פורטל:ביתא ישראל/מאמר נבחר/6
היימנות הוא הכינוי להלכה המסורה בידי ביתא ישראל. זהו פלג ביהדות הנבדל באי אילו מנהגים מן היהדות הרבנית. כבכל זרמי היהדות, בבסיסה של ההיימנות עומדת אמונה המוחלטת באל אחד ויחיד, הוא ה' אלוהי ישראל, האמונה בנבואה ובעליונותה הנבואית של תורת משה, כמו גם בתחיית המתים, בעולם הבא ובמשיח ובשיבת ציון. ההיימנות, בדומה ליהדות הרבנית, היא דת הלכתית, המבוססת על פירוש שבעל פה לכתבי הקודש, מועברת מדור לדור ומעניקה סמכות ללא עוררין לחכמי הדת בקביעת ההלכה. בענייני הלכה מתבססת ההיימנות על המצהף קדוס, הם ספרי הקודש, הכוללים את ספרי התנ"ך, שהחשוב בהם הוא האורית- התורה. בניגוד ליהדות הרבנית שמרה ההיימנות על איסור העלאה של התורה שבע"פ על הכתב, למעט יוצאי דופן בודדים. ההיימנות מתאפיינת בהלכות טהרה מחמירות ביותר בתוכם נידה ויולדת, טומאת שרץ ונבלה, טומאת המת והגוי, הימנעות קפדנית מנישואי קרובים עד דור שביעי, ומסורות שחיטה והקרבת קורבנות התואמות את אלו המופיעות בתנ"ך ונבדלות מאלו המקובלות בשאר קהילות היהדות. שפת הפולחן של ההיימנות היא געז בשילוב עם שפות אגאו, וכתבי הקודש כתובים געז. בהיימנות קיימים גם מספר חגים כגון, הארפה עשרת ("החודש העשירי) והמהללה ("תחינה"), שלהם אין מקבילה בקהילות יהודיות אחרות. השימוש בכלי נגינה והשילוב של ריקודים לליווי שירת הקודש כמעשה הלוויים אף הוא ייחודי להיימנות. ההיימנות התפתחה עם התיישבותם של צאצאי גולים משבטי ישראל בחבש ונשמרה משך למעלה מאלפיים שנה. בתחילת המאה ה-20, עם חידוש הקשר עם יהדות התפוצות והתנועה הלאומית-היהודית, החל בקרב קהילת ביתא ישראל תהליך של אימוץ אלמנטים מהיהדות הרבנית וזניחת ההיימנות. התהליך נמשך למן אמצע המאה והואץ לאחר עליית מרבית בני הקהילה לישראל. כיום ביתא ישראל מקבלים על עצמם את הדת הרבנית ונוהגים לרוב על פי פסיקת הספרדים.