רש"ר הירש

רב ניאו-אורתודוכסי בגרמניה במאה ה-19
(הופנה מהדף שמשון רפאל הירש)

הרב שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש, בגרמנית: Samson Raphael Hirsch; כ"ד בסיוון ה'תקס"ח, 20 ביוני 1808כ"ז בטבת ה'תרמ"ט, 31 בדצמבר 1888) היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה במאה ה-19. במקביל לעמידתו בראשות המאבק ברפורמים ובפוזיטיבים-היסטוריים ולקריאתו לדתיים השמרניים לפרוש מכלל הציבור היהודי שזנח את שמירת המצוות, דגל בעצמו במודרניזציה ואקולטורציה מקיפות ובהשתלבות לשונית, תרבותית ואזרחית באומה הגרמנית בגדרי שיטתו, "תורה עם דרך ארץ".

הרב שמשון בן רפאל הירש
Samson Raphael Hirsch
רש"ר הירש
רש"ר הירש
לידה 20 ביוני 1808
כ"ד בסיוון ה'תקס"ח
המבורגהמבורג  המבורג
פטירה 31 בדצמבר 1888 (בגיל 80)
כ"ז בטבת ה'תרמ"ט
האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית פרנקפורט
מקום קבורה בית הקברות היהודי הישן בפרנקפורט עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת בון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום פעילות גרמניה
השתייכות נאו-אורתודוקסיה
תפקידים נוספים רב מדינה, רב ראשי, רב מדינה, רב עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו חכם יצחק ברנייס, הרב יעקב אטלינגר
בני דורו הרב עזריאל הילדסהיימר, זכריה פרנקל, אברהם גייגר
חיבוריו אגרות צפון, ספר חורב, פירוש לחמישה חומשי תורה, פירוש לספר תהילים, פירוש לסידור, המצוות כסמלים, יסודות החינוך - שיחות פדגוגיות.
בת זוג הנה יידל
צאצאים ד"ר מנדל הירש, שרה גוגנהיימר (אשתו של הרב ד"ר יוסף גוגנהיימר), ד"ר מרדכי (מרקוס) הירש, גלה פלאטו (אשתו של הרב ד"ר צבי הירש פלאטו), יצחק הירש, יהודה (יוליוס) הירש, ד"ר נפתלי הירש, תרצה רוס (אשתו של בנימין רוס), ציפורה (סופי) ברויאר (אשתו של הרב שלמה זלמן ברויאר), ג'ני לוי (אשתו של מיכאל לוי).
חתימה Signature of Samson Raphael Hirsch.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייםעריכה

נעוריו ותחילת דרכועריכה

נולד בהמבורג לרפאל-אריה הירש וגלה (אימו) לבית הרץ, אותם תיאר כמשפחה "נאורה ודתית" (erleuchtet religiös). סבו, הרב מנחם מנדל פרנקפורטר (1742-1823), היה ראב"ד אלטונה ומתלמידי הרב יהונתן אייבשיץ והתפרנס כסוחר. במכתביו הזהיר את ילדיו מספרי המשכילים, למעט נפתלי הרץ וייזל שאת שיטתו החינוכית אימץ בבית-הספר המודרני שהקים בעיר ב-1812. רפאל (ששינה את שם משפחתו להירש) היה מאוד דתי אך גם נאור; בין היתר היה מגולח למשעי, דבר שהיה עוד חריג אז. דודו של הילד היה משה מנדלסון-פרנקפורטר, מאחרוני משכילי גרמניה, שקרא לעצמו על שם משה מנדלסון. בילדותו למד הירש מפי סבו ואביו, אך הוריו שלחוהו לגימנסיה נוצרית (גר') בהנהלת יוהאן גוטפריד גורליט (גר'), בה רכש שליטה בלטינית ובלימודים כלליים. בשל כך, נעדר בסיס מוצק בתלמוד אבל חש אהבה עמוקה לתנ"ך. רק לאחר בר המצווה החל ללמוד גמרא באופן משמעותי.[1]

מורו לתלמוד, ואחת הדמויות שהשפיעו עליו מאוד לצד סבו, היה חכם יצחק ברנייס. הוא הגיע לכהן כרבה של המבורג ב-1821, לאחר ריב ההיכל נגד הרפורמים המקומיים, אחריו עקב הירש בעניין כילד. חכם ברנייס היה בוגר אוניברסיטה אבל שמרן ואדוק. בשנות נעוריו שילב הירש בין לימודיו בגימנסיה, אליה נכנס ב-1826 ושהה בה שנתיים,[2] לבין לימודי מקצועות הקודש אצל הרב ברנייס. במקביל שימש עוזר בבית מסחר. ב-1828 נסע אל רבי יעקב אטלינגר במנהיים, מגדולי התורה של אותה תקופה, ולמד ב'קלויז למלה' שבעיר עם צעירים אחרים שהוכשרו לרבנות. חשיפתו הקצרה לחינוך הישיבתי, להערכת יעקב כ"ץ, הביאה אותו כבר אז להכרה שמוסדות כאלה לא יוכלו לשרת את מטרותיו. לאחר כשנה בישיבה הזו[3] קיבל ממנו היתר הוראה. ב-1829 פנה לרכוש השכלה כללית באוניברסיטת בון, שם למד תאולוגיה. אחד מידידיו באוניברסיטה היה אברהם גייגר, לימים מחשובי מנהיגיה של היהדות הרפורמית ואויבו הגדול. הם למדו בחברותא במשך קיץ 1830,[4] ונותרו מיודדים עד שגייגר פרסם ביקורת נוקבת על "אגרות צפון" ב-1836.[5] שהותו שם הייתה קצרה למדי, והוא אף לא סיים את חובותיו האקדמיות, ועל כן לא קיבל תואר אקדמי.

אולדנבורג ואמדןעריכה

 
דיוקן רשמי של הירש באולדנבורג.

ב-1830, עם פרישת רבה של דוכסות אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו והוא רק בן 22. הוא היה מופקד על שבע קהילות שהתגוררו בהן בסך הכל כאלף יהודים.[6] ב-5 באוקטובר 1831 התחתן עם הנה (יוהאנה) יידל, בתו של בנקאי שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים.[7]

ביום הכיפורים ת"ר (18 בספטמבר 1839) הורה להשמיט את כל נדרי מ"טעמים שבהלכה"; שנה לאחר מכן הורה להשיבה, ונימק בפני הקהל כי אף ששינוי כזה מותר, עדיף שלא יעשה בידי רב בודד.[8]

במהלך שהותו בעיר התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים, וכן עם שונאי תנ"ך נוכריים. מאבקו שם לא צלח; כשעזב ב-1841 מונה ברנרד וכסלר, רפורמי רדיקלי מתומכי שמואל הולדהיים, למחליפו. במהלך שהותו בעיר חיבר את ספרו "חורב" על הסברת טעמי המצוות ומיונן לסוגיהן. הוא התקשה להוציאו לאור ועל כן הקדים ליצירה הגדולה המיועדת פרסום של חוברת בשם "איגרות צפון". שתי היצירות נכתבו בגרמנית. את אגרות צפון פרסם תחת שם העט "בן עוזיאל".

ב-1841 מונה לרבם של שני המחוזות המערביים של ממלכת הנובר, אוריך (אנ') ואוסנבריק (אנ'), ועבר להתגורר באמדן. הוא פיקח על 11 קהילות ובהן כ-2,000 נפש.[6] שם המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמים תחת הסיסמה "האמת מתקיימת, השקר לא מתקיים", וכן הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים.

ניקלשבורגעריכה

 
דיוקן רשמי של הירש מ-1847 לרגל כניסתו למשרה במוראביה.

בדצמבר 1843 עלה לראשונה שמו של הירש כמועמד למשרת הרב הראשי למוראביה[9] – רשמית, "רב ואב"ד ניקאלסבורג ומדינות מאהרען ושלעזיען" – משרה שלא הייתה לה מקבילה באירופה בהיקף הסמכויות. ממקום מושבו בניקלשבורג היה נושאה אחראי על חמישים ושתיים קהילות שמנו כ-40,000 יהודים.[10] יהדות מוראביה הייתה מפולגת ומסוכסכת בריבים בין אדוקים לליברלים עוד בימי הרב הראשי הקודם נחום טרייביטש, אם כי החבל היה עדיין מסורתי יחסית. הראשונים לרצות ברש"ר היו פרנסיה של ניקלשבורג, הירש קוליש ואהרן קרפלס, שאחזו בעמדות פרוגרסיביות והצליחו לשכנע את הממשל לערב הדיוטות בהליך. הם ותומכיהם בוועד הקהילה סירבו לשקול את הרבנים המסורתיים במחוז אך גם אלו הליברלים לא היו לרוחם; הרש"ר, שהתפרסם באירופה כולה עקב ספריו הפופולריים והנגישים בנושאי אמונה, שנודע ככריזמטי ושהתגורר בגרמניה המודרנית, נראה כמועמד אידיאלי, גם משום שכזר היה מחוץ למחלוקות הפנימיות. באוקטובר 1844 נבחר על ידי הפרנסים לאב"ד ניקלשבורג, אך למינוי לרב החבל נדרשה כבר הסכמה מרבני הקהילות. מועמדותו עוררה מיד התנגדות עזה: הרב שלמה קוועטש מלייפניק, מגדולי המחנה האדוק, סירב לקבל שמי שהגדיר כעם הארץ – כינוי הגנאי השגור כלפיו, בפי מבקריו, היה "למדן של סידור"[11] – ייבחר. יחד עם רבנים מסורתיים אחרים זלזל בידיעותיו בתורה.[12] מן הצד המתקדם, הרב צבי הירש פאסל, שהיה יריב ותיק של הירש, מחה והציע את עצמו. לבסוף, חוסר היכולת לאתר מועמד מקומי מוסכם ולחץ הפרנסים הותיר את הרש"ר כאפשרות הריאלית היחידה. ב-30 בדצמבר 1846 נבחר פה אחד על ידי ועדת רבנים בת שישה חברים שהכילה את כל קצוות הקשת במוראביה, מהרב אברהם נוידא הליברל ועד לקוועטש עצמו.[13]

הרש"ר עבר את הגבול ב-22 ביוני 1847. לאחר סדרת אירועים בת שבוע, הוא נכנס לתפקיד ב-30 בחודש, ט"ז בתמוז, בטקס חגיגי שניצחו עליו יצחק נח מנהיימר ושלמה זולצר ושפרנסים ורבנים מכל החבל נכחו בו. כהונתו הייתה רצופה פולמוסים עם שני המחנות. השמרנים, שזכרו את מנהג קודמיו ללבוש קאפטן וכובע פרווה, ראו בעין רעה את סגנון הופעתו ואת התעקשותו על שימוש בגרמנית טהורה. כשהתיר לערוך חופה בבית כנסת ולא מתחת לשמים, דבר שנחשב בעיני רבים לחוקות הגויים, עורר את כעס החרדים. כך גם נטען כלפיו שביכר את לימוד התנ"ך על התלמוד; לצד הערכה שזכה לה מפוסקים במחוז ובמדינות סמוכות, ספג גם תמיהה וזלזול.[14] הוא אמנם עמד על השארת סדר התפילה כפי שהוא, אך הדבר כמעט ולא היה נושא לדיון בסביבה המסורתית-יחסית של מוראביה ולכן הקנה לו נקודות מעטות בקרב יריביו השמרנים. במקביל לעימותיו עמם, הותקף מהאגף הליברלי בעיקר על ידי פאסל, ששטם אותו עוד מאז פרסום "אגרות צפון" אם כי תמך ביוזמות כמו הסמינר הרבני.

את ההתנגדות העזה ביותר עוררה תוכניתו להקים בניקולשבורג סמינר מודרני להכשרת רבנים על פי הדגם של ה"קולג'יו רביניקו" בפדובה. המוסד המתוכנן נתפש כאיום חמור בידי החוגים המסורתיים, שחששו עוד קודם מהביקורת של הירש על מוסד הישיבה (הגם שזו הייתה ממילא בצניחה מהירה אפילו בחבל האדוק) ומקריאותיו לרפורמה עמוקה בסדרי החינוך המקובלים. הם הכשילו את היוזמה, שקריסתה הייתה מהגורמים העיקריים שגרמו לו להבין כי חזונו בלתי-ישים במוראביה ושעליו לעזוב.[15]

במהלך אביב העמים, היה הירש מראשי המאבק למען האמנציפציה ליהודים, שניתנה קצרות ב-1849 אך נשללה והוענקה לבסוף רק ב-1867. במאי 1848 אף נבחר כציר מטעם ניקלשבורג ללנדטאג המוראבי (אנ'). הוא ארגן פעילות שתדלנות ענפה בחצר הגולה וברייכסטאג, ופנה לציבור הנוצרי הרחב להעניק ליהודים שוויון זכויות. הירש סירב לארגן כל משלחת יהודית נפרדת ואף לתייג כל פעילות פוליטית משלו כיהודית, אלא התעקש תמיד להכליל את העניין היהודי בתוך המאבק הרחב יותר למען חוקה ליברלית. כשביקשו כמה קהילות לשגר משלחת יהודית לקיסר, שלל זאת הירש נחרצות וכתב למציעים כי: "אנו רוצים להיטמע אל תוך כלל האזרחים החברים במדינה, וככאלו אין לנו צורך בייצוג נפרד. רק בתחומים שהקונפסיות האחרות במולדתנו נוהגות כקבוצות דתיות מובחנות, נוכל גם אנו להיראות כך."[16]

פרנקפורטעריכה

 
איור של הרב הירש. בכיתוב שבתחתית הציור (במקור), הוא מופיע כדוקטור

באותה שעה התרחשו אירועים הרי גורל בפרנקפורט דמיין. לאחר עשור בו הלכה וגברה יד הרפורמים בקהילה, גברה נחישות היסודות השמרניים להתנגד. הם היוו מיעוט מבוסס ובלתי-מבוטל – אפילו בעת מפלתם הכבדה בבחירות 1839, קיבלו הצירים האורתודוקסים שליש מן הקולות[17] – שנהנה גם מתמיכת משפחת רוטשילד העשירה. החיכוך הפנימי, על רקע תהפוכות אביב העמים, הניע את הפרנסים ב-1849 לנסח חוקה חדשה לעדה. קבוצה של מסורתיים שאפה להקים מוסדות משלה ולמסד את מנייני התפילה הפרטיים שלהם (תופעה שהייתה נפוצה בגרמניה בקרב הרפורמים והאורתודוקסים גם יחד בקהילות שנשלטו על ידי הזרם הנגדי) לכדי בית-כנסת נפרד.

ב-28 בינואר 1850 הוגשה בקשה לסנאט של פרנקפורט כשהיא חתומה על ידי אחד-עשר חברים המבקשים רישיון להתארגנות "קהל עדת ישורון". לפי ההיסטוריון מתיאס מורגנשטרן (גר') מספר זה של אחד-עשר חברים הפך ל"מיתוס מכונן" של הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה, והונצח על ידי תועמלנים והיסטוריונים מטעמה.[18]

ב-18 ביוני 1850 הסכים הסנאט להכיר ב"קהל עדת ישורון" כישות משפטית, אך חבריה היו עדיין חברים בקהילה היהודית הכללית. החברים הציעו את משרת הרב למיכאל זקש מברלין, והלה קיבל אותה ב-9 בנובמבר אך שינה לבסוף את דעתו. אנשי עדת ישורון פנו בבהילות למצוא מחליף ולבסוף עלה שמו של רש"ר, שמונה על ידם לאחר משא ומתן מזורז ותפס את מקומו בעיר באוגוסט 1851. באותו הזמן היה מאוכזב מכישלונו לבסס בית מדרש לרבנים במורביה ומהמכשולים שהערימו על תוכניותיו ראשי הקהילה, והפתיע כשבחר לנטוש רבנות חשובה לטובת קהילה קטנה וחדשה.

שהותו בפרנקפורט, כפי שציין מורגנשטרן, הייתה לפרק המכונן של פעילותו. המאורעות מהגעתו ועד לפולמוס הפרישה ב-1876 הפכו למה שההיסטוריון כינה "נרטיב פרנקפורט"; גרסתם כפי שהוצגה על ידי ממשיכי דרכו הייתה ליסוד חשוב של הנאו-אורתודוקסיה הגרמנית כולה. הרש"ר תואר כמי שהציל את אחרוני שומרי המצוות בעיר באמצעות סינתזה מוצלחת בין ערכי ההשכלה והתרבות הגרמנית ליהדות המסורתית, וגיבש קהילה משגשגת.[19]

בפרנקפורט הוסיף חידושים עדכניים לדרכים הישנות. בית הכנסת נבנה בהדר רב, זימרה בו מקהלת גברים. בשחיטה הקפידו על היגיינה, ובעיקר, בבית הספר התיכון שולבו לימודי חול ולימודי קודש. בבית ספר זה, שאותו ניהל הוא בעצמו, אמור היה לגדול אותו יהודי אידיאלי המשלב 'תורה עם דרך ארץ'. קהילתו גדלה והצלחתה סייעה לביסוס קהילות דומות בערים גרמניות נוספות, ביניהן קהילת "עדת ישראל" בברלין שרבה היה רבי עזריאל הילדסהיימר. בפרנקפורט הוא כתב את פרשנותו לחומש ואת תרגומו לגרמנית. כן כתב פירושים לסידור התפילה ולתהילים.

מאידך, עורר מחאה דווקא מהיסודות המסורתיים ביותר. הוא סירב לנהוג כפי מנהגיה הישנים של פרנקפורט ואף הפר כמה מהם באופן בולט: בין היתר, התקין תפילה לשלום המלכות (שלא נאמרה מעולם בעיר החופשית, מחשש להעליב את הקיסר או את הרשויות) והקפות בשמחת תורה כמנהג פולין. כמה מניינים אורתודוקסיים עצמאיים, שהתקיימו בעיר כבר קודם, מעולם לא הצטרפו ל"עדת ישורון". הרב שלמה זלמן גייגר (אחיו הבכור של אברהם גייגר), מהאישים הבולטים במחנה האדוק בפרנקפורט, סנט בהירש במילים: "חנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף".[20]

ב-1854, כשפתח זכריה פרנקל, אבי הקונסרבטיביות, את בית המדרש לרבנים בברסלאו שנראה בעיני רבים מהאורתודוקסים כמענה לצורכי השעה, דרש רשר"ה שיבהיר באיזו מתודה הוא עומד ללמד במקום. במהלך השנים הבאות גינה את המחקר של פרנקל בכתובים; ב-1859, כשפרסם את ספרו "דרכי המשנה" בו קבע כי הלכה למשה מסיני משמעותה מנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה, יצא נגדו הירש למערכה ציבורית ממושכת שהחלה מפרסום מאמר מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר בכתב-העת "ישורון". הירש תבע מפרנקל להצהיר אם הוא מאמין בכך שהתורה מן השמים במלואה, גם בעל-פה, וכשהלה פרסם הודעה עמומה בתשובה הוא תקף אותו בפומבי והכריז עליו ככופר גמור. כשהרמן כהן הצעיר שיגר אליו מכתב בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של מנהל מכון ברסלאו וכיצד היה, בעת שיעוריו, מעיר לגבי סוגיות מסוימות כי "ירא השמים חייב להחמיר בכך!", ניצל הרשר"ה את ההזדמנות להדגיש את עמדתו. הוא פרסם את האיגרת ב"ישורון" וקבע כי כל אלה חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה.[21]

פולמוס הפרדת הקהילותעריכה

  ערך מורחב – פולמוס הפרדת הקהילה בפרנקפורט
ישנם בינינו כאלה, אשר בראותם את מספר הנאמנים בבריתו של הקב"ה הולך ופוחת, ומספר הבוגדים בו הולך ומתרבה; בראותם כי הלבבות מתמעטים, ואין להם הכוח לעמוד בפני התאוות העזות והנסיונות הקשים - חושבים כי אנו מתדלדלים, כי קרב קצנו, אבדה תקותנו. על האנשים האלה להבין כי דוקא אלה שנתנסו בנסיונות קשים ונמצאו שלמים; שעברו עליהם סערות נוראות ונתקיימו; שלא הלכו בעצת רשעים, ולא נתעו אחרי תעתועי המתעים, - הם הם שיביאו לידי תחיה רוחנית, דוגמת התחיה הראשונה בצאת ישראל ממצרים

– רש"ר הירש

בפרנקפורט עמד הרב הירש בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הכללית, שנטתה לרפורמיות. לבד מניסיונות ההתערבות של הוועד בעצמאותה של "עדת ישורון", הוא ראה בעצם השיתוף עניין אידאולוגי ומהותי של מתן לגיטימציה לכופרים. בחוק הגרמני נשמרה ההתייחסות לקהילות היהודיות ברוח העבר, כגופים שכל היהודים היושבים בשטחן משתייכים להן מעצם לידתם, אלא אם כן המירו דת. ב-1876 הצליח הירש, בעזרת חבר הפרלמנט היהודי יצחק אדוארד לסקר, לשכנע את הממשלה להרחיב את תחולת החוקים שאפשרו לנוצרים לפרוש מכנסייתם, ללא צורך לעבור לדת אחרת, גם על היהודים (בשינוי זה הייתה הרחבה נוספת של היחס לקהילה היהודית בעידן האמנציפציה, לא עוד גוף קורפורטיבי פוליטי, אלא עדה דתית שיש לדון בכלים של חופש דת).

משקמה האפשרות המעשית, קרא לכל האורתודוקסים לפרוש מקהילת פרנקפורט דמיין הוותיקה שנשלטה על ידי הרפורמים ולהצטרף לקהילה האורתודוקסית החדשה. רוב חברי קהילתו, בראשות הלמדן הקשיש ר' משה מיינץ, סירבו להתפלג מהקהילה הישנה, וטענו כי יש להשתמש בחוק לכל היותר כדי לכפות על הוועד לספק את כל צורכיהם הדתיים. מתנגדי הפרישה גייסו לעזרתם לבסוף את אחד מחשובי רבני גרמניה, הרב זליגמן בר (יצחק דב) במברגר מווירצבורג. במברגר הכריע כדעת סיעת מיינץ, כי כל עוד מסופקים צורכי הדת אין סיבה לפרוש ויש אולי אף חיוב להישאר. בין הירש לבמברגר פרץ פולמוס הלכתי ואישי שהיה מלווה השמצות קשות: במברגר, שהיה שמרן בשאלת הפתיחות לתרבות הגרמנית, סירב לראות ביריבו המודרני-מדי לטעמו סמכות הלכתית, והתקשה להבין מדוע אין הוא נכנע בפני מיינץ; הירש ראה בבמברגר סמל לקהילה הישנה, על החינוך הישיבתי והמעמד הרבני האליטיסטי שהשתרר על ההמון, שאבד עליה הכלח לשיטתו ושאותה ביקש להחליף במודל דמוקרטי ושוויוני יותר.[22] לבסוף, הרוב הגדול של חברי "עדת ישורון", כשהם מצוידים גם בלגיטימציה ההלכתית מצד הרב מווירצבורג, סירבו לפרוש: לכל היותר 80 משפחות מתוך בין 300 ל-350 הלכו בעקבות הירש. לקריאתו להתפלג הייתה השפעה מועטה אף ביתר גרמניה, וברחבי המדינה הוקמו רק מעט קהילות נפרדות. עד למלחמת העולם השנייה, התנהל בתוך הציבור האורתודוקסי – שמנה בין 15% ל-20% מיהודי גרמניה – ויכוח בין המיעוט הקטן שבחר בדרך הירש (Austrittorthodoxie, "אורתודוקסיה מתפלגת") לרוב שנותר בתוך הקהילות המאוחדות (Gemeindeorthodoxie, "אורתודוקסיה קהילתית").

שנותיו האחרונותעריכה

 
מצבת קברו של הרב הירש ואשתו, בבית הקברות היהודי בפרנקפורט

ב-1880 בערך, התנגד הירש לפרסום הספר "דבר אזהרה לישראל" מאת הרב הילה וכסלר. הילה, מקובל פרנקוני, חלם חלומות אותם פירש כנבואה אודות חורבן גמור הצפוי להתחולל ליהודי אירופה, וקרא להם לעלות לארץ ישראל. התנגדותו של הירש נבעה בעיקר מיחסו השלילי הכללי לדברי אגדה ומיסטיקה; במכתב שהוצא ככל הנראה על ידו, קבע המחבר כי מי שטוען לחלומות נבואיים בימים אלו חייב להיות רמאי או מטורף.

בעקבות הפרעות והגזרות ברוסיה פנה הרב יצחק אלחנן ספקטור אל הרש"ר הירש ואישים נוספים בבקשה שיסייעו ליהדות רוסיה, על ידי הפעלת לחץ בדעת הקהל העולמית, וכן על ידי שימוש בקשרים דיפלומטיים. הרש"ר הירש נענה למשימה. ופנה לגורמים שונים, בהם קיסר גרמניה וילהלם הראשון, שהיה דודו של הצאר אלכסנדר השלישי, בבקשה להתערבות. כמו כן, פרסם מאמרים בעיתונות הגרמנית על המתרחש ברוסיה, מאמרים שתורגמו והועתקו לעיתונים נוספים, וגייס כספים לסיוע לפליטים היהודים שברחו מרוסיה. בנוסף, פנה לרבני הקהילות בגרמניה, וביקש מהם לקבוע ימי צום ותפילה בקהילותיהם.[23]

הרב הירש נפטר בגיל שמונים והותיר אחריו עשרה ילדים[24]. בנו בכורו היה הרב מנדל הירש אשר ניהל את מוסדות החינוך של קהל עדת ישורון. אחת מבנותיו היא ציפורה סופי שהתחתנה עם הרב שלמה זלמן ברויאר, שמילא את מקומו של הרב הירש ברבנות בפרנקפורט. בת אחרת היא הסופרת שרה גוגנהיימר.

הגותועריכה

טעמי המצוות במשנתועריכה

רש"ר הירש סיווג את המצוות בשישה חלקים המבוססים על שלושה עקרונות יסוד: אמת, צדק ואהבה:

  1. תורות - עקרונות האמת והטוב כפי שנתגלו מפי הגבורה, שעלינו לקלוט אותם ברוח ובנפש למען יולידו את הכרת האמת והרצון לעשיית טוב.
  2. עדות - מעשים ודיבורים סמליים המייצגים את האמיתות היסודיות של עם ישראל (תורות) למען יהוו בסיס לחיי ישראל.
  3. משפטים - מעשי צדק המכוננים את היחסים בין בני אדם.
  4. חוקים - מעשי צדק המכוננים את היחסים בין האדם וכל מה שכפוף לו: בעלי חיים, צמחים והאדמה; ואפילו גופו, רוחו, מחשבתו ודבריו.
  5. מצוות - מעשים בהם מתגשמות המטרות האלוהיות: חסד, צדקה, משפט, אהבה ורחמים; צדק כלפי הבורא.
  6. עבודה - טיהור וקידוש כוחותינו הפנימיים על ידי מעשה או דיבור סמלי, כדי שנכיר את ייעודינו ביתר בירור ונהיה מזומנים יותר לעשותו.

רעיון זה הוצג לראשונה בספרו אגרות צפון, והורחב בספר חורב אותו סידר רש"ר הירש לפי שישה חלקים אלו.

רבים נוטים לראות את עיקר חידושו בפרשנותו הסמלית למצוות; כפי שהוצג לעיל נראה שזאת אמת חלקית. בחלקי ה"עדות" וה"עבודה" המעשים והדיבורים סמליים לגמרי, וה"משפטים", ה"חוקים" וה"מצוות" הם מעשיים על פי רוב, אם כי לפעמים משולב בהם האלמנט הסמלי[דרוש מקור]. פרשנותו למצוות סתרה את הגישה הרציונלית של הרמב"ם, שעליה לא היסס רש"ר הירש למתוח ביקורת.[25]

יחסו לתרבות הכלליתעריכה

שנות ה-40 של המאה ה-19 עמדו בסימן בירור והצטללות עמדות ביהדות גרמניה לאחר דור של בוקה ומבולקה שהתלוותה למודרניזציה המואצת; בעוד שמורי ההלכה הקשישים המעטים שנותרו ראו בהיכחדות החברה הישנה אסון וחורבן, הירש, שמעולם לא היה רב מסורתי, ראה בכך התפתחות חיובית והזדמנות להשיב את היהדות לתפארתה מקדם ומעבר לעיוותים שדבקו בה – בין היתר בתחום החינוך, שהירש שאף להנחיל בו את העקרונות ההומניסטיים והרציונליים ברוח הנאורות. רק עלייתם של כוחות רדיקליים יותר משמאל, בעיקר עם הצטללותה של התנועה הרפורמית, מיקמה אותו בקוטב השמרני-ריאקציונרי, וגם זה רק באופן יחסי ובגרמניה בלבד.[26] הירש תמך ברעיונות ההשכלה המתונה[27]; הוא אף אימץ שינויים חיצוניים רבים בסדרי בית-הכנסת, כמו מקהלה וכובד ראש בתפילות. במקביל היה קיצוני לגבי כל סטייה מעיקרי הדת, ועל בסיס זה תקף את הרפורמים והקונסרבטיבים, שמייסדיהם בגרמניה נטו לזהירות והמעיטו בשינויים מעשיים. ממניע זהה פסל כל עיסוק במדעי היהדות, שפגעו לדעתו במעמד הבלתי-מעורער של כתבי הקודש והמסורת.

פרופ' יעקב יוסף פטוכובסקי (אנ') כתב:[28]

"שמשון רפאל הירש לא היה רב אורתודוקסי מהדור הישן. בניקלשבורג כונה לעתים קרובות "רפורמטור" מפני שלא רק שהאמין בסינתזה בין התורה למודרנה, אלא גם יישם זאת על עצמו... ההדר בתפילות בית-הכנסת האורתודוקסי בפרנקפורט היה יכול להתחרות בכל מוסד רפורמי... אך החשיבות בסינתזה שיצר נחה בדיוק בכך שמבחינתו חוקי התורה היו בלתי-ניתנים לשינוי כחוקי הטבע. התורה, מבחינתו, כיסתה כל פרט עד לאחרון הדקדוקים במנהג. ברור שלא האמין כלל בהתפתחות של הדת, וברור באותה המידה שבשל כך, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית – זו האחרונה דגלה במחקר ביקורתי של מה שראה ככתובים שנמסרו מפי הגבורה – היו חייבות להיות שיקוץ בעיניו."

יחסו ללאומיות גרמנית ויהודיתעריכה

לצורך הקיום המלא של תפקידנו ניתנה לנו הארץ, למען נגשים את ייעודנו כעם התורה באדמה לאומית משלנו.

ביאור לתורה, דברים ד, יד

הרש"ר הירש הורה על הזדהות של כל יהודי עם הלאומיות והתרבות של המדינה בה התגורר, ולהשתלב עד כמה שאפשר בחיי המדינה, כל עוד זה לא הביא לסתירה כלשהי להלכה היהודית[29]. התפיסה הזאת לא נבעה מניתוק בין הלאומיות לדת, אלא נבעה מהחיוב ההלכתי להיות נאמנים לעם המארח, באשר יהיה[30]. על פי זה יש להבין את הערצתו לפרידריך שילר והסיבה שנשא דרשה חגיגית לילדי בית הספר שלו לרגל יום הולדתו המאה של המשורר ב-1859[31]. את השירים והתרבות של שילר הכירו תלמידיו בבית ספר, אשר גדלו בתרבות הגרמנית, ולכן ראה לנכון להתייחס ובאהדה לדברים הטובים בתרבות זו ולקרב אותה ליהדות[32]. אך בשום אופן לא ראה את היהודים כבעלי לאומיות הארץ שמארחת אותם ובני דת משה, אלא "אף על פי שתהיו מתי מספר, תהיו גוי בין גויים, חטיבה לאומית מיוחדת בין האומות"[33]. "בבשרו 'ולקחתי אתכם לי לעם'[34], הכריז ה' על התכלית החיובית של גאולת מצרים. לא 'קהילה כנסייתית', שתתפלל אליו - אם לדבר במושגים ובלשון של זמננו - ביקש ה' לכונן, כי אם 'עם', 'אומה', ציבור בעל צביון חברתי', 'מדינה', חייבת לצמוח מגאולה זו, מדינה אשר כל הווייתה "החברתית" תהיה נעוצה בה', בנויה על ידו, מיוסדת עליו, מעוצבת על ידו ומוקדשת לו"[35].

אמנם, הרש"ר הירש לא ראה בחיוב של ישיבה בין האומות בנאמנות בתור התכלית והשאיפה של היהדות, אלא רק התנהלות זמנית המותאמת לחיי הגלות[36]. כאשר מטרת השהות הזאת, בין היתר, היא למען יקחו הגוים דוגמה מהעם היהודי ועמידתם האיתנה בחוקי המוסר האלוהיים, וכך יתחנכו לאותן שאיפות נעלות של התורה לתיקון עולם והתנהלות מוסרית בינאישית וכלל אנושית. אך אחרי השלב הבסיסי הזה, יש את השלב השני, והוא "נועד להתגשם בארץ ישראל. שם ישכון ישראל בדד מן האומות. הוא לא רק יהיה מבורך, אלא ממנו תצא הברכה, והוא יהיה מקור הברכה – וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב[37]"[38]. ומדבריו אלה, נראה שהרש"ר הירש לא רק ראה שהברכה העיקרית שישראל ישפיעו על האומות תהיה דווקא כשיהיו אומה לכודה בתוך עצמה בארצה, אלא שרק ככה באמת תיתכן ברכה שלמה על שאר העמים. ומשמעות הישיבה "בדד" הזאת מגדיר הרש"ר הירש[39]: "הוא יחיה בארצו הגדורה בגבולותיה ולא ירבה קשרים עם עמים אחרים. הוא יקיים את תפקידו הפנימי הלאומי כעם בעל חברה לאומית, והוא לא יבקש את גדולתו כגוי בין גוים, כגוף לאומי המרשים בכוחו ובגבורתו"[40].

הרש"ר הירש לא ראה צורך להדגיש כל כך את הלאומיות המובדלת של עם ישראל, אלא דווקא את המקום בו מתחברים העמים כולם עם ישראל. בזה הוא ראה את התפקיד של עם ישראל להשפיע על כל האומות, ולא רק להקים לעצמו לאומיות ומדינה מתבדלת מנותקת מכל העמים. הלאומיות היהודית, לשיטתו, לא הייתה כהבדלה שיש בה מן הבדלנות מהגוים, אלא כדי להוות דרך לאנושות כולה[41], וממילא גם החיים בהבדלה ובדידות מהעמים נועדו בסופו של דבר לחזור להשפיע על כל הגוים ללכת בעקבותם. "בישראל ייפתח רחם האנושות, בישראל ייפתח המצעד, אליו חייבים להצטרף כל העמים כבניי"[42]. ואכן בשביל ייעוד זה של ישראל, "ניתנה לו הווייה לאומית"[43].

יש להבין את ההמתנה שלו לקראת הגאולה, ואת ראיית פעילות תנועת חיבת ציון כ"עברה לא מעט",[44] כהבנה שהגאולה לא תבוא כל עוד עם ישראל לא ימלא את תפקידו הלאומי של קיום התורה[45]. ואדרבה! כל תחייה לאומית אמורה לגרור אחריה דווקא קיום רצון ה' במסגרת הלאומית, ולכן גם קיום רצונו אמור להוות תנאי לתחייה לאומית זו. "קמתם לתחייה לאומית מן המוות הלאומי, בניגוד לכל הסדר הטבעי של הדברים. ועתה שומה עליכם להתהלך כעם תחת הנהגתו הישירה של ה', המעידה על ה' לבדו, וכך תהיו לעם נחלה לה' – הנחלה הראשונה שחזרה אליו מן ההתנכרות והאלהת הטבע. נועדתם להיות כוכב שביט הדורך בשמי העמים, על מנת להחזיר את העמים אט אט"[46]. ולגבי היחס לארץ ישראל מהצד הלאומי, הוא כותב: "כל זרת וזרת בארץ ישראל קדושה הייתה לה׳ ולתורתו. בחוגים אחרים משמשים הארץ והעצמאות הלאומית מטרה, והחוקים — אמצעים למטרה זו. בישראל — התורה היא המטרה, ורק כאמצעי למטרה זו קבל ישראל את שתיהן: ארץ ועצמאות"[47].

את ברית המילה ראה הרש"ר הירש כמצווה לאומית[48], ואת קרבן פסח כ"קרבן הלאומי"[49]. ומתוך כך, המאפיינים של קרבן הפסח גם היוו מאפיינים ליסוד האומה הישראלית. לכן החיוב לאכול את קרבן הפסח בבית אחד הבין כך "לא יחידים ולא המון עם, אלא בתים, אנשים שהתאחדו בקבוצות משפחה – הם הם היסוד שעליו בונה ה' את עמו"[50], וכך ברית המילה מהווה תכונה אישית של הבא להצטרף לבית ששם ה' נקרא עליו. ויתר על כן כתב[51]: "כשם שחפץ ה' לראות את הציבור רק כהשתקפו בבתים, כן ביקש ה' לראות את הבית רק במסגרת הכלל. אל יהיה הבית יחידה בודדת השייכת רק לעצמה, אלא כל בית הוא מקום - מטע, בו רוחו הלאומית ותפקידו הלאומי של הכלל יטופחו ויגיעו לידי השלמתם". ממילא, מתוך השקפה זו, מובנת מאד ההווא אמינא של התורה שדווקא הבכורים ישמשו ככהנים, שכן המייצג של כל משפחה הוא הבכור שלו, וכנציגי המשפחות של האומה היהודית היה לבכורים להתלכד יחד לחבר את כל "קבוצות משפחתיות אלה לציבוריות לאומית אחת"[52].

הרב הירש ראה בתכונות אופי השונות בכל שבט מישראל כמכוון לכך ש"כל שבט ייצג סגולה לאומית מיוחדת"[53], שאז עם ישראל בכללותו "יגלה לאומות את כוחו של האל המתגבר ומשתלט על כל דבר ארצי ואנושי ומעצב אותו כרצונו, לפיכך - אל תהא דמותו חד צדדית, כעם למופת ייצג סגולות לאומיות שונות זו מזו"[54], ובעצם עם ישראל אמורים להוות בבועה של כל האנושות כולה, וכל אדם בעולם ימצא בתוך עם ישראל סגולה לאומית המותאמת לאופיו וכך גם הוא יוכל לעבוד את ה' לפי הדרך שהשבט ההוא בעם ישראל מייצג.

ההשקפה הלאומית של הרש"ר הירש נותנת הסבר נוסף לשאלת שורש האנטישמיות. ובאמת, אי אפשר לא לראות שדווקא הרפורמים, אלה שהרש"ר הירש נלחם בהם במלחמת קודש, השילו מעל עצמם הסממן הלאומי בו הרש"ר הירש רואה כסיבה לשנאתם של האומות: "עצם הופעת ישראל כגוי, כעם בין העמים, כשהוא חסר את כל מה שיתר העמים מבססים עליו את קיומם הלאומי, מערער את כל השיטה החברתית והמדינית של שאר אומות העולם, עד שאין לך דבר שהוא מבקש יותר מלמחות את ישראל מבין העמים"[55]. אמנם כאמור, מצד שני, דווקא הלאומיות היהודית הזאת עוד תביא לישועת העמים ותיקון העולם כאשר כל גויי הארץ יכוונו את דרכם ומוסרם על פי תורת ישראל.

בדרשתו בט' באב תרט"ו (1855) תקף רב רפורמי שטען כי המשך האבלות ביום הצום מהווה בגידה במולדת. הרש"ר אמר כי לו היו היהודים מייחלים לחידוש לאומי בלבד - היה הלה צודק לחלוטין, אך הדבר היחיד שמתאבלים עליו הוא ריבונות התורה.[56] באוקטובר 1850, במכתב תשובה ששלח לשי"ר מפראג בנוגע לילד שלא נימול ושהוריו תבעו לרשמו כחבר הקהילה, הביע רש"ר הירש את עמדתו כי ראשית כל, אסור לבקש את הרשויות להתערב. הפתרון לסחף ההמון מהדת לא היה בניסיון לכפותה עליו כמימים ימימה אלא בהיפרדות: "כי מי יודע אם לא הגיע ימי ליבון, הגיעו ימי הצירוף לראות בין עובד ה' לאשר לא עבדו".[57]

יחסו לפרשנות אגדות חז"לעריכה

הרש"ר הירש כתב, שאגדות חז"ל מבטאות את רוח היהדות, אך לא באופן מפורש, כי אם ברמזים. זאת על מנת שעיקר התורה תישאר בעל פה והכתובים ישמשו רק כמזכירים.

ואז העלו את רוח התנ"ך והגמרא בכתב בחלק ה"אגדות"; אבל גם כאן הסתפקו רק ברמזים, למען תתקיים החדירה העצמית לתוך האגדות ותסייע לגלות את הרוח הנמסר מדור לדור בלימוד שבעל־פה.

אגרות צפון, איגרת יח

ביחס לסמכות דברי חז"ל בחלקי האגדה שבתלמוד ובמדרש, נקט הרש"ר הירש גישה מבדלת בין דברי חז"ל ההלכתיים לאלו העוסקים בענייני אגדה:

גדר גדול גדרו חז"ל, וחומה נשגבה ובצורה הקימו בין דברי השמועה וההלכה. וכלל גדול מסרו לידינו: "אין למדין הלכה מן דברי האגדה, ואין משיבין מהם ועליהם". וכן בדין לעניות דעתי, דהא מלבד שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני שעליה נכרת ברית הנעשה והנשמע, אלא רק סברת החכם המגיד הם, באומד דעתו. ואף שודאי מי שיש לו מוח בקדקדו, ולב אדם להבין ולהשכיל, בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם, מ"מ אינו מכלל חיוב הישראלי, וגם לא כמין וכופר יחשב מי שסברתו נוטה מסברת אחד מחכמינו ז"ל בענין מה השייך להאגדה, בפרט שגם בהרבה דברים גם דעתם שונה זו מזו ולא נאמר כלל "הלכה כדברי פלוני" באגדה כמו בשמעתתא

איגרת[58]

יחסו לארץ ישראל ולגלות ולשיבה לארץ ישראלעריכה

הארץ היא ארץ התורה, וללא תורה היא איננה ארץ ישראל

פירוש לתורה דברים ד, ה

הרש"ר הירש רואה בארץ ישראל את "ארץ התורה", המקום הייעודי – גם מבחינה גשמית גרידא – לקיום התורה,[59] וה' רוצה שהיא תתקיים דווקא שם,[60] והיא איננה רק כאמצעי בר תחליף בכל ארץ אחרת.[61] הרש"ר הירש מכנה את הארץ: "גן עדן לעם התורה האלוהית",[62] וזה מפני שהיא אחד משלושת העדים הנצחיים על גילוי כבוד ה' בעולם,[63] בכך שהיא מגיבה בשפת שכר ועונש בהתאם לקיום או אי קיום התורה,[64] דבר שלא קיים בשום ארץ אחרת. לכן גם ממילא, הצעד הראשון בגאולת ישראל - וגאולת העולם בכלל - הוא בכניסה לארץ ישראל,[65] ודווקא משם יהיו אור לגוים.[66]

אמנם, מצד שני, אין ארץ ישראל סיבת התאחדות של שבטי ישראל, ולא מתוך הארץ נולדה האומה הישראלית, אלא דווקא במדבר. דווקא שם הרחק מגבול הארץ נהיו ישראל לעם וקיבלו את החוקה שלהם התורה,[67] וגם ניתן לקיים אותה – אמנם באופן מוגבל – בכל תפוצות תבל.[68] רק אחרי שקיבלו את החובה המוטלת עליהם – עלו לארץ התורה ששם יקימו את מצוותיה,[69] ורק בקיומה של התורה תלוי כל השגשוג של עם ישראל בארצו.[70]

מפורסם מכתב שהרש"ר הירש כתב בתגובה לאיגרת ששלח אליו הרב קלישר מראשוני חובבי ציון.[71] שם רואים בבירור שהרש"ר הירש התנגד לרעיון לאומי מצד עצמו, ללא ריח התורה, וחשש מפני הפיכת הרעיון הלאומי של ארץ ישראל למטרה בפני עצמה, שיכול להביא לשכחת העיקר – קיום התורה.[72] ממילא, גם לא איבדו עם ישראל תפקיד וייעוד בגלות, וגם שם עליהם לקיים את הייעוד של גילוי מלכות ה' בעולם, שגם יגיע לפסגה שלו כאשר ישוב ה' ויקבץ אותנו חזרה לארץ ישראל שוב להקים את "מדינת התורה".[73] לא יוכלו ישראל לקיים את תפקידם בין אומות העולם בצורה מושלמת, אלא דווקא בארץ ישראל כשהם "בטח בדד עין יעקב"[74] פרודים מן האומות.[75]

מתוך כך מובן, אם כן, מה שכותב הרש"ר הירש – על פי דברי ירמיהו הנביא[76] – שבארצות הגולה, יחד עם האבל על חורבן ארצנו והתקווה לגאולה, עלינו מצד אחד לדעת להשתלב בנאמנות למדינה המארחת ולדעת שכאשר תגיע העת ה' ידאג לגאול אותנו מהגלות, דבר שרק יתקיים כאשר נמלא את חובותינו על פי התורה.[30] הרי התורה יכולה להתקיים בחוץ לארץ מחד, וגם לא נוכל לשוב ללאומיותנו השלמה בארץ בלי קיום התורה כהלכה.

בנוסף יש לציין, הן מדבריו בחורב[77] ומהמכתב שלו לרב קלישר - גם משמע שהייתה לו עוד סיבה להתנגדות לפעולה אקטיבית לקידום הגאולה, וזהו איסור שלושת השבועות שבחז"ל,[78] אך הוא לא שלל עקרונית פעולות התיישבות של יחידים בארץ ישראל, והיה שותף בפעילות ארגון הפקוא"מ, שסייע ליישוב הישן בארץ, ואף פרסם מכתב קריאה לסיוע למושבה פתח תקווה.[79]

ספריועריכה

"איגרות צפון"עריכה

  ערך מורחב – איגרות צפון

בשנת ה'תקצ"ו 1836 הוציא רש"ר הירש את ספרו הראשון, איגרות צפון, בשם העט "בן עוזיאל". הספר נכתב בשפה הגרמנית כחליפת מכתבים בין בנימין, הצעיר היהודי המתלבט, לבין חברו נפתלי, רב צעיר השומר אמונים למסורת. בנימין שוטח את טענותיו ותלונותיו על היהדות, ונפתלי מעורר אותו לשים לב לכך שכל היכרותו עם היהדות היא חלקית, חיצונית ושטחית, והוא לא בחן מעולם את השקפותיה של היהדות ביחס לשאלות היסוד, לתכלית האדם, ולתפקידו של עם ישראל. לאורך האיגרות נפתלי סוקר את משמעותה של היהדות ואת תפקידן של המצוות, ודרך כך משיב לתלונותיו של בנימין. הוא מסביר שבמהלך הדורות נשמר במסירות הקיום המעשי של המצוות, אך הרוח שעומדת בבסיסן נשכחה, ובשל כך בני הדור פוגשים יהדות בלתי מובנת ורבים מהם עוזבים אותה. הוא מציב כמשימה לדור את שאיבת רוח היהדות מתוך היהדות עצמה - התנ"ך ודברי חז"ל, ולא ממקורות חיצוניים, ובכך להפוך את היהדות למובנת. הוא מציג את תוכניתו לכתיבת ספר שיבאר את המצוות וטעמיהן; ספר זה יצא כתקדים לספר חורב, ע"פ דרישת המו"ל לבחינת ההתעניינות בנושאי הספר.

לימים תורגמו 'איגרות צפון' גם לעברית (מספר פעמים ועל ידי מתרגמים שונים). בהוצאה החרדית נצח הודפס החיבור עם צנזורה ועריכה של חלק קטן מן האיגרות, כך שיסתירו את ביקורתו של רש"ר הירש על החרדיות המזרח אירופית (לה הוא רומז בדבריו כנגד היצמדות טכנוקרטית לדקדוקי מצוות מעשיות מצוות אנשים מלומדה), את הבעת ריחוקו מעולמה הרעיוני והספרותי של הקבלה, ביקורתו על גישתו של הרמב"ם וכן על הנטייה הישיבתית להתעלם מלימוד התנ"ך במקורו. ההוצאה האחרונה היא של מוסד הרב קוק משנת תשע"ז, תרגום של ד"ר אברהם פורת, ובלי הצנזורה של הוצאת נצח.

"חורב"עריכה

  ערך מורחב – חורב (ספר)

לאחר הצלחתו של אגרות צפון, בשנת ה'תקצ"ז הודפס הספר 'חורב'. הספר מחולק למאמרים בנושאי המצוות ו"המידה המוטלת עלינו לקיימן". הספר כתוב בסגנון דיבור רטורי, כמו היה הרב הירש נואם אל הקורא דרך דפי הספר. חורב זכה לתפוצה רחבה ולביקוש רב, בגרמניה ומחוצה לה. לספר היה תפקיד מכריע בתהליך השיבה ליהדות המסורתית בגרמניה וגלילותיה. תקדים זה פתח שערים בפני רחוקים לשוב אל היהדות בשפתם, והביא בעקבותיו רבנים ואנשי חינוך לכתוב ספרים נוספים בהגות והשקפה יהודית בשפה המדוברת. תפוצת הספר 'חורב' הביאה למינויו של הרב הירש לתפקיד רב הקהילה החדשה האותודוקסית בפרנקפורט.

כאמור, ספרי הרב הירש נחלו הצלחה כבירה. צבי גרץ, לימים היסטוריון נודע, שהיה אז בחור צעיר, התרשם מהם כל כך עד שהגיע לביתו של הרש"ר הירש כדי ללמוד ממנו ועשה במחיצתו שלוש שנים מחייו. בהמשך חייו, אף על פי שפנה והפך לאחד ממבשרי היהדות הקונסרבטיבית ולאויבו המושבע, כינה גרץ את הרש"ר הירש "מורה בלתי נשכח" ו"ידיד אבהי".

כתבים נוספיםעריכה

מעבר לספריו המפורסמים של הירש, חורב, אגרות צפון ופירושו הגדול לתורה (במסגרתו גם תרגם את התורה וההפטרות) כתב הירש עוד מגוון גדול של ספרים ומאמרים בתחומים שונים ביהדות. חלק ממאמריו של הירש התפרסמו לראשונה בכתב העת "ישורון" אותו יצר הירש ולימים נאספו ופורסמו באוספים ייעודיים. עד כה תורגמו רק חלק מכתביו הנוספים של הירש לעברית ולאנגלית, ואלו פורסמו בבמות שונות. כלל כתביו הוצאו לאור במקובץ בין 1902 ל-1910, בדפוס קאופמן שבפרנקפורט, בשישה כרכים.[80] אוסף זה תורגם ברובו לאנגלית על ידי הוצאת פלדהיים בשם Collected Writings of Rabbi Samson Raphael Hirsch. כמו הצנזורה של "אגרות צפון" בהוצאת נצח, אי-פרסום של כתבים אחרים נבע מהקושי של העולם האורתודוקסי עם דעותיו[דרוש מקור]. דרשתו הנלהבת לזכר פרידריך שילר, לדוגמה, עוררה מבוכה לאחר השואה ולא תורגמה.[81] בין כתבים וספרים נוספים אלו ניתן למנות:

  • פירושו לתורה. תורגם על ידי הרב מרדכי ופרופסור מרדכי ברויאר, הוצאת מוסד הרב יצחק ברויאר תשע"ו. ותורגם שוב בידי הרב שמואל גלובס ופורסם על ידי הוצאת פלדהיים תשע"ב.
  • שמש מרפא: שאלות ותשובות, חידושי הש"ס, אגרות ומכתבים, (הוצאת ארטסקרול תשנ"ב).
  • המצוות כסמלים - על תפקידן ומשמעותן של המצוות ועל הרלוונטיות התמידית שלהן, נכתב כחלק מפולמוסו כנגד הרפורמה. פורסם על ידי מוסד הרב קוק.
  • פירוש על תהילים. פורסם על ידי מוסד הרב קוק בשנת תשי"ט, ועל ידי הוצאת פלדהיים בתרגום מחדש בשנת תשפ"א.
  • סידור תפילות ישראל - פירושו של הירש על הסידור. תורגם על ידי מוסד הרב קוק תשנ"ב.
  • נפתולי נפתלי - ספר הביקורת של הירש על הרפורמה של אברהם גייגר. בהמשך פרסם הירש חיבור דומה גם על גישתו של שמואל הולדהיים. כתבים אלו לא תורגמו לעברית ופורסמו בכרך ה-9 של לקט כתביו בהוצאת פלדהיים.
  • מחקרים על ספר ישעיה. לא תורגם.
  • עטרת צבי - פירוש על פרקי אבות. נמצא בפירוש של הרש"ר הירש על הסידור כנ"ל, וגם תורגם בנפרד על ידי הוצאת נצח.
  • יסודות החינוך - לקט של 2 כרכים המרכזים את מאמריו על חינוך. תורגם על ידי הוצאת נצח.
  • במעגלי השנה- לקט של 4 כרכים המרכזים את כתביו של הירש על המועדים. תורגם על ידי הוצאת נצח.
  • מתנה טובה, הגיונות לשבת - לקט מאמריו של הירש על השבת. תורגם על ידי הוצאת נצח.
  • ביקורת מפורטת על ספרו של היינריך גרץ "דברי ימי ישראל" ועל ספרו של זכריה פרנקל - דרכי המשנה.

נוסף לכל אלו כתב הירש מאמרים נוספים בסוגיות כגון: מעמד האישה ביהדות (פורסם בלקט כתביו באנגלית ובגרמנית וכן בעברית בלקט "ישורון", הוצאת "תפוצה", 1983), ערכיו המוסריים-חברתיים של התלמוד, מעמדה של האגדה, מאמרים הקשורים לפולמוס הפרדת הקהילות, מאמרים שונים הקשורים לתפיסתו על תורה ודרך ארץ או אף נושאים אחרים כמו מאכלות אסורות.

ליקוט קטעים נוספים מכתבי הירש בנושאים שונים פורסמו במסגרת האנתולוגיה "באר השר" שיצא על ידי מוסד הרב קוק, ובמסגרת תרגומו להגדה של פסח "נחלת השר" אליה הוספו קטעים ודרשות מכתביו על ידי נכדו שמשון ברויאר.

מורשתועריכה

בערוב ימיו פעל למען איחוד עולמי בין החרדים, שהיווה בסיס לאגודת ישראל. ככלל, היו מנהיגיה הראשונים של אגודת ישראל, אישים כמו הרב ד"ר יצחק ברויאר והרב יעקב רוזנהיים, תלמידיו ותלמידי שיטתו. תרמה לכך התנגדותו לשלילת הגלות. תפיסתו נתנה בסיס להתנגדות לציונות. זאת, אף שנקט בחייו כמה פעולות סיוע ליישוב היהודי בארץ ישראל.

עוד בראשית המאה ה-20 החלו צעירים, דור שלישי ל"תורה עם דרך ארץ", להתרחק מרעיונותיו תחת השפעת מה שכונה אז "כת האוסטיודן". נכדו יצחק ברויאר ואחרים העריצו את יהודי מזרח אירופה, שנראו להם אותנטיים ושורשיים, בניגוד למה שתפשו כקיום המנוון ומלא-הסתירות של הוריהם שהיו שקועים בתרבות הגרמנית. רגשות אלה באו לידי ביטוי בין היתר בהקמת 'אגודת ישראל' ב-1912, ובעיקר בפנייה של רבים בגרמניה לקבל חינוך בישיבות בליטא ובפולין.[82] הבוגרים שיצאו משם, כמו הרב יחיאל מיכל שלזינגר, תוארו על ידי מרדכי ברויאר כנציגי מגמת "הלאה מהירש!"[83] התגברות האנטישמיות ועליית היטלר לשלטון ב-1933 נראו כאישור גורף לתחושות אלה. בעוד שרבים הגנו על הסינתזה ההירשיאנית וסירבו להסכין עם קביעת הנאצים שהם זרים לתרבות אירופה, אחרים אימצו במלואו את האתוס הלמדני והמסתגר של המזרח. ב-1934 חיבר שמעון שוואב הצעיר את "שיבה ליהדות" (Heimkehr ins Judentum), בו תיאר את "תורה עם דרך ארץ" כצורך השעה שנכפה על רשר"ה בתוקף הנסיבות; הייתה זו התנערות מפורשת ראשונה של חניך השיטה ממנה.[84]

בהוויה החרדית (שיוצאי מזרח אירופה נעשו בה דומיננטיים לגמרי) נדחקה דרכו הצידה, בכל מובניה של "תורה עם דרך ארץ": יורשיו באגודת ישראל נאלצו להתמודד עם מתן סמכויות גורפות ואף חוץ-הלכתיות למעמד ההנהגה הרבני, בניגוד להשקפה הדמוקרטית-קהילתית בענייני הלכה שהתחנכו עליה, ועם התנגדות חזקה לתרבות האירופאית. בהמשך המאה, נמוגה כמעט כליל השפעת הנאו-אורתודוקסיה.[85] בעולם החרדי מתורצת כיום "תורה עם דרך ארץ" כאמצעי חירום שהיה נכון לשעתו בלבד כדי למנוע נטישה המונית של הדת; עם זאת, בשל מעמדו המכריע כמייסד ארגונים ושיטות שהיה להם חלק מרכזי בהקמת אגודת ישראל, ובניגוד לרבנים חדשניים אחרים בני דורו, רש"ר כן נחשב כרב מקובל בקרב הציבור והגותו נלמדת, לעיתים תוך הסתייגות או התעלמות מקטעים שונים במשנתו. שוואב, שהיה לאידאולוג חרדי ליטאי, המליץ לצנזר שני מכתבים בשו"ת 'שמש מרפא' בהם דן הירש באי-תקפותן של התפישות המדעיות של חז"ל מפני ש"הם שנויים במחלוקת וודאי לא יובנו, ופרסום רק היה מביא צרות.".[84] בחוגים אחדים, בעיקר בקרב יוצאי גרמניה בארצות הברית, נשתמר העיון והעיסוק במורשת 'תורה עם דרך ארץ' כערך מרכזי. נכדו, הרב יוסף ברויאר, כתב "יום לפני פטירתו, אמר אלי אאמ"ו זצ"ל: 'אני מובטח בבטחון גמור – הדרך אשר הרב הירש זצ"ל הורה לנו תקרב את הגאולה'. הרי זו צוואה" (המעיין, תמוז תשכ"א), והסביר כי תורה עם דרך ארץ היא שיטה התקפה בכל מפגש חרדי עם המודרנה, ואיננה הוראת שעה.

לקריאה נוספתעריכה

אודותיו
  • Roland Tasch. Samson Raphael Hirsch: Jüdische Erfahrungswelten im historischen Kontext. ולטר דה גרויטר, 2011.
  • Eliyahu Meir Klugman .Rabbi Samson Raphael Hirsch: Architect of Judaism for the Modern World. Brooklyn, NY: Artscroll Mesorah, 1996. ISBN 0-89906-632-1.
אודות כתביו
  • מרדכי ברויאר, פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה, מחניים, גיליון 4 (ב') תשנ"ג. ובאתר דעת.
  • הרב יחיאל יעקב וינברג, תורת החיים. בתוך: הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. נערך על ידי מר יונה עמנואל, י"ל על ידי עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 185 – 199. הודפס שוב על ידי הוצאת פלדהיים תש"ע. כ"כ הובא בספרו "שרידי אש", חלק ד', וכן בספרו "לפרקים". כן הובא גם בסידור תפילות ישראל, הוצאת מוסד הרב קוק.
אודות שיטת תורה עם דרך ארץ

קישורים חיצונייםעריכה

חיבוריו ומאמריו
הגותו ומשנתו
מאמרים עליו ועל תורתו
ביוגרפיה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Roland Tasch, Samson Raphael Hirsch: Jüdische Erfahrungswelten im historischen Kontext, Walter de Gruyter, 2011. עמ' 37–40 (להלן: טאהש); Noah H. Rosenbloom, Tradition in an Age of Reform: The Religious Philosophy of Samson Raphael Hirsch, Jewish Publication Society of America, 1976. עמ' 53-55.
  2. ^ שמעון פדרבוש (עורך), חכמת ישראל במערב אירופה, הוצאת עוגן 1958. עמ' 115.
  3. ^ יעקב כ"ץ, רש"ר הירש המימין ומשמאיל בתוך: אשר וסרטיל (עורך), תורה עם דרך ארץ: התנועה, אישיה, רעיונותיה. הוצ' אוניברסיטת בר-אילן, 1987. עמ' 23, הער"ש 36.
  4. ^ Susannah Heschel, Abraham Geiger and the Jewish Jesus, University of Chicago Press, 1998. עמ' 28.
  5. ^ Moshe Aberbach, Jewish Education and History: Continuity, Crisis and Change, Routledge, 2009. עמ' 89.
  6. ^ 1 2 מילר, עמ' 143
  7. ^ Meir Hildesheimer, Matthias Morgenstern, Rabbiner Samson Raphael Hirsch in der deutschsprachigen jüdischen Presse, LIT Verlag Münster, 2013. עמ' 264.
  8. ^ מרדכי ברויאר, "פרקים בתולדות רשר"ה", עמ' 9.
  9. ^ מילר, עמ' 170-171.
  10. ^ מילר, עמ' 144.
  11. ^ מורגנשטרן, מפרנקפורט לירושלים, עמ' 110.
  12. ^ מילר, עמ' 173.
  13. ^ על הבחירות: מילר, עמ' 170-177.
  14. ^ עמנואל בלוך, הרב שמשון ב"ר רפאל הירש ושיטת 'תורה עם דרך ארץ' בעיני רבני מזרח אירופה(הקישור אינו פעיל, 20.8.2021), עמ' 4. ראו גם: יקותיאל יהודה גרינוולד, לתולדות הריפורמציאן הדתית בגרמניא ובאונגריא, האחים טברסקי תש"ח. עמ' 55-58. לאנקדוטה על כך: אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, גדולים ומפורסמים.
  15. ^ על הירש במוראביה, ראו: Michael Miller, Rabbis and Revolution: The Jews of Moravia in the Age of Emancipation, Stanford University Press, 2010. עמ' 153–155, 302-304, 177-229. למקור נגיש: סקירה של הרב ד"ר אלן בריל אודות הספר.
  16. ^ Michael L. Miller, Samson R. Hirsch and the Revolution of 1848.(בקש"ח)
  17. ^ Robert Liberles, Religious Conflict in Social Context: The Resurgence of Orthodox Judaism in Frankfurt Am Main, 1838-1877, 1985. עמ' 71.
  18. ^ Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem:, עמ' 136]
  19. ^ Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002, עמ' 135–143 וכו'.‏Werner Eugen Mosse, Arnold Paucker, Reinhard Rürup (עורכים), Revolution and Evolution, 1848 in German-Jewish History, Mohr Siebeck, 1981. עמ' 271-272.
  20. ^ ליברלס, Religious Conflict in Social Context, עמ' 152, והער"ש שם; Karl Erich Grözinger (עורך), Jüdische Kultur in Frankfurt am Main von den Anfängen bis zur Gegenwart, Otto Harrassowitz Verlag, 1997. עמ' 98-99.
  21. ^ דוד אלינסון, Between Tradition and Culture: The Dialectics of Jewish Religion and Identity in the Modern World, Scholar's Press, 1994. עמ' 17.
  22. ^ על ההבדלים ביניהם ועל חזונו החינוכי-קהילתי של הירש ראו: מורגנשטרן, עמ' 175–179, 182-187; כ"ץ, המימין והמשמאיל, עמ' 15-22.
  23. ^ שו"ת שמש ומרפא עמ' רמט-רנח
  24. ^ הרב אליהו מאיר קלוגמן, Rabbi Samson Rephael Hirsch, פלדהיים, תשנ"ו, עמ' 344-355
  25. ^ אגרות צפון, איגרת י"ח, באתר HebrewBooks
  26. ^ Aryei Fishman, Judaism and Modernization on the Religious Kibbutz, Cambridge University Press, 1992. עמ' 33, 37.; Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State, 1995. עמ' 77-79.
  27. ^ Noah H. Rosenbloom, Tradition in an Age of Reform: The Religious Philosophy of Samson Raphael Hirsch, Jewish Publication Society of America, 1976, 1976. עמ' 50-52.
  28. ^ Jakob Josef Petuchowski ,Studies in Modern Theology and Prayer, Jewish Publication Society, 1998. עמ' 229.
  29. ^ ובנוסף, כמובן, גם שלל "רווחה לאומית, שעה שהיחיד מתנוון בחוסר כל" (רש"ר הירש ויקרא כג, מ) ובכך כל כפייה של משטר סוציאליסטי או נאציונלי על הפרט לוותר על עצם קיומו לטובת הכלל.
  30. ^ 1 2 חורב, הוצאת פלדהיים, פרק צו, עמ' 436-438
  31. ^ Collected Writings of Rabbi Samson Rephael Hirsch, פלדהיים, כרך IX
  32. ^ אמנם יש לציין שזו הייתה תופעה יחידנית, לפחות ממה שתועד.
  33. ^ רש"ר הירש דברים ד, כז.
  34. ^ שמות ו, ז.
  35. ^ רש"ר הירש שמות יב, ג-ו. וכתב ד"ר יצחק היימן במבוא שלו לאיגרות צפון (הוצאת מוסד הרב קוק תשל"ו, עמ' 17): "היהדות הייתה בעיניו לא קונפסיה, דוגמת הנצרות, ובמדה ידועה גם לא דת, אלא – תורה, על כל יסודותיה הלאומיים למעשה, והחזקה בלשוננו ובתקוותינו בכלל".
  36. ^ וראה רש"ר הירש תהילים פט, לא-לח; קב, טו.
  37. ^ דברים לג, כח.
  38. ^ רש"ר הירש בראשית יב, ב-ג.
  39. ^ רש"ר הירש במדבר כג, ט; וראה גם בפירושו על הפסוק בדברים לג, כח.
  40. ^ וזה לא מפני שאין לעם ישראל צד לאומי אלא בגלל שאין צורך בהתעסקות הזאת כשאר העמים, כמו שהוא כותב (דברים כח, ז): "גם ביחסי החוץ עם עמים אחרים אין אתה זקוק לעיצוב מדיניות לאומית ודייך אם תשמע בקול ה'. ה' הוא שהעניק לך את אושר בתיך ועריך, את פריחת שדותיך וברכת עדריך, והוא המבטיח אותך גם מפני כל התקפה הבאה מן החוץ".
  41. ^ וראה רש"ר הירש דברים ד, ו.
  42. ^ רש"ר הירש שמות ד, כב-כג.
  43. ^ רש"ר הירש ויקרא כו, כג-כד. והוויה לאומית זו היא מה שמכונה כנסת ישראל: "אידיאל רוחני של איחוד לאומי יהודי" (רש"ר הירש תהילים מב, ה), שמתגשמת באחדות הלאומית הארצית של היהודים הפרטיים.
  44. ^ רש"ר הירש, שו"ת שמש מרפא, פלדהיים, תשנ"ב, פרק אגרות ומכתבים, עמ' רטז
  45. ^ מעבר לכך שמבחינתו איסור שלוש השבועות (כתובות קי"א ע"א) עדיין תקף (חורב פרק צו).
  46. ^ רש"ר הירש דברים ד, כ; ראה גם תהילים לג, י.
  47. ^ רש"ר הירש תהילים עח, נד-נח.
  48. ^ רש"ר הירש בראשית יז, י.
  49. ^ רש"ר הירש במדבר ט, יג; ובדומה לכך מתייחס לקרבן תמיד – שם כח, ב.
  50. ^ רש"ר הירש שמות יב, מו; ונכדו הרב יצחק ברויאר חיבר ספר שלם (אליהו) בנושא הזה שהוא משים את המשפחה במרכז מדינת התורה ולא את היחיד אשר הוא מכנה "בדותא" בתחילת ספרו מוריה.
  51. ^ רש"ר הירש שמות יב, מו.
  52. ^ רש"ר הירש שמות יב, נא.
  53. ^ רש"ר הירש בראשית לה, יא-יב.
  54. ^ רש"ר הירש בראשית לה, א-ב; וראה שמות ז, ד.
  55. ^ רש"ר הירש תהילים פג, ג-ה.
  56. ^ חורב, חלק עדות, פרק תעניות, באתר HebrewBooks‏Alan Mittelman, Some German Jewish Orthodox Attitudes toward the Land of Israel and the Zionist Movement.‏ טאהש, עמ' 204-205.‏
  57. ^ שו"ת שמש מרפא, עמ' ר'.
  58. ^ איגרת מועתקת מכתב ידו, ראו: מרדכי ברויאר, מאמר ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל על אגדות חז"ל, בתוך: המעין, כרך ט"ז, גליון ב', ירושלים, טבת תשל"ו 1976, עמ' 4. משנתו זו של הרב הירש, נכתבה על ידו במהדורה הגרמנית של ספרו חורב, בהקדמה. ההקדמה לא מופיעה בתרגומו של משה זלמן אהרנזון, אבל כן מופיעה בתרגומו של יצחק פרידמן. הקטע המדובר מצוטט בעברית במאמרו של הרב שלמה וולבה, בן-ישיבה כרב, בתוך: המעין, תשרי תשכ"ו, עמ' 15.
  59. ^ רש"ר הירש שמות כג, כ; ויקרא יד, נב-נג; יח, כד-כח; יט, יט; במעגלי שנה כרך ב עמ' צג; חורב הוצאת פלדהיים פרק לג עמ' 148
  60. ^ רש"ר הירש ויקרא כו, לד
  61. ^ אולי, אפשר להטעים, שאמנם ארץ ישראל איננה מטרה כשלעצמה – כדלהלן – אבל היא גם לא סתם אמצעי, אלא היא אמצעי מוכרח וממילא מהווה מטרה עצמית כל עוד היא מכוונת למען הגשמת המטרה העליונה על ידה. הגדרה כזו תסביר את מה שהרש"ר הירש שם בפיו של משה רבינו (דברים ג, כה) : "ארץ ישראל עולה בחשיבותה על כל הגודל וחוזק היד שהראית לי עד כה, שהרי היא תכלית כל ההנהגה שנודעה לי עד כה, וממנה עתיד אתה להפעיל את גדלך ואת ידך החזקה, לחנך את האנושות ולהתגבר עליה, למען תיכון מלכותך עלי אדמות". ארץ ישראל היא אמנם "תכלית" אבל תכלית שהיא אמצעי מוכרח למען הגשמת הייעוד הגדול של "תיקון עולם במלכות שדי"
  62. ^ רש"ר הירש בראשית ב, ח
  63. ^ רש"ר הירש דברים כט, כא
  64. ^ רש"ר הירש בראשית ג, יט; דברים ח, י; וראה גם רמב"ן על ויקרא יח, כה
  65. ^ רש"ר הירש דברים כז, כח
  66. ^ רש"ר הירש בראשית יד, א
  67. ^ אגרות צפון איגרת ח
  68. ^ רש"ר הירש ויקרא כו, לט-מא
  69. ^ רש"ר הירש דברים כה, יז
  70. ^ רש"ר הירש ויקרא כ, כב-כד; כג, כ
  71. ^ שו"ת שמש מרפא, הוצאת ארטסקרול, אגרות ומכתבים יב עמ' ריא-ריב
  72. ^ אך עצם הרעיון שיש לאומיות יהודית – ראה רש"ר הירש שמות א, א; ד, כב; ויקרא כד, א; במדבר א, ב; טו, טז; דברים כו, ה; לב, ל-לא; ועוד
  73. ^ אגרות צפון איגרת טז
  74. ^ דברים לג, כח
  75. ^ רש"ר הירש בראשית יב, ב-ג; ראה רמב"ן לדברים לב, יב
  76. ^ כט, ד-ז
  77. ^ פרק צו, עמ' 438-438
  78. ^ כתובות קיא ע"א
  79. ^ E. R. Orskov, C. Fraser, The effects of processing of barley-based supplements on rumen pH, rate of digestion of voluntary intake of dried grass in sheep, The British Journal of Nutrition 34, 1975-11, עמ' 493–500 doi: 10.1017/s0007114575000530
  80. ^ Gesammelte Schriften / von Samson Raphael Hirsch. בארכיב היודאיקה של אוניברסיטת פרנקפורט.
  81. ^ מלך שפירא, Rabbi Samson Raphael Hirsch and Friedrich von Schiller, הער"ש 2 בעמ' 185-186.
  82. ^ מרדכי ברויאר (היסטוריון), Jüdische Orthodoxie im Deutschen Reich 1871–1918.‏ Athenäum, 1986. עמ' 285-287.
  83. ^ Christian Kraft, Aschkenas in Jerusalem, Vandenhoeck & Ruprecht, 2014. עמ' 157-162.
  84. ^ 1 2 מלך שפירא,Torah im Derekh Erez in the Shadow of Hitler (ראה שם עמ' 96, הער"ש 14). Torah u-Madda Journal,‏ 23 בדצמבר 2007.
  85. ^ מורגנשטרן, עמ' 184.