פוקר DR.I

פוקר Dr.I (בגרמנית: Fokker Dr.I Dreidecker) היה מטוס קרב תלת-כנפי מתקופת מלחמת העולם הראשונה מתוצרת חברת פוקר. המטוס קנה את עיקר פרסומו כאשר הוטס בידי הטייס המפורסם מנפרד פון ריכטהופן, "הברון האדום", מלך קרבות האוויר של מלחמת העולם הראשונה.

פוקר DR.I
Fokker Dr.I

רפליקת פוקר Dr.I במפגן התעופתי Airpower 11
רפליקת פוקר Dr.I במפגן התעופתי Airpower 11
מאפיינים כלליים
סוג	מטוס קרב
ארץ ייצור
יצרן	פוקר
יחידות שיוצרו	320
משתמש ראשי	שירות האוויר הגרמני
ממדים  אורך 5.77 מטרים גובה 2.95 מטרים מוטת כנפיים 7.20 מטרים שטח כנפיים 18.7 מ"ר משקל ריק 406 ק"ג משקל טעון 586 ק"ג
ביצועים  מהירות מרבית 185 קמ"ש מהירות הזדקרות 72 קמ"ש קצב נסיקה 5.7 מטר לשנייה טווח טיסה מרבי 300 ק"מ סייג רום 6,095 מטרים
חימוש  תותחים שתי מכונות ירייה מדגם "שפנדאו MG 08", קליבר 7.92 מ"מ
הנעה  מנוע סיבובי, 110 כוחות סוס
תרשים

רפליקת פוקר Dr.I בתצוגה אווירית

היסטוריה

החל מחודש פברואר 1917 התברר כי מטוס הקרב הבריטי התלת-כנפי סופווית טריפליין זוכה לעליונות בקרבות האוויר של החזית המערבית. בתגובה ראשונית ניסו במפעלי חברת פוקר להסב מטוס דו-כנפי לגרסה תלת-כנפית דומה. גרסה זו נמצאה כקשה לתפעול, והתברר כי יש צורך בפיתוח של גרסה מקורית בעלת מבנה ואמצעי שליטה והיגוי מתאימים.

לאחר מספר גרסאות פיתוח חדשות שכללו שינויים והתאמות עיצוב, נשלח הדגם הראשון לניסיון בפעילות קרבית מעל שמי בלגיה ב-28 באוגוסט 1917. שלושה ימים מאוחר יותר כבר הצליח ריכטהופן להפיל שני מטוסי אויב. הוא דיווח כי המטוס החדש השיג עליונות על פני הסופווית הבריטי והמליץ להכניסו לשירות מבצעי. בתוך שלושה חודשים הושלמה הרכבתם של כ-300 מטוסים מן הדגם החדש אשר הוצבו בטייסות מבצעיות.

ביצועים

יתרונות

כבר מן ההתחלה התבלט פוקר Dr.I בכושר תמרון מעולה. למרות חוסר היעילות של המאזנות, הרי שהגה הכיוון והגה הגובה היו קלים לתפעול וחזקים. המטוס הצטיין בביצוע של פניות הדוקות אשר היו פועל יוצא של אי-היציבות הכיוונית אשר נוצרה מן המבנה בעל שלוש הכנפיים, שאפשר לטייסים ביצוע של תרגילי התחמקות והתגנבות מאחורי מטוסי האויב ומולם.

חסרונות

עם זאת, היה המטוס נחות מול מטוסי בעלות הברית מבחינת המהירות במצב של טיסה ישרה ואופקית או בצלילה. המנוע החזק אמנם אפשר למטוס נסיקה מהירה אך בגבהים הגבוהים חלה ירידה חדה בביצועיו כתוצאה מיחס הדחיסה הנמוך של המנוע הסיבובי שהותקן בו. עם התקדמות המלחמה, התגבר המחסור בשמן קיק, אשר היה חיוני לפעילות המנוע הסיבובי, והניסיון להשתמש בשמנים תחליפיים גרם לתקלות ולהשבתתם של מנועים רבים.

תא הטייס היה קטן מאוד ובנוי מחומרים באיכות נמוכה. הראות במצבי המראה ונחיתה הייתה גרועה, וההגנה על הטייס במצבים של נחיתת חירום התגלתה כעלובה.

כשל הכנפיים

חקירת התרסקויות של מטוסי פוקר Dr.I אשר אירעו במהלך אוקטובר 1917 הצביעו על כשל מבני של הכנפיים. כאשר נוספה לכשל מבני זה גם לחות, אשר חדרה לכנפיים וגרמה להרס שלהן, נחלשו צלעות המבנה הפנימי של הכנף, והמאזנות הפסיקו לתפקד והתפרקו באוויר. על מנת להתגבר על תקלות אלה, הגבירה החברה את בקרת האיכות של ההרכבה, חיזקה את המבנה הפנימי, וציפתה את הכנפיים ואת צלעות המבנה בחומר דוחה לחות. בתוך כחודשיים התחדש הייצור והטייסות קיבלו את הדגם המשופר.

בחקירה מאוחרת שהתבצעה לאחר המלחמה התברר כי סיבה משמעותית נוספת לכשל המבני של הכנפיים הייתה שהכנף העליונה נשאה במקדם עילוי הגבוה עד פי 2.55 מזה של הכנף התחתונה במהירויות הגבוהות.

הבעיות המבניות החמורות של מבנה הכנף המשולש מנעו את הגדלת ההזמנות והמצבה של המטוסים מדגם זה. הייצור הופסק לחלוטין במאי 1918 והמטוס הוצא מן השירות והוחלף בדגם הפוקר D.VII הדו-כנפי.

לאחר המלחמה

מטוסים שנותרו שלמים בסוף המלחמה הועברו לבחינה בידי בעלות הברית כחלק מהסכמי שביתת הנשק. מספר מטוסים שנותרו לפליטה מוצגים במוזיאונים צבאיים שונים.

בשנות השלושים הורכבו מספר מטוסים נוספים מחלפים שנמצאו במחסנים ושימשו בצילומי סרטים גם עשרות שנים לאחר מכן. כיום ידועים בעולם מטוסים מקוריים בודדים מדגם זה המוצגים במוזיאונים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פוקר DR.I בוויקישיתוף