שופט בית המשפט המחוזי נועם סולברג את הבקשה מהטענה כי אין זה מקומו של בית המשפט לברוא לאום יש מאין. נכון לשנת 2011 משפטם אינו הוכרע ועומד בבית המשפט העליון.[23] בשנת 2010, בעקבות יציאת הספר עם ככל העמים, הרצה חתן פרס ישראל הפרופסור סמי סמוחה, ומנה את הגורמים המקשים על זהות הישראלית להיות לזהות לאומית "רגילה".[24]

מבין הישראלים הלא-יהודים, הניכור הגדול ביותר כלפי הזהות הישראלית מורגש אצל הערבים המזדהים עם העם הפלסטיני, וזאת בשל הסכסוך המתקיים בינו לבין מדינת ישראל.[25] חיזוק להיות הסכסוך המכשול העיקרי, לפיתוח זהות ישראלית בקרב המיעוט הישראלי-ערבי-פלסטיני, עולה שוב ממחקר שנערך לאחר מלחמת לבנון השנייה בקרב בני נוער דרוזים. המחקר הראה כי בני המיעוט הישראלי-ערבי מתחבר לזהות הישראלית, מרגיש שייך לקולקטיב המדינה ובעת מלחמה אפילו מוסיף לה מאפיינים לאומניים.

הניכור לזהות הישראלית מתבטא בהכחשת הזהות הישראלית האישית והתנגדות למערכת החוק, החינוך והאכיפה הישראלית באופן קולקטיבי. ביטויים לניכור זה נראים באופן לא גורף בקרב אוכלוסיות יהודיות חרדיות ואוכלוסיות ערביות-פלסטיניות.[דרוש מקור]

תרבות בישראלעריכה

  ערך מורחב – תרבות ישראלית

התרבות הישראלית היא תרבות מתגבשת ומשתנה. מפאת השינויים הגדולים שעברה ביחס לשנותיה, ריבוי הזרמים שבה והיעדר הסכמה תרבותית גורפת, התרבות הישראלית עודה מתעצבת ואינה נוחה להגדרה. על אף זאת התרבות הישראלית מהווה מראה מקום לתהליכים הדמוגרפיים, החברתיים והכלכליים בחברה הישראלית, ומשקפת את המטען אותו נושאת היא נושאת. מחברה שהייתה תחילה חברה סוציאליסטית וניסתה להטמיע בגלי העלייה היהודית ערכי שותפות וקואופרציה, הפכה החברה הישראלית בהדרגה לפלורליסטית ומשנות השבעים אף עברה הליך מעמיק של אמריקניזציה.(סיכום המאמר "אמריקה... בישראל", ד"ר מעוז עזריהו) שילובים אלה בצירוף הגיוון האתני, הלאומי והדתי, ובהיותה של מדינת ישראל מדינה קולטת הגירה, הפכו את התרבות הישראלית למעין פסיפס תרבותי שעודו מתגבש.

הגיוון התרבותי וריבוי הערכים ניכר בישראל ברבדים שונים, החל מצורות ההתיישבות במדינה. לצד ערים, כפרים ושכונות, במדינת ישראל מתקיימות צורות התיישבות מגוונות אשר חלקן ייחודיות לישראל. אופיים של קיבוצים, התנחלויות, מושבי עובדים, קבוצות וכפרי נוער שונה זה מזה באופן ניכר, ולעיתים קרובות תלוי בסדר היום ובהלך הרוח של תושביו. כמו כן בהיות ישראל מדינה מתפתחת, מתקיימים בה יוזמות תמיכה בעיירות פיתוח, במטרה להפוך עיירות לערים.

פלורליזם תרבותי ניכר גם בחיי היום יום הישראלים. בכול הנוגע לתרבות הפנאי, המוזיקה הישראלית והמטבח הישראלי מייצגים היטב את האקלקטיות שבתרבות, שכן הם משלבים בתוכם מרכיבים מתרבויות שונות. בעולם המוזיקה הישראלי מקובלים שיתופי פעולה בין מוזיקאים מז'אנרים שונים, שבעקבות פועלם המשותף מייצרים משהו חדש.(1)(2)(3)

גם במטבח הישראלי מקובל לשלב בין מאכלים וחומרי גלם ממקורות שונים. אחד מן המאכלים הפופולריים ביותר בישראל הוא שילוב של פיתה וחומוס, שמקורם במזרח התיכון, עם צ'יפס ושניצל, שמקורם באירופה. הפלאפל הוא המאכל הישראלי הלאומי שמקורו במצרים, וחלה שמקורה מהמטבח היהודי המזרח אירופאי.

הישראלים מרבים להשתמש באמצעי תקשורת. התקשורת בישראל, ובכלל זה העיתונות, שידורי הטלוויזיה והרדיו מבטאים אף הם מידה של רב תרבותיות מבחינת תכנים ושפה, בדומה לתרבות האמריקאית.

חלק נכבד מהתרבות הישראלית מושפע מהפוליטיקה ואירועי האקטואליה של האזור. דוגמאות בולטות לכך ניתן לראות באמנות הישראלית, האדריכלות הישראלית והקולנוע הישראלי.

ישראלים וצבאעריכה

 
חייל מילואים וחיילת סדירה משוחחים בגובה העיניים ברמת הגולן. הצבא מתפקד במודל צבא העם מיום הקמת המדינה.
  ערך מורחב – מודל צבא העם

הצבא בישראל עוד פועל במודל צבא העם, ובהיותו כך מהווה נצר אחרון למדיניות כור ההיתוך שננקטה בישראל בשנות הקמתה. מתוקף היותו צבא אזרחי ובשל המצב הביטחוני של ישראל, לצה"ל חשיבות עליונה וייחודית ביצירת הזהות האזרחית של הישראלים.

בעת הקמת המדינה, כשהחברה האזרחית בישראל נשענה על גלי ההגירה היהודית מהמדינות שונות, הוחלט שעל צה"ל לא רק להיות לארגון הביטחוני הגדול במדינה, אלא להיכנס גם לחיים האזרחים ולהוות מכנה משותף בין העולים החדשים. לשם כך נבחר מודל "צבא העם", אשר נבנה מהעם, ממומן על ידי העם ובתמורה "בונה את העם".[26] מודל זה הלם את חזון הממלכתיות של דוד בן-גוריון ובתוכו שולבו כול גלי העלייה והזרמים הדתיים השונים (פרט לזרם החרדי, ראה ערך מורחב). בשנים אלו התפתחה משוואה רפובליקנית ביחסי הצבא והחברה בישראל, ותחושת הזהות הישראלית הושפעה רבות מהשירות הצבאי. תרמה לכך גם כניסתו המעשית של צה"ל למערכת החינוך, הקמת גלי צה"ל וכמו כן התפתחות התרבות הצה"לית שכללה את הלהקות הצבאיות, אתוס הצבר הלוחם והעגה הצה"לית.

כור היתוך זה זכה להצלחה מסוימת, אך במהלך השנים חלה שחיקה במעמדו של מודל צבא העם, ובתחילת המאה העשרים ואחת התגברה הביקורת על יעילותו ומידת האקטואליות שלו בימים שלאחר מדיניות כור ההיתוך. הביקורת מתבססת, בין היתר, על נתוני הירידה המתמשכים בכמות המתגייסים, שהגיעו לכ-50% בשנת 2010,[27] ומעלים ספק בקשר להיות צה"ל "צבא העם" בפועל.[28] על אף שחל חוק גיוס חובה, קיבלו קבוצות מיעוט ישראליות פטורים מצה"ל מסיבות שונות, ובמקביל ניתש וויכוח בין הפלג הישראלי-דתי לישראלי-חילוני על אופיו של צבא העם כמסמל את פני החברה הישראלית[29] בשנת 2003 ועדה פנים צה"לית בראשות האלוף במילואים גדעון שפר המליצה לפרק את צבא העם ולעבור למודל צבא מקצועי.[30] מסקנותיה לא יושמו, ובשנת 2006 ו-2007 קמו ועדות רשמיות נוספות הממשיכות את המגמה הביקורתית כלפי מודל צבא העם, וקוראות לרפורמה בצה"ל.[31][32] גם מסקנות ועדות אלו לא יושמו וגם בימינו צה"ל פועל במודל צבא העם, מהווה הארגון הגדול ביותר במדינה ומקור לגאווה ולביקורת בקרב הישראלים.

ישראלים ושפהעריכה

  ערכים מורחבים – מדיניות לשונית בישראל, ספרות ישראלית

בישראל מדוברות כ-33 שפות,[33] מביניהן העברית היא שפה רשמית ולערבית מעמד מיוחד. הניב הישראלי של השפה העברית, שצמח בעקבות תחיית השפה העברית באירופה בסוף המאה ה-19, הוא למעשה השפה המדוברת בקרב רוב הישראלים. שפה זו נבנתה על יסודות העברית העתיקה, שאבה מאפיינים משפות אירופאיות כגון יידיש והביאה להתפתחות ספרות הפרוזה העברית, שעד לאותה עת הייתה ברובה ספרות בעלת זיקה דתית. בימים שלאחר הקמת המדינה החלה השפה העברית לקבל צורה גמישה יותר, והיא שואבת מילים וצורות התבטאות מאנגלית, רוסית וערבית - המדוברות באופן נרחב בקרב ישראלים - כסלנג. כך ברחוב הישראלי השתרשו ביטויים כגון "טוב יאללה ביי", המשלבים בתוכם מספר שפות. גם הספרות העברית הושפעה מתהליך זה, אשר ספג ביקורת על יצירת "שפה רזה".[34]

עוד לפני קום המדינה היה לשפה העברית חלק חשוב במדיניות כור ההיתוך בישראל. עד שנות השמונים נעשה ניסיון לייצר זהות לשונית אחידה בישראל, בעיקר בקרב היהודים, על מנת לאחד אותם מהגלויות השונות. ניסיון זה אף קיבל את השם עברות וזכה להצלחה חלקית, אך כחלק מכור ההיתוך גם הוא ספג ביקורות רבות והופסק בהדרגה. החברה הישראלית פלורליסטית יותר כלפי שפות שונות, ומתוקף כך יכלו העולים בשנות השמונים והתשעים לשמר את שפתם לצד לימוד העברית. בהתאם לשינוי המדיניות ויישום הפלורליזם, הוכרה גם השפה הערבית כשפה רשמית, שכן דוברים אותה כ-20% מאוכלוסיית הישראלים. אמנם רוב דובריה הם ערביי ישראל, אך רוב הישראלים סבורים כי חשוב ללמד אותה במוסדות החינוכיים.[35]

ישראלים וספורטעריכה

  ערך מורחב – ספורט בישראל

הספורט הוא נספח תרבותי בסיסי במדינת ישראל ומהווה חלק חשוב מהלך חייהם של הישראלים. הענף הפופולרי ביותר בישראל הוא הכדורגל הישראלי, ורבים הישראלים העוקבים אחר נבחרת ישראל בכדורגל. נבחרת הכדורגל היא מיצג ראוי של החברה הישראלית החילונית, שכן משתתפים בה באופן קבוע גם ישראלים לא יהודים.

ענף בולט נוסף הוא הכדורסל, ובמיוחד קבוצת מכבי תל אביב הנקראת בשל הישגיה "הקבוצה של המדינה".

ענפים נוספים בהם מצטיינים ישראלים הם ג'ודו וספורט ימי ובהם ישראלים אף זכו במדליות באולימפיאדה.

כמו כן ישראלים יהודים משתתפים אחת לארבע שנים באירועי המכביה הנערכים בישראל.

ישראלים ופוליטיקהעריכה

  ערך מורחב – פוליטיקה של ישראל
 
כרזה מ"מחאת האוהלים" 2011. פעילות חברתית ומחאה חוץ פרלמנטרית פופולריות בקרב ישראלים.

הפוליטיקה הישראלית תואמת את הזהות הישראלית ומשופעות בזרמים סותרים, סינרגיות ייחודיות וקונפליקטים של זהות. הזירה הפוליטית בישראל היא המקום המרכזי בו מנסים הישראלים לפתור וליישב בינם סתירות ולהביא לשיתוף פעולה אזרחי. בזכות ערכי הדמוקרטיה הליברלית, כל קשת החברה הישראלית באה לידי ביטוי במידה זו או אחרת בפוליטיקה הישראלית.

התרבות הפוליטית הישירה בישראל כוללת בחירות לכנסת והגשת בג"ץ, אך את פופולריות הפוליטיקה בישראל ניתן לראות באמצעי התקשורת השונים. מהדורות החדשות זוכות לאחוזי הרייטינג הגבוהים ביותר לאורך זמן, וכמו כן רבות תוכניות הסאטירה והאקטואליה בישראל, ואף הן זוכות למדדי רייטינג גבוהים.[דרוש מקור] פוליטיקה חוץ פרלמנטרית אף היא נפוצה בקרב ישראלים, ורבים מביעים את עמדתם דרך תנועה חברתית. הישראלים לא ממאנים למחות על המפריע להם בהתנהלות מדינה, ואף עושים זאת באופן מאורגן כחלק מחופש הביטוי וחופש ההפגנה. לתרבות ההפגנה בישראל שני שימושיים עיקריים: כלי מחאתי של אוכלוסיית מיעוט מסוימת כנגד המוסדות הרשמיים, וכמו כן כלי מאחד בין אוכלוסיות שונות והמוצאות במחאה מכנה משותף. על יסוד זה התקיימה בשנת 2011 ההפגנה הא-פוליטית הגדולה בתולדות המדינה, כשכ-300,000 איש התכנסו להפגין בכיכר רבין ועוד כ-100,000 קיימו הפגנות ברחבי המדינה כדי למחות על המצב הכלכלי, בשיאה של "מחאת האוהלים". רוב הציבור הישראלי מצביע למפלגות מחנה הימין במפה הפוליטית של הפוליטיקה הישראלית.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נכון למאי 2016, מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  2. ^ טל שניידר, ‏חצי מיליון ישראלים חיים ברווחה בחו"ל; מה חסר להם שם?, באתר גלובס, 25/09/2012
  3. ^ http://jewishjournal.com/uncategorized/103460/
  4. ^ https://www.everyculture.com/multi/Ha-La/Israeli-Americans.html
  5. ^ http://lubavitch.com/news/article/2030745/Israelis-Find-A-Lively-Jewish-Niche-in-Moscow.html
  6. ^ Immigrant population by place of birth and period of immigration (2006 Census)
  7. ^ "Country-of-birth database". Organisation for Economic Co-operation and Development. בדיקה אחרונה ב-23 בדצמבר 2008. 
  8. ^ https://web.archive.org/web/20110608160158/http://www.jta.org/news/article/2008/03/30/107719/israelisinlondon
  9. ^ https://m.jpost.com/Israel/Officials-to-US-to-bring-Israelis-home
  10. ^ https://www.haaretz.com/jewish/aussie-jews-out-themselves-in-census-1.5200054
  11. ^ נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המחלקים בין יהודים ללא יהודים
  12. ^ עפרי אילנידו"ח: 10% מהעדה האתיופית נישאים מחוץ לעדה, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2009
  13. ^ נתוני ירידה, באתר הכנסת
  14. ^ נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (באנגלית)
  15. ^ חדשות 2, ‏רוב בני ה-18 בישראל לא מתגייסים לצה"ל, באתר ‏mako‏‏, ‏24 ביולי 2011‏
  16. ^ נוה יוסף, בניגוד להבטחות: הממשלה לא מינתה 105 דירקטורים ערבים, News1,‏ 5 באוגוסט 2005
  17. ^ יהודה שנהב, יוסי יונה (עורכים), פתח דבר, גזענות בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
  18. ^ אורלי אילני, שאלת מיהו יהודי בחוק השבות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  19. ^ "אנחנו מאמינים בתורה, לא בכנסת". הרב עובדיה יוסף, עיתון הארץ, 23 בפברואר 1993
  20. ^ זהות לאומית במדינת ישראל, מאמר מאגד מחקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה
  21. ^ זאב גלילי, מה בין יהודי לישראלי ובין ברל ליורם, מתוך "היגיון בשיגעון", הטור המקוון של זאב גלילי, 28 בדצמבר 2005
  22. ^ הנוסח המלא באתר "המכון הישראלי לדמוקרטיה"
  23. ^ אלעד פופוביץ', היש לאום ישראלי? השפעת הלאומיות בישראל על היציבות הממשלתית בראי הכרזת העצמאות, פרק שני
  24. ^ יובל יועז, הפרקליטות: רישום לאום "ישראלי" בתעודת זהות חותר תחת המדינה, באתר הארץ, 19 במאי 2004
  25. ^ מאמר מאגד מחקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה
  26. ^ ברוך נבו ויעל שור, כל העם צבא? שירות המילואים בישראל (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2002), עמ' 10
  27. ^ נתונים מאתר הכנסת, עמ' 13
  28. ^ מאמר מערכתפני צהל לאן, באתר הארץ, 16 בינואר 2012
  29. ^ "צבא חילוני?", הרב אליעזר מלמד באתר 'ישיבה'\"כיצד צה"ל הופך לצבא דתי יותר", יובל אלבשן בארץ הארץ
  30. ^ מאמר מערכת, תוכנית: מצבא העם לצבא שכירים, באתר ynet, 24 בספטמבר 2003
  31. ^ חנן גרינברג, מהפכה בצה"ל: חיילים ישרתו שנתיים ב-2010, באתר ynet
  32. ^ מירב ארלוזורובועדת ברודט: לקצץ 30 מיליארד ש' בתקציב הביטחון תוך עשור, באתר הארץ
  33. ^ מקור מהאתר "אתנולוג"
  34. ^ הסופרים בלפור חקק ושושנה ויג מוחים על "חזון העברית הרזה"
  35. ^ זאב קליין, ‏שפה חיה, באתר ישראל היום