פתיחת התפריט הראשי

פולינה ונגרוב

סופרת רוסייה

פעסיל (פולינה) ונגרוברוסית: Полина Юльевна Венгерова;‏ 18331916) הייתה נדבנית וסופרת יהודיה ילידת רוסיה. ספרה, "זכרונותיה של סבתא", הוא האוטוביוגרפיה היחידה שנכתבה על ידי אישה יהודיה בתקופת ההשכלה ומהווה מקור חשוב אודות התמורות שגרמה בקרב יהודי מזרח אירופה.

פולינה ונגרוב
Paulina Wengeroff.jpg
לידה 1833
בוברויסק, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1916 (בגיל 83 בערך)
מינסק, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מחברת, סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים סמיון ונגרוב
זינאידה ונגרובה
איזבלה ונגרובה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

פעסיל אפשטיין נולדה בבוברויסק שבאימפריה הרוסית, למשפחה מתנגדית, וגדלה בבריסק. אביה, יהודה הלוי, היה קבלן עשיר בוגר ישיבת וולוז'ין שעשה את הונו מסלילת כבישים וכריית תעלות עבור הכתר, אך לדברי בתו עיסוקו העיקרי היה לימוד תורה. הוא היה פתוח להשכלה המתונה: בביתם היו ספרים בלועזית והוא אף נסע עם חתניו לקבל את פני הרב מקס ליליינטל, שנשכר על ידי הממשלה בניסיון כושל להפיץ חינוך מודרני בקרב יהודי תחום המושב. האם הייתה אדוקה ושמרנית יותר; היא הסכימה שבנותיה ילמדו חכמות חיצוניות אך לא בניה. פעסיל הילדה למדה אצל מלמד בחדר בנות קטן, ובמקביל רוסית וגרמנית ממורים פרטיים. היא גדלה בחברה מסורתית בה נשמרה הפרדה חמורה בין המינים, וספרה הוא אחד המקורות הכתובים המעטים להווי המרחב הנשי ביהדות מזרח אירופה שטרם המודרנה: הכרך הראשון הוקדש ברובו לתיאור המרחב האוטונומי והנבדל בו שלטה אמה, שהתמקד בבית ובייחוד במטבח, ושפעלו בו בעלות תפקידים כגבאי'טע (אחראית על הצדקה הקהילתית) וזאגער'קע (מדקלמת ומתרגמת התפילות בעזרת הנשים).

ב-1850 נישאה לחנן ונגרוב, בן למשפחת חסידי חב"ד. שוב בניגוד למקובל, החתן לא עקר לבית אביה אלא היא עברה לגור עם משפחתו בקונוטופ. זמן קצר לאחר נישואיהם נסע חנן אל חצר האדמו"ר שלו, ולפי זכרונותיה הוא שב כשאמונתו נגוזה. הוא החל להתרשל בקיום המצוות, לחרדתה של אשתו שקיבלה חינוך חילוני מקיף יותר. ב-1854 הם עברו ללובני בה קיבל חנן זיכיון לייצור יי"ש; רחוק מהלחץ המשפחתי של הוריו, הוא החל ללבוש בגדים מודרניים, להתגלח ולאמץ את ערכי החברה הבורגנית – בין היתר, סירב להניח לה לעסוק במסחר והתעקש שתשהה בבית. הוא אף אימץ את השם הרוסי אפנאסי. ב-1855 עלה אלכסנדר השני לשלטון והחלה תקופה של רפורמות ליברליות, שעודדה את הנטייה לטמיעה תרבותית יותר משיכלו לעשות זאת המשכילים המעטים. ונגרוב (שאימצה בשלב מסוים את השם הלועזי פולינה) ראתה את תהליך ההתנתקות מהמסורת שעבר על ביתה כחלק קטן ממה שחוו יהודים בני מעמדה באותה תקופה. ב-1859 עקרו בני הזוג לקובנה, שהייתה מוקד חזק של המגמות המודרניסטיות וההשכלה, וכעבור ארבע שנים נסעו לבירת ההשכלה הצפונית, וילנה. בשלב זה, חנן היה מנותק לחלוטין מהמסורת ונחוש שילדיהם יגדלו ללא חינוך דתי כלשהו. בזכרונותיה, העידה ונגרוב כי היא ובעלה עברו חמש-עשרה שנות מריבות עקב דרישותיו החוזרות שתעזוב עוד ועוד הנהגות ששמרה, והיא נכנעה לבסוף כי לא רצתה שילדיה יגדלו בצל סכסוך. בשלב האחרון אילץ אותה לוותר על הפאה שחבשה ועל אחזקת מטבח כשר.

ב-1866 עברו להלסינקי, עיר שכמעט ונעדרה יהודים, וב-1868 עזבו שוב לסנקט פטרבורג, בה התגוררו ברישיון אך ורק העשירים והמתורבתים ביותר מקרב יהודי האימפריה. ב-1871 הם עזבו את הבירה לטובת מינסק, שם התמנה חנן אפנאסי למנהל בנק מסחרי גדול. מתוך שבעת ילדיה, לפחות שלושה בחרו להתנצר כדי להתקבל בחברה הרוסית, אירוע שתיארה כטראומה הקשה בחייה. המשך האפליה והשנאה כלפי יהודים בחברה הרוסית, והזעזוע שעוררו "הסופות בנגב", הניעו את בעלה לייאוש והתפכחות. בשנותיו האחרונות הוא החל להתחרט על הניכור כלפי מורשתו ואף שב לקיים חלק ממנה. הוא מונה לחבר מועצת העיר מינסק, והוא ופולינה השתמשו בהון שצברו כדי להקים ולנהל מספר מוסדות לילדים יהודיים עניים. בבתי-הספר ובתי-היתומים שלהם חונכו השוהים באופן מסורתי ונשמרו בהם הכשרות והחגים. חנן מת ב-1892.

ב-1902 החלה פולינה לפרסם קטעים מחייה ב"ווסחוד", כתב-העת היהודי החשוב ביותר ברוסיה. ב-1908 פרסמה בשפה הגרמנית את הכרך הראשון באוטוביוגרפיה שלה, "זכרונותיה של סבתא: תמונות מההיסטוריה התרבותית של היהודים ברוסיה במאה ה-19". ב-1910 יצא הכרך השני. ונגרוב מתה במינסק ב-1916.

כמה מילדיה התפרסמו מאוד. בנה הבכור סמיון (אנ'), שסולק מהגימנסיה לאחר שסירב לכרוע בפני איקונין, התנצר ונעשה למבקר ספרות בולט; בתה זינאידה הייתה אף היא מבקרת ספרות חשובה; ובתה איזבלה (אנ') הייתה פסנתרנית ידועה.

זכרונותיהעריכה

האוטוביוגרפיה של ונגרוב זכתה לתהודה גדולה מיד עם פרסומה. גוסטב קרפלס, עורך ה-"Allgemeine Zeitung des Judentums", תמך בכותבת ושיבח את "זכרונותיה של סבתא" כיצירה ספרותית חשובה. תגובות דומות הגיעו גם מצד שניאור זלמן שכטר, שהתכתב עמה וניסה לקדם הוצאה לאור באנגלית, ישראל פרידלנדר, שאול גינזבורג, דוד וולפסון, מקס נורדאו ואישים בולטים אחרים. כפי שכתבה שולמית מגנוס, ונגרוב אמנם הקדישה את ספרה לילדיה, כדי שיזכרו ויבינו אותה; אך אין ספק כי כיוונה את החיבור לקהל היהודי הרחב, שנולד לתוך תקופת הטמיעה ואל האכזבה מניסיונות ההשתלבות, ונצרך לחפש מחדש זהות יהודית פוזיטיבית בה יוכל להיאחז. ונגרוב עצמה הביעה תמיכה חמה בספרה ומחוצה לו בחיבת ציון ובתנועות יהודיות מודרניות אחרות.

"זכרונותיה של סבתא" הכיל שני מוטיבים שלובים. הספר היווה דיווח על התפוררות החברה והערכים המסורתיים בקרב יהודי רוסיה תחת השפעת ההשכלה והמודרניזציה, שוונגרוב ראתה כמונעים מלהיטות נאיבית להתקדם ולהתקבל בחברה, ושהביאו לבסוף לנתק חמור בין דור ההורים לילדים ולהפיכת הצעירים לניהיליסטים ומנוכרים למורשתם ולעצמם. ביקורתה הייתה חריפה במיוחד עקב כך שלא הייתה כלל שמרנית אדוקה, אלא דגלה לחלוטין ברעיונות השכלה המתונה, בלימודי חול וכיוצא בזה. תמת ההתפכחות והאכזבה מההשכלה הייתה נפוצה למדי בספרות היהודית-רוסית מסוף המאה ה-19; אך תרומתה הייחודית של ונגרוב הייתה ראיית ותיאור התהליך כנובע מפעולתם של גברים, שנחפזו לאמץ את הרוחות החדשות וכפו על נשותיהם המסורתיות יותר להתנתק מן המורשת היהודית בעודם מעניקים לילדיהם חינוך מינימלי או אפסי בנוגע אליה. הריבים בינה לבין בעלה חנן הוגדרו על ידה כלא יותר ממקרה אחד בו בעלים שזנחו את חלוקת התפקידים בחברה היהודית הישנה – שהייתה נוקשה ביותר, אך הותירה לנשים מרחב בשליטתן; כפי שהעירה מגנוס, ונגרוב הקפידה לציין בעלבון כי חנן התערב בענייני המטבח שלה, דבר שאביה או גברים אחרים בדורות הקודמים לא היו מהינים לעשות – אילצו את רעיותיהן להיכנע לרצונם להיטמע בארחותיה של החברה הנוצרית, בנימוקים של קדמה וליברליזם שהיא תפשה כצביעות.

ספרה של ונגרוב נחשב למסמך חשוב גם בהיותו אחד המקורות הנשיים המעטים, ובוודאי האוטוביוגרפיה היחידה, מתקופת ההשכלה. ספרות הזכרונות של המשכילים משקפת חוויות גבריות במובהק של נישואי בוסר בגיל העשרה, והדמויות הנשיות בהן מנוכרות; "זכרונותיה של סבתא" מספק זווית מגדרית הפוכה.[1]

לקריאה נוספתעריכה

  • פולינה ונגרוב, Memoiren einer Großmutter : Bilder aus der Kulturgeschichte der Juden Russlands im 19. Jahrhundert (כרך 1 וכרך 2), בארכיב אוניברסיטת גתה בפרנקפורט
  • שולמית מגנוס, A Woman's Life: Pauline Wengeroff and Memoirs of a Grandmother‏, Littman Library of Jewish Civilization, 2015.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Shulamit Magnus, Pauline Wengeroff and the Voice of Jewish Modernity, בתוך: Tamar Rudavsky (עורכת) Gender and Judaism: The Transformation of Tradition, הוצאת אוניברסיטת ניו יורק, 1995. עמודים 181-188