עת"מ ויליאם ג'וסף נגד משרד הפנים

עת"מ 47692-07-11 ויליאם ג'וסף (אסיר) נגד משרד הפנים הוא פסק דין של בית המשפט המנהלי שניתן בשנת 2011, שעוסק בעתירה של אזרח ניגרי המועמד לגירוש.

בפסק דין זה בית המשפט מורה למשרד הפנים לבדוק אם העותר זכאי להגנת "אי ההרחקה", הגנה הקובעת שמדינת ישראל לא תחזיר אדם למדינה שבה יש חשש לחייו, וזאת ללא קשר לבדיקה של הכרה בעותר כפליט. בית המשפט פסק שהעותר זכאי להגנת אי ההרחקה אך ללא פריווילגיות של הכרה כפליט, הגנה זו מבוססת על המשפט הבינלאומי המנהגי הקובע שלא מרחיקים אדם מישראל למדינה שבה יש חשש לחייו.

פסק הדין חשוב בקביעת קיומן העצמאי של כמה הגנות אלטרנטיביות לזרים בישראל. קביעה זו נחוצה כיוון שבישראל אין (נכון ל-2015) מדיניות ברורה בנוגע להגירה, מתן מקלט או הגנה זמנית. בפסק דין זה הבהיר בית המשפט שלפחות ככל שמדובר במתן מקלט לפליטים ובהגנה זמנית, מדובר במנגנונים שונים אשר אין להחליף אחד באחר. העובדה שאדם אינו זכאי למקלט כפליט אינה הופכת את חייו הפקר, אם יש חשש לחייו מטעמים שאינם מקנים לו מעמד פליט.

הרקעעריכה

ההסתננות מאפריקה לישראל החלה באמצע שנות התשעים של המאה העשרים והתרחבה במידה ניכרת בשנת 2007. עד סוף יולי 2013 נכנסו לישראל כ-64,000 אנשים באורח בלתי חוקי דרך גבול ישראל מצרים ומתוכם כ-55,000 עודם [דרושה הבהרה] בישראל. אזרחים אריתראים, סודנים וניגרים נאלצים לברוח ממדינותיהם, הם מגיעים למצרים ומסתננים למדינה.

העותר הוא אזרח ניגרי שהסתנן לגבולות ישראל ונעצר בידי צה"ל. לאחר שהועבר לרשויות משרד הפנים (יחידת המסתננים) ניתן נגדו צו הרחקה וצו משמורת לתקופה שעד הרחקתו. מרגע שנתפס הוא ביקש שיכירו בו כפליט. בעתירתו ביקש העותר ביטול צו ההרחקה, ביטול צו המשמורת ומתן הוראה למשרד הפנים לבחון את בקשתו לקבלת מקלט.

העותר טען כי אין להרחיקו מישראל כיוון שנמלט מארץ מוצאו בשל חשש לחייו. העותר טען שלקח הלוואה מהקהילה [דרושה הבהרה] ולא החזיר אותה ולכן רודפים אותו ומאיימים על חייו. בדיון בבית המשפט הוא ציין כי הוא אינו מפחד מהמשטרה או מהממשלה הניגרית, אלא רק מהקהילה, ולדבריו הודיעו לו שאם לא יחזיר את ההלוואה שלקח, אנשי הקהילה שנתנו את ההלוואה יהרגו אותו.

המשיבים טענו שאין מקום לבדוק שוב את בקשתו למעמד של פליט כיוון שאין חידוש בראיות הנטענות ואין בהן להשפיע על בקשת המקלט. משרד הפנים לא בחן את השאלה אם יש להימנע מגירוש והרחקה של העותר בשל הסכנה הנטענת לחייו, אך הם בוחנים את הבקשה למעמד כפליט.

פסק הדיןעריכה

השופט רמי אמיר קבע לאחר שמשרד הפנים הגיע למסקנה שלא מתקיימים אצל העותר יסודות אמנת הפליטים, כאשר אדם טוען לסכנת חיים העולה אגב בקשת פליטות, אזי הבקשה צריכה להיבחן גם כשלעצמה שהרי המדינה מחויבת לפי דין "אי ההרחקה" שלא להרחיק אדם כאשר יש חשש לחייו.

לכן, מן הנסיבות עולה שראוי שמשרד הפנים יבחן את טענת העותר לאי הרחקה בשל סכנת חיים. העותר זכאי רק להגנת אי ההרחקה, אך ללא פריבילגיות היתר של פליט לפי האמנה.

התוצאה הסופית היא שבית המשפט הורה למשרד הפנים לבחון את טענת העותר שאין להרחיקו מהמדינה בשל סכנת חיים במדינת מוצאו.

בעקבות פסק הדיןעריכה

החל מיולי 2009 הגישו כמה מסתננים מאפריקה, בפרט כאלה המוחזקים במשמורת, בקשת מקלט כפליט במשרד הפנים. נכון לסוף 2013 רוב הבקשות עדיין לא נבדקו. בין אלה שנבדקו רק מעטים קיבלו מעמד של פליט.

ישראל מעניקה הגנה זמנית קבוצתית למסתננים המזוהים כאריתראים או סודנים, המהווים כ- 83% מהמסתננים לישראל דרך גבול מצרים. ההגנה הקבוצתית מקנה למסתננים אישור שהייה זמני בישראל. בעבר גם בקשות מקלט של אלו המזוהים כאזרחי חוף השנהב ודרום סודאן זכו להגנה קבוצתית ולא לבדיקה אינדיבידואלית. מבין בקשות המקלט שהוגשו על ידי אזרחי מדינות אחרות ונבדקו באופן אינדיבידואלי קבע משרד הפנים כי רק חלק זעום מהם ראויים למעמד פליט.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה