פתיחת התפריט הראשי

פולמוס הפרדת הקהילה בפרנקפורט

דיווח בעיתון הווינאי 'די נויצייט' מ-8 ביוני 1877: "מלחמת הקולמוסים הירש-במברגר: בין רב המחוז המכובד מווירצבורג ז.ב. במברגר למנהיג הסיעה הנאו-אורתודוקסית בפרנקפורט, הרב הנכבד ותרנגול הקרבות הידוע ש.ר. הירש, ניצתה מלחמת קולמוסים".

פולמוס הפרדת הקהילה בפרנקפורט או פולמוס הפרישהגרמנית: Hirsch-Bamberger Streit, "פולמוס הירש-במברגר") הוא כינויה של מחלוקת שפרצה בקהילה היהודית בפרנקפורט ב-1877, בשאלה אם על המיעוט האורתודוקסי שומר המצוות לפרוש מן הרוב הליברלי המחולן והנוטה לרפורמיות. הרש"ר הירש, שהנהיג את קהילת-המשנה האורתודוקסית "עדת ישורון" בעיר מאז 1851, דגל אידאולוגית בכך שעל האדוקים להתנתק וראה בקיום מוסדות משותפים מתן לגיטימציה לכפירה. לאחר שב-1876 עבר חוק שהתיר ליהודים לפרוש מקהילתם מבלי שיצטרכו להמיר את דתם, הירש פסק שעל אנשיו לצאת וליצור עדה נפרדת, אך נתקל בהתנגדות ניכרת ביניהם. תומכיו קראו לרב יצחק דב במברגר כדי לשכנע את סרבני הפילוג, אך הלה השתכנע בעצמו בעמדת האחרונים והכריע שמאחר שהליברלים מוכנים לספק את כל צורכיהם הדתיים, אין צורך לפרוש. בין במברגר והירש התחולל פולמוס הלכתי וציבורי רווי השמצות, שנגע בסוגיות עקרוניות בשאלת היחס לאחדות הקהילתית ולעוברי עבירה. לבסוף, פחות מ-80 משפחות מבין יותר מ-300 שהיו חברות ב"עדת ישורון" אכן התפלגו. גם ביתר גרמניה, רק מעט מבין האורתודוקסים בחרו לנצל את החוק כדי לפרוש מהקהילות המאוחדות ורובם נותרו במסגרתן, תוך השגת הסדרים שאפשרו להם לקיים חיי דת כרצונם. על אף שלפולמוס הירש-במברגר הייתה בפועל רק השפעה מועטה על ההתפתחויות בגרמניה, הוא הטביע חותם מרכזי בשאלת יחסה של האורתודוקסיה לציבור היהודי הרחב ולזרמים יהודיים אחרים בעידן המודרני, והוזכר תדירות כשסוגיות אלו נדונו.

תוכן עניינים

הרקע לפולמוסעריכה

הקהילה הרפורמיתעריכה

[1]בשנת ה'תקס"ח מינה הנסיך השולט בעיר מטעם נפוליאון כמה ממרעיו הרפורמים לוועד הקהילה היהודית, והעניק להם את הזכות למנות חברים נוספים לוועד בלא צורך בבחירות. כעבור זמן קצר נותרו בוועד הקהילה רק רפורמים, אשר חלק מהחוקים שקבעו שהגבילו ופגעו באורתודוקסים.

בשנת ה'תקע"ח יזמו חוק שאסר על תלמוד תורה לצעירים, חוק זה היה בתוקף עד שנת ה'תקצ"ח. (כל זאת לאחר שביטלו את כל לימודי הקודש בבית הספר היהודי שבעיר). כל המורים ללימודי הקודש גורשו מהעיר. מי שנתפס מלמד לצעירים תורה נקנס על ידי השלטונות ב-50 פלורין (זהובים). גם למבוגרים נאסר להיפגש כדי ללמוד בצוותא. משנת ה'תר"ב נחשבה הוראת התנ"ך בדרך הישנה לאסורה ע"פ החוק. בנוסף לכך סגרו את מקווה הנשים היחיד בעיר. הוועד הפסיק את מימון הקהילה למזון כשר ליהודים השוהים בבית החולים. בוטלו מוסדות השחיטה והכשרות. בשנת ה'תקצ"ח בדו"ח רשמי של ועד הקהילה לסנט של פרנקפורט הצהירו כי ערך התנ"ך מפוקפק. ושהמניח תפילין פסול מלהיות חבר בוועד הקהילה. בשנת ה'תר"ד התארגנה קבוצה במטרה לפרוק מעליה במוצהר את מצות ברית המילה. כשנפטר דיין הקהילה, רבי יעקב פוזן. להלווייתו הוזמן אב"ד דארמשטאדט, הרב צבי בנימין אויערבאך, אולם ועד הקהילה סירב להרשות לרב להספידו ליד קברו והוא נאלץ לשאת את ההספד ברחוב שמחוץ לבית הקברות. בעקבות מאורע זה החליט בן הנפטר, ר' שלמה פוזן, לעשות מעשה.

תגובת הקהילה האורתודוקסיתעריכה

בשנת ה'תר"ח, חתמו אחד עשר אנשים לסנט העיר פרנקפורט בקשה להקים 'חברה דתית', אם כי הם עדיין חויבו להיקרא חלק מהקהילה הרפורמית ולשלם לה מיסים. תוך זמן קצר הגיע מספר חברי הארגון לכשמונים (וביניהם הברון אמשל מאיר רוטשילד, אחד מחמשת בני משפחת רוטשילד המקורית, ומעשירי גרמניה). הם שכרו כמה חדרים, ובהם היו מתפללים. בשנת ה'תרי"א התבקש הרב מיכאל זקש מברלין לבוא ולכהן בראשם, אלא שהוא דחה את ההצעה והקהילה, שהייתה כבר בת כמאה משפחות, נאלצה לחפש מחליף בבהילות. הם פנו לרש"ר הירש, שכיהן אז כרב הראשי של מורביה. הרב הירש שלא רווה נחת מההתנגדות ליוזמותיו מצד השמרנים בחבל מורביה בעוד המודרניסטים רואים אותו כמהוסס מדי, שמח לעזוב את ניקלשבורג ולקבל תפקיד בקהילה החדשה בפרנקפורט, בה תכנן ליישם את חזון "תורה עם דרך ארץ."

שתים עשרה שנה אחרי כן (ושלוש עשרה שנה קודם החוק שהתיר את הפרישה) כבר היו בקהילה 325 משפחות והוקמו כל המוסדות הדתיים הנצרכים.

חוק הפרישהעריכה

כחמש שנים לאחר איחוד גרמניה והקמת האימפריה הגרמנית על ידי אוטו פון ביסמרק, נחקק בשנת 1876 חוק ממשלתי אשר איפשר לאזרחים לפרוש מן הקהילה הדתית הישנה, המרכזית, להקים לעצמם קהילות קטנות או לא להשתייך לקהילה כלל. האינטרס של הממשל היה לפגוע במעמד הכנסייה הקתולית, מולה ניהל אז מלחמת תרבות מרה. לאחר מאמצים מצד הרב הירש החוק הורחב להכיל גם את הקהילות היהודיות. עבור יהדות גרמניה היה זה חוק בעל משמעות רבה, אשר השפיע לטווח רחוק על פניה, שכן הקהילה היהודית לה היו מחויבים להשתייך נשלטה על ידי הרפורמים. בשלב זה החלו הרפורמים אשרו לאורתודוקסים להקים מוסדות תורניים משלהם, לצד המוסדות האנטי-תורניים, על מנת למנוע את פרישתם.

הקמת קהל עדת ישורוןעריכה

הרב הירש הכריז כי כעת החובה על כל אזרח יהודי להתנתק מקהילת הרפורמים, ובכך לממן רק את עצמם ולא את הרפורמים. כך הוקמה קהילת "קהל עדת ישורון" אשר נוסדה עם כניסת חוק הפרישה, והוציאה עצמה מן הקהילה הכללית בפרנקפורט. קהילה זו ("Israelitische Religionsgesellschaft") מינתה את הרב הירש כמנהיגה, וראתה עצמה כ"קהילה היהודית היחידה האמיתית". בתקנון שלה נקבע כי "יהדות ללא הלכה לאו שמה יהדות וכי קיימת רק קהילה יהודית אחת זו שבה שלטון ההלכה מובטח". הרב הירש דרש מכל יהודי דתי להשתייך אליה, ופסק פסק הלכתי שאוסר להשתייך לקהילת האם הכללית.

לאכזבתו, רוב חברי קהילת קהל עדת ישורון, אשר לפי פסק הדין שפרסם הרב הירש היו אמורים לפרוש מהקהילה הכללית, ובראשם ר' משה מיינץ, לא קבלו את דרישת הרב ונשארו חברים בקהילה הכללית. מעמדו וסמכותו של הרב הירש בקהילתו היו רופפים, מרבית צאצאי המשפחות הוותיקות שבפרנקפורט לא נענו לקריאתו לפרוש מהקהילה וכיבדו יותר את דעתו של ר' משה מיינץ, שהיה כאמור מקור סמכות ויוקרה בעיני רבים בעיר, ומכיוון שרצו בעזרת מימון הקהילה הרפורמית בהחזקת המוסדות התורניים שהיו מאורגנים ועשירים בהרבה, וחפצו להיקבר בבית הקברות שבו נקברו אבותם[א], כך גם היחס לבית הכנסת הגדול של הקהילה בו התפללו אבות אבותיהם והקשר אליו היה חזק יותר מאשר חיוב הפרישה של הרב הירש. היו רבים שהשתייכו לשתי הקהילות גם יחד.

הירש ובמברגרעריכה

פניית הקהילה לרב במברגרעריכה

בט"ז שבט ה'תרל"ז שלחו כמה מבני הקהילה מכתב לרב במברגר שיחווה דעתו האם מותר על פי דין להישאר חבר בקהילה הכללית, על סמך התקנות החדשות בקהילה הרפורמית שאפשרו חיים יהודיים תקינים. בי"ח שבט ענה להם הרב במברגר שאסור להישאר במסגרת כזאת אפילו בתנאים אלה, ובסוף תשובתו כתב שאם מכתבו יביא לידי שינוי בעמדתם של אותם חברי הקהילה החרדית שלא הצהירו עד כה על פרישתם, הרי שדבר זה יגרום לו "שמחת לב ונפש"[ב][2]

מקבלי התשובה בפרנקפורט החליטו שלא לציית. באותו זמן החליט הוועד הרפורמי להקים מערכת שחיטה משלו, אך שתהיה תחת פיקוח וניהול אדם שיהיה מקובל לאורתודוקסים הלא פורשים.

ביום ה' ניסן הגיע הרב במברגר ע"פ בקשת אנשים ממצדדי הפרישה כדי שישפיע על המתנגדים לה. הרב במברגר נפגש עם אותם שלא פרשו שלא בידיעת הרב הירש, והם החלו להעלות נימוקים להתנגדות לפרישה. הרב במברגר הסכים שבתנאים החדשים כפי שתוארו לפניו - אין חובה לפרוש, אך התנה בכמה תנאים, ובהם – שיינתנו ערבויות על ידי ועד הקהילה הרפורמי לביצוע הבטחותיהם, וכן שגם מכאן ולהבא יהא "אסור ליראים בקהילה הרפורמית לראות בוועד הקהילה ועד קהילה יהודית, ועליהם לכונן ועד קהילה משלהם"[ג]. עוד באותו ערב, עזב הרב במברגר את פרנקפורט[ד].

למחרת היום הוציאו מצדדי ההישארות הודעה משמו בעיתון מסחרי שאם אכן יובטחו לחלוטין כל זכויותיהם הדתיות של הנשארים בקהילה, אזי - "שוב אין לתאר את הפרישה מהקהילה הרפורמית כמצוה" (בכרוז לא פורטו כל התנאים שהותנו לההישארות).

העימות בין הירש לבמברגרעריכה

הוויכוח פרץ החוצה בעוצמה רבה כאשר הרב במברגר הגיב לידיעה שהתפרסמה באחד מעיתוני פרנקפורט. בידיעה זו נטען שהרב הירש ביקש ממנו להיות בורר בסכסוך בקהילתו. הרב במברגר הגיב כי לא הגיעה אליו פניה מהרב הירש אלא מחברי קהילתו, עם זאת, ניצל את הבמה להבהיר את עמדתו ביחס לפרישה, והצהיר שאם יתקיימו תנאיו חובת הפרישה בטלה לדעתו. הכרזה זו גררה אחריה את המכתב הראשון שפרסם הרב הירש כנגדו, שכן הוא הזדעזע למקרא חוות הדעת של הרב במברגר שסותרת את פסק דינו המפורש לבני עדתו. אחרי המכתב הראשון הגיעו עוד שני מכתבים חריפים של שני הרבנים אחד לשני מעל דפי העיתונות[ה], כאשר למכתב השלישי לא הגיב הרב במברגר, וזמן קצר לאחר מכן נפטר הרב במברגר. הוויכוח היה חריף והשאיר אחריו משקעים בשני הצדדים, כמו כן נכנס הוויכוח לשאלת 'חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר', על זכותו של הרב במברגר להתיר במקום שהרב הירש אוסר ופוסק את ההלכה לקהילתו[ו].

מכתבים אלה עוררו למעשה את הפולמוס הגדול ופיצלו את הקהילה ל"בעד ונגד". המכתבים היו מלומדים וארוכים והתבססו על מקורות הלכתיים סביב שאלת היחס לרפורמים. מקורות היהדות והספרות ההלכתית מלאים בהתייחסויות עוינת למדי לתנועות שפרשו מהיהדות- מינים, כופרים, אפיקורסים. השאלה- אם, ובאיזו מידה, יש להחיל את פסקי הדין החמורים המתייחסים לקטגוריות הללו על תנועת הרפורמה, הייתה הציר המרכזי עליו נסב הדיון. כמו כן התווספו נושאים כגון מעמדו של "תינוק שנשבה", האיסור לחזק ידי עוברי עבירה, ומידת חילול השם הכרוכה בשיתוף פעולה קהילתי עם הרפורמים. חשוב לציין, שהרב הירש הזכיר שוב ושוב שמעולם לא נלחם ברפורמים, אלא רק ברפורמה, כלומר לא באנשי הרפורמים, אלא בתנועה הרפורמית כי היהדות סובלת חוטאים, אבל לא ארגון שמקדש את החטא[ז]. בנוסף, הדיון סבב אודות המצב החברתי של הקהילה שעליה יהיה לשאת בהכרעת הדיון- האם לפרוש או לא, וההשלכות החברתיות והלאומיות הצפויות לכך הרב הירש טען, כי הרב במברגר הוטעה על ידי בני הקהילה שלא רצו לפרוש לגבי מצב הרפורמים[ח].

מעט מהפסקאות הלקוחות ממכתבו השני של הרב הירש לרב במברגר מלמדות על תפיסתו הפילוסופית והאמונית של הרב הירש; מהות הקהילה ועוצמתה הדתית הם יסוד נעלה. ההתגלות האלוהית אינה מטילה את עול המצוות באופן סלקטיבי אלא על כל יחיד ויחיד המרכיב את הציבור. אותו ציבור הוא הקהילה שאם והיא יכולה למלאות את צו השם רק כשהיא נפרדת ובעלת עצמאות משלה, חובתה לעשות כן. הרב הירש כאמור, דחה את תשובת הרב במברגר על כל סעיפיה וחלק עליה מכל וכל. הירש תקף בחזרה על ידי פלפולי הלכה עמוקים והבהרה נוספת של עמדותיו. הרב במברגר כאמור, לא שלח תגובה נוספת, וזמן קצר לאחר מכן נפטר.

לאחר הפולמוסעריכה

זו הייתה השעה הקשה ביותר בימיו של הירש כאשר אחד מגדולי הדור חלק עליו בנוגע לקהילתו ובלא לדון עימו. "הוויכוח המר והידוע של הרב הירש עם הרב במברגר מוירצבורג הוא ביטוי לטרגדיה של איש שראה עצמו נבגד בידי מי שהיה לדעתו חייב להיות הראשון לעמוד לצידו במאבקו הציבורי" כך כותב פרופסור יעקב כ"ץ. הרב הירש אכן הצליח בהפצת שיטתו "תורה עם דרך ארץ" אך בצורה מוגבלת, שהתבטאה בעיקר בנאמנות לאורח חיים דתי יחד עם הכרה בהשתנות הדורות ותרבות הסביבה המודרנית, ובפתיחות להשכלה ומדע. את הפן השני של שיטתו- ריכוז נאמניה בעדה אורתודוקסית אחת בלתי תלויה ונפרדת- פן זה לא חדר אז ללבבות. רוב הציבור לא ראה בהכרעות הרבנים בנוגע לפרישה כפסקי דין הלכתיים במלוא מובן המילה, אלא כהלכה "למראית עין" או למעשה רק הדרכה רעיונות-ציבורית. מיעוט קטן יחסית מבני קהילת עדת ישורון הלכו אחרי רבם ולמרבית העדה שימש חוק הפרישה רק כאמצעי לחץ על קהילת האם לבוא לקראתם ולהתפשר עמם.

ב"עדת ישורון" היו בין 300 ל-350 משפחות חברות בעת הפולמוס; לכל היותר 80 מאלו אכן פרשו לבסוף. גם מתוכן, רק קומץ היו משפחות פרנקפורטאיות ותיקות. רוברט ליברלס העריך שכ-90% הגיעו לעיר שנים לא רבות קודם. כמו כן, רבים מהמתפלגים היו בעלי משרות ב"עדת ישורון".[3]

החוקר מרדכי ברויאר מציין כי להירש לא הייתה משנה מסודרת- "הירש מעולם לא גיבש את מחשבותיו לכדי מסכת של הגות שיטתית", וכ"ץ כינה אותו "המימין והמשמאיל" על היותו מחזיק בשתי שיטות שלפעמים סותרות זו את זו (נכדו, יצחק ברויאר, היה רב הוגה דעות שחיבר ספרי אמונה והשקפה, ובהם הציג את מה שהגדיר כהשקפת סבו; למעשה פירשה-מחדש באופן רדיקלי, בהתאם לדעותיו).[4] לרב הירש הזדמן מקרה דומה והפוך ב-1880 בו פנו אליו מקהילת העדיעס שבהונגריה ושאלו אותו בעניין חיוב הפרישה מהקהילה. רבה של העדיעס הסביר כי לדעתו, פרישה הייתה מחויבת רק במקרה שהקהילה הראשית לא התחייבה לשמור בעצמה על השולחן ערוך, אך בעירו היא דווקא עשתה כן. הירש כתב להם תשובה בה יצא נגד המהר"ם שיק שפסק שקהילות הסטטוס קוו אנטה עוברות בכל מקרה, ללא קשר להתנהלותן הדתית, על איסור "לא תעמוד על דם רעך" בסירובן להסתפח לוועד הקהילות האורתודוקסי. אך לאחר שליחת תשובתו ביקש הירש לגנוז את המכתב ולא לפרסמו ברבים, שכן לא רצה לפגוע בכבודו של מהר"ם שיק.[5]

הרב הירש והרב במברגר פעלו רבות זה לצד זה; במברגר פרסם ממאמריו ב"ישורון" (כתב העת של הירש), ביקש את הסכמתו של הירש לספרו "אמירה לבית יעקוב", השניים החליפו שו"תים בענייני הלכה, ובענייני ארץ ישראל הרב הירש והרב במברגר חתמו על כרוז להקמת בי"ח בירושלים והעבירו יחדיו כספים עבורו. לאחר הפולמוס השניים התרחקו והפולמוס העיב על יחסיהם וקשרי עבודתם. שנתיים לאחר הפרשה הזו נפטר הרב במברגר בגיל 71. הירש סירב להגיע ללוויה.

תגובות נוספותעריכה

הרב עזריאל הילדסהיימר רבה האורתודוקסי של ברלין, היה בעל דעה מוסמך לכל בגרמניה וחברם של הרב הירש והרב במברגר. מתבקש היה כי אישיות כזו תיקח חלק בדיון כה משמעותי ומסעיר שכזה, העלול להשפיע גם על קהילתו. הרב הירש ציפה לתמיכתו הערכית והמוסרית של הרב הילדסהיימר שהיה שותף פעיל עם הרב הירש במאבק על אישור חוק הפרישה מול הממשל הגרמני. בתשובתו לרב הירש לאחר שזה שלח לו את החוברת הראשונה של הרב במברגר כתב הרב הילדסהיימר לרב הירש כי הוא מסכים עם עמדתו וצר לו על עוגמת הנפש שגרמה לו התערבותו של הרב מווירצבורג. עם קבלת החוברת השנייה הביע הרב הילדסהיימר התפעלות מהעומק ההלכתי אותו פרש הרב הירש בנושאים המדוברים, אך העיר כי הירידה לפסים אישיים עלולה להעמיק את הפער הכואב בין הצדדים. עוד ביקש הרב הילדסהיימר כי הרב הירש ידון את הרב במברגר לכף זכות. ממכתב לגורם שלישי בין הופעת שתי החוברות של הרב הירש אנו למדים כי השאלה אם להתערב בפולמוס העסיקה אותו והעמידה בפניו דילמה קשה. הוא כותב כי הוא שרוי במבוכה עצומה מאז פרוץ המחלקת בפרנקפורט. מן הצד הענייני הוא תומך ברב הירש וחובתו לצאת להגנתו, אך הוא לא חופשי לפעול לפי דעתו בלבד שכן הוא מנהל סמינרים לרבנים ומפעלים ציבוריים רבים בברלין, שקיומם תלוי בתמיכה ציבורית רחבה, ואין הוא רוצה לפגוע בהם בשל התערבותו בדיון. עוד מציין הרב הילדסהיימר כי הוא התייעץ בנושא עם ד"ר א' ברלינר, ד"ר דוד צבי הופמן וד"ר י' בארט, ואלה סברו כמוהו שעדיפה השתיקה. פחדם ושתיקתם של ראשי האורתודוקסיה בברלין מובנים לאור העובדה שהעיר הייתה אז מבצר הליברלים ובה מנהיגי ציבור חזקים ומשפיעים. נראה כי הרב הילדסהיימר חשש להמשך תמיכת הקהילה הכללית במפעליו ומוסדותיו אם יתמוך ברב הירש. אישיות נוספת שהגיבה לפולמוס הייתה הרב משה שיק, המהר"ם שיק - גדול רבני הונגריה, אשר כתב לרב במברגר נגד הוראת ההיתר שלו, ומצד שני גם מצא פגמים בשיטת הרב הירש.

השפעת הפולמוס לדורותעריכה

הסכסוך בין הרב הירש לרב במברגר עיצב נגע ליחסה של האורתודוקסיה בגרמניה לחוק הפרישה. חבריה, שמנו לפי הערכות בין 15% ל-20% מכלל היהודים, נצרכו לבחור אם להיענות לתביעת הפרישה של הרש"ר הירש. בניגוד להונגריה, בה אירע פילוג קהילות עצום שבע שנים קודם, הייתה האורתודוקסיה הגרמנית מועטה וחלשה והקהילות הישנות היו לרוב מגובשות וסמוכות על מסורת ארוכה וקשרי משפחה. לוויכוח ההלכתי בין שני הרבנים היה משקל קטן לעומת הנסיבות הפרקטיות האלו; כפי שכתב מתיאס מורגנשטרן "הכל ידעו שתוצאת המחלוקת ההלכתית לא הייתה הסיבה לכך שהירש נכשל בסחיפת מרבית האורתודוקסים בגרמניה עמו".[6] רק מיעוט קטן הלך בדרך הפרישה. בין מלחמות העולם לא היו אלא שמונה עדות אורתודוקסיות נבדלות בעלות משקל – בברלין, קלן, קניגסברג, מיינץ, מינכן, נירנברג, קרלסרוהה ופרנקפורט דמיין הבכורה – לצד מספר קטנות מאוד. יתר השמרנים נותרו כמיעוטים בקהילות המאוחדות תוך שהם מגיעים להסדרים שונים עם עמיתיהם הליברלים, בתחום הדת ובתחום המנהלי הכללי. כך, לדוגמה, הקהילה הכללית בברלין תפעלה תשעה בתי-כנסת ליברליים ושבעה אורתודוקסיים.

הפורשים טענו לכך שהמסרבים לשמוע בקולם מפגינים צביעות, מסכנים את חינוך הנוער שלהם, מעניקים לגיטימציה הן לרבנות הרפורמית והן לקהל הגדול האדיש דתית והמתבולל וייסחפו בסופו של דבר אחרי היתר בעדותיהם; כנגדם ענו הנשארים שמלבד זאת שקיום קהילה עצמאית היה בלתי-אפשרי כלכלית ושנמנעו מלהפקיר את כלל ישראל, עמדתם אפשרה להם השפעה חזקה על התנהלות הרוב בעוד שהמתפלגים היו מעטים וחסרי כל כח. הפולמוס בין המחנות לא חדל עד חורבן יהדות גרמניה: ב-1924 עוד ניהלו הרב יצחק אונא והרב יצחק ברויאר, צאצאיהם של שני הצדדים המקוריים, ויכוח פומבי קשה מעל דפי העיתונות בשמן של "האורתודוקסיה הקהילתית" (Gemeindeortodoxie) וה"אורתודוקסיה המתפלגת" (Austrittorthodoxie), כפי שנודעו שני המחנות. השאלה הגיעה גם לדיוני ההקמה של אגודת ישראל, שהכריעה ב-1923 נגד הצעתו של הרב ברויאר ובחרה באסטרטגיה של "נהרא נהרא ופשטיה", מבלי לחייב חברים בה בהשתייכות לקהילה נבדלת.

עיקר ההשפעה ללא ספק ממשיך כיום, בנוגע ליחס למדינת ישראל; האם המדינה היא ארגון חוטאים שממנו צריך לפרוש? או שיש הבדלים בין השנים? רבים מבני העדה החרדית סבורים שכפי שהייתה חובת הפרישה אז, כן ישנה גם היום חובה לפרוש מן המדינה, שאינה מתנהלת על פי ההלכה. לעומתם, הרב יצחק ברויאר נכדו של הרש"ר הירש, והרב קוק חילקו בין השניים[7].

דעת שאר גדולי הדורותעריכה

התומכים בפרישהעריכה

  • רבי יעקב עטלינגר (מרבותיו המובהקים של הגרש"ר הירש ומחותן של הרב במברגר): "אם רצוננו לעצור את הנגיף (-של הרפורמה) מלהתפשט... הפרדה והבדלה מוחלטת וגמורה... אדם שאיננו חי כיהודי איננו זכאי להיקרא יהודי"[8]. "ואל ימנע הלוחם מלחמת ה' נגד המינים על ידי הטענה הכוזבת שגדול השלום וטוב להחזיק בהתחברות כל אשר בשם ישראל יכונה מלעשות פירוד לבבו"[9].
  • רבי משה סופר בעל ה'חת"ם סופר' שנפטר 8 שנים לפני חוק הפרישה: "ואלו הי' דינם מסור בידינו הי' דעתי להפרישם מעל גבולנו לא יותן מבנותינו לבניהן ומבניהם לבנותינו כי היכי דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו ויהי' עדתם כעדת צדוק ובייתוס ענן ושאול אינהו בדידהו ואנן בדידן"[10][ט].
  • המהר"ם שיק (גדול תלמידיו של החתם סופר): "הנה שמעתי שהדר"ג נ"י פסק והורה שאם הריפורם גמינדע בפרנקפורט מבטיחים להאנשים היראים כי אין רצונם להיות פרוד ... לדעתי פשוט וברור דזה אסור לנו מן התורה, מן הכתובים, ומדברי חז"ל ומן המוסכם, וכן הוא הניסיון... גם אני קיבלתי ממרן החת"ם סופר להרחיק מהם ומהמונם כל מה דאפשר ושלא להיות באגודה אחת עמהם"[11].
  • הרב עזריאל הילדסהיימר כתב ש-'ללמד סנגוריה (-על הרב במברגר) כלל אינו בא בחשבון, כמובן', ושהתערבותו הייתה 'מעשה שטן העשויה להביא - ובדרך כלל כבר הביאה- לידי תוצאות שהיו בזמנו לריב בין מורינו רבי יהונתן ובין הגאון רבי יעקב עמדין". בו' אייר שלח מכתב עידוד לרב הירש, ובט"ו תמוז אחרי קבלתו את האיגרת האחרונה של הרב הירש כתב "לא אוכל להביע במילים מה גדולה הייתה הנאתי בקראי את נימוקיו החריפים הממצים את הכל, ושאין עליהם פרכה". כמו כן אחרי פרסום האגרות יצאו שני השבועונים החרדיים של גרמניה - ה"איזראעליט" של רבי מאיר להמן וה"יודישע פרעססע" של רבי עזריאל הילדסהיימר בתמיכה חד משמעית בעמדת הרב הירש. בנוסף, אסר הרב הילדסהיימר על תלמידיו לכהן כרבנים בקהילות כלליות שבהן שומרי התומ"צ לא פרשו מהקהילה הרפורמית, ואחד מתלמידיו שלא שעה להוראה זו קיבל ממנו מכתב חריף ותקיף על כך.
  • רבי ישראל סלנטר - מעדות: "...הלכתי עם הה"ג ר' ישראל סלנטר לבקר את הרב הג' ר"ש רפאל הירש. ... והגאון רבי שמשון רפאל הירש סיפר סיבת ביאתו לבערלין (להשתדל בעד חוק שיאשר לקהילה היהדות האורתודוקסית להפרד מהקהילה הרפורמית) ואמר "אנן בדידן ואינהו בדידהו", והגאון ר' ישראל סלנטר נענה לו בראשו ואמר אמן בכל כחו כן יאמר ה' "[12].
  • בשנת ה'תרל"ב יצא פסק דין חתום על ידי 389 רבנים מהונגריה פולין וגרמניה המורה לפרוש מן הקהילה הרפורמית בווינה ואוסר השתייכות אליה (אף שהתנאים לחרדים בה היו טובים יותר מאשר בפרנקפורט אחרי השינוי, כנ"ל). בין החותמים: 'הכתב סופר', 'המכתב סופר' (אחיו), האדמו"ר מויז'ניץ, האדמו"ר מצ'ורטקוב, הרב צבי הירש קאלישר, הרב אליהו גוטמכר, הרב פרוינד (מפרג), הרב גזונדהייט (מוורשה), הרב גלזנר (מקלויזנבורג), הרב מייזל (מלומז'ה), ומתוך רבני גרמניה החותמים: הרב במברגר[י], הרב הילדסהיימר, הרב קרליבך, והרב להמן.
  • רבי עקיבא איגר השווה את הרפורמים לצדוקים וכתב ש-'אין לנו עסק בהן', ובנו, רבי שלמה איגר אף הורה עם רבני פוזן שיש להוציא את הרפורמים מכלל ישראל לחלוטין [י"א]
  • הרב שלמה גאנצפריד היה מראשוני התומכים בהפרדת הקהילות .
  • הרב אברהם יצחק הכהן קוק: מתוך שיחתו עם ר' יצחק ברויאר: "הרב הירש ז"ל צדק אמנם בפרנקפורט, אולם בארץ ישראל אין תנועת ריפורמה"[י"ב]

המתנגדים לפרישהעריכה

  • הנצי"ב כתב ש"פירוד מן הכלל קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה"[י"ג]
  • הרב צבי יהודה קוק: "... היו אז צרות גדולות עם הרפורמים והמשכילים, והוא רצה להציל את היהדות הנאמנה. אז הוא פסק - זאת העצה - קהילות נפרדות! אבל זה היה דבר חדש שלא היה כדוגמתו בעם ישראל - קהילות מיוחדות לאורתודוקסים. תמיד היו בעם ישראל צדיקים ורשעים, אבל לסדר צורה ארגונית-ציבורית נפרדת, לחתוך את היהדות - זה לא היה מעולם! ..."[13].

ביאורים והרחבותעריכה

  1. ^ פרופסור יעקב כ"ץ מציין כגורם חשוב במניעת הפירוד, את בית הקברות. בני המשפחות הוותיקות לא היו מוכנים להעלות על הדעת שלא ימצאו את מנוחתם האחרונה בקרבת אבות אבותיהם.
  2. ^ בצורה דומה פסק הרב במברגר רבות לפני כן, לדוגמה: בשנת ה'תר"י לגבי הקהילה בבאוואריה, בשנת ה'תרי"ט בקארלסרוה, בתשובה מודפסת על דבר ארגון הקהילות בהונגריה בה'תרכ"ט, בחתימה על העצומה של הרב שלמה זלמן שפיצר בה'תשל"ב האוסרת מפורשות להשתייך לקהילה הרפורמית בווינה, בראש חודש טבת ה'תרל"ז - חודש וחצי לפני הסוגיה של פרנקפורט תמך בפרישה בוויזבאדן, ובכ"ג טבת (כשלושה שבועות בלבד לפני סוגיית פרנקפורט) חזר והבהיר כוונתו שהשתייכות לקהילה הרפורמית אסורה באיסור גמור. כתבי רבינו יצחק דוב הלוי, נשיא הלויים, פרק י"ד)
  3. ^ תנאי זה לא נתמלא מעולם על ידי המתנגדים לפרישה.
  4. ^ את כל זאת תיאר מפורשות הרב במברגר עצמו באיגרת ששלח אחר כך לרש"ר הירש, וכך גם כותב בנו, הרב שמחה הלוי במברגר בשו"ת זכר שמחה (סי' ר"ל, ונדפס ג"כ בשות יד הלוי ח"ב): "...כי רק ע"פ התנאים האלה הסכים אאמ"ו הרה"ג נר"ו שאין חיוב להפרד מקהל רעפארם ע"פ טעמו ונימוקו, אבל זולת אלו התנאים כבר מילתו אמורה שלישים ורביעים, דהיינו בדבר קארלזרוהע, וויען, וויעזבאדן ופרנקפורט דחיובא רמיא על הכשרים להפרד מקהל רעפארם".
  5. ^ והובאו מכתביו של הרב הירש בשמש מרפא סימן מו
  6. ^ עיקר הדיון נסב סביב המחלוקת האם חברו הגדול ממנו רשאי להתיר, או שגם לגדול ממנו אסור, והאם כיום מחלקים בגודל החכמים.
  7. ^ "הרי לא אסרתי התחברות עם אנשי רפורם פרטיים שפרקו עול התורה מעליהם, אלא אסרתי את ההצטרפות עם הקהילה הרפורמית, עם הבגידה, הפריקת עול, המינות והאפיקורסות ... יש מהם אנוסים ויש מהם תינוקות שנשבו. ואפילו אם כל בני הקהילה תינוקות או שוגגים אסור לי להיות חבר בקהילתם." שמש מרפא סימן מ"ו.
  8. ^ "טענותיו של כבודו מהוות אריג של סתירות בהגיון, והתקפות נגד האמת והמציאות" שמש מרפא סימן מו
  9. ^ גם בניו ה'כתב סופר' וה'מכתב סופר' הלכו בעקבות אביהם ונמנו בין מאות החותמים על הכרוז להפרדת הקהילות, וכדלקמן.
  10. ^ הוזכר לעיל שדעתו באופן כללי הייתה לחייב פרישה, אלא שהוטעה במציאות הקיימת, והציב תנאים שמעולם לא התקיימו.
  11. ^ אמנם, לפסק זה התנגדו הרב עטלינגר, והרב הירש.
  12. ^ ד' הנשקה, 'על ההתנתקות מן האנושיות' הערה 35
  13. ^ אם כי לא ברור שהתייחס רק לרפורמים, אלא גם לצדוקים וכדומה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • פרופ' יעקב כ"ץ - הקרע שלא נתאחה-פרישת האורתודוקסים מכלל הקהילות בהונגריה ובגרמניה, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1995.
  • מאיר סיידלר - מחלוקת שסופה להתקיים, הפקולטה למדעי היהדות אוניברסיטת בר-אילן, רמת- גן, תשס"ה.
  • משה סמט - חדש אסור מן התורה-פרקים בתולדות האורתודוקסיה הוצאת מרכז דינור והוצאת כרמל, 2005.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ המקור לעובדות דלקמן אוסף כתבים, ח"ו עמ' 129–146 (מכתב ששלח הרב הירש בשנת תרי"ד בו הוא מתאר את המצב עד בואו), ח"ב עמ' 102, ור' מנחם שורצשילד (מאחד עשר מיסדי הקהילה) בספרו הייסוד, עמ' 9-27.
  2. ^ נדפס באוסף כתבים ח"ו עמ' 190.
  3. ^ Robert Liberles, Religious Conflict in Social Context: The Resurgence of Orthodox Judaism in Frankfurt Am Main, 1838-1877. Greenwood Press ,1985. עמ' 216-217.
  4. ^ Lauren B. Strauss, Michael Brenner (עורכים), Mediating Modernity: Challenges and Trends in the Jewish Encounter with the Modern World : Essays in Honor of Michael A. Meyer, Wayne University Press, 2008. עמ' 282.
  5. ^ יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה, עמ' 215-222, 280-281.
  6. ^ Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002. הוצאת בריל, 2002. עמ' 206.
  7. ^ "דרכי" - האוטוביוגרפיה של הרב יצחק ברויאר
  8. ^ ציטוט מדברי הרב עטלינגר, מובא בברויער, עם ועדה פרק ב.
  9. ^ מתוך ספרו מנחת עני על התורה סוף פרשת פנחס
  10. ^ שו"ת החתם סופר חלק ו סימן פ"ט
  11. ^ במכתב ששלח אל הרב במברגר בזמן הפולמוס
  12. ^ ספר 'מחזיקי הדת' פיטרקוב, תרס"ז.
  13. ^ שיחות הרצי"ה על אורות, כרך א עמ' 56-58