פלוויאנוס הראשון מאנטיוכיה
פלוויאנוס הראשון מאנטיוכיה (לטינית: Flavianus I; סביבות 320? – סביבות 404?) היה בישוף אנטיוכיה בין השנים 381 ו-404.
| לידה |
320? אנטיוכיה, האימפריה הרומית  |
|---|---|
| פטירה |
404? (בגיל 84 בערך) אנטיוכיה, האימפריה הביזנטית |
| מדינה |
האימפריה הביזנטית |
  | |
חייו
עריכהפלוויאנוס נולד למשפחה אמידה ומכובדת באנטיוכיה, ככל הנראה בשנת 320. בעודו צעיר מת אביו והותיר לו את רכושו. פלוויאנוס ויתר על רובו, אך שימר את אחוזת המשפחה באנטיוכיה, אותה הקדיש לחולים ולנמצאים במצוקה בפטריארכיה. מההספד שכתב אחרי מותו יוחנן כריסוסטומוס עולה כי היה אדם בעל מזג מתון שבז לרווחה החומרית, למרות מוצאו רם המעלה.
יחד עם ידידו, דיודורוס (אנ'), שהפך אחר כך לבישוף טרסוס, עזב פלוויאנוס את ביתו וחי חיי פרישות והתבודדות. אחרי זמן מה שב לאנטיוכיה עם דיודורוס. אנטיוכיה, למרות שלום חלול ששרר בה לכאורה, הייתה קרועה אז בין האריאניזם ששלט בכיפה ונאמני הכנסייה האורתודוקסית. הבישוף לאונטיוס, יורשו של אאוסטתיוס (אנ') חתר לקידום האריאניות, שהייתה גם אמונתם של רוב אנשי הכמורה. דיודורוס ופלוויאנוס, שלא הוסמכו לכהונה, התייצבו נגדו וגייסו את המתפללים, כשהם מרגילים אותם להתכנס מחוץ לכנסיות, סביב קברי המרטירים, זאת כדי שלא יוכתמו באריאנות המגונה, שהיוותה סכנה לסמכות הכנסייה הקתולית. לאונטיוס, שנרתע מכוחם ומהשפעתם, נאלץ להדיח את האריאני אאטיוס ולאפשר להם לקיים את תפילותיהם בסופו של דבר גם בכנסיות.
על מקומו של לאונטיוס בא אאודוקסיוס ואחריו מלטיוס (אנ') ובשנת 361 הודח האחרון ולכס עלה אאוזויוס (euzoïus) האריאני. הסיעה האורתודוקסית בעיר התפצלה בין אלו שהתלכדו סביב מלטיוס ואלו שהתרכזו מאחרי פאולינוס (אנ') שהיה פרסביטר. הקרע בעיר בין שני הגופים הטריד את האפיפיור אתנסיוס וקונציל אלכסנדריה משנת 362 קרא בשמו לפאולינוס לאחד כוחות עם המלטיאנים, אך ללא הועיל. כאשר הגיע הקיסר האריאני ואלנס לאנטיוכיה בשנת 370 היה זה סימן לרדיפה של האורתודוקסים. מלטיוס גורש מן העיר והנאמנים לאורתודוקסיה נאלצו להימלט מן העיר ולקיים את טקסיהם במערות ובנקיקים.
אחרי מותו של ואלנס בשנת 378 שבו הגולים ומלטיוס הועמד שוב בראש קהלו. העימות הפנימי, עם זאת, היה רחוק מסיום, כיוון שגם פאולינוס וגם מלטיוס טענו לכתר הבישוף האורתודוקסי באנטיוכיה כששלישי, ויטליאנוס אוחז בתפישות אפולינריות. פלוויאנוס ועמו הכנסיות המזרחיות הכירו במלטיוס, המערב ומצרים בפאולינוס.
בשנת 381 ליווה פלוויאנוס את מלטיוס לקונציל קונסטנטינופול אך בעת מושב הקונציל חלה מלטיוס ומת. כאן ניסה גרגוריוס מנזיאנזוס להעלות מחדש את הצעתו של מלטיוס, לפיה אם ימות מי מן הטוענים לבישופות יהפוך האחר לבישוף הבלעדי. ההצעה הועלתה במקור משום שפאולינוס היה זקן וחלוש, וסברת המלטיאנים הייתה כי ימות לפני מלטיוס. כעת, התהפכו היוצרות וגם האינטרסים של המציעים, משום שקבלת סמכותו של פאולינוס באנטיוכיה הייתה משום ניצחון לעמדת האפיפיורות, דבר שלא היה מקובל על קונציל בו ישבו בישופים מן המזרח.
פלוויאנוס, על–פי סוזומנוס וסוקרטס סכולסטיקוס נמנה קודם לכן נמנה עם קבוצה של שישה אנשי דת שנשבעו כי לא יחתרו לכס בעצמם עם מותו של אחד הבישופים. כעת, נטען, הוא מעל בשבועתו ללא היסוס וקיבל את המינוי כבישוף מתחרה לפאולינוס. העובדה שעניין זה אינו מאוזכר על–ידי אנשי פאולינוס או במכתביו של אמברוסיוס הקדוש מעלה ספקות אם הסיפור נכון. פלוויאנוס נמשח לבישוף על ידי דיודורוס ואקקיוס מברואה באישור קונציל קונסטנטינופול.
אף שמינויו של פלוויאנוס התקבל באופן כללי בשמחה אצל המלטיאנים באנטיוכיה, הזעם על המשך העימות והפרת ההבטחה, אם הייתה או לא הייתה, שלא להעמיד עצמו למשרה, עוררה הסתייגות לא רק אצל האפיפיורות אלא גם באנטיוכיה עצמה ובחלק מהמחוזות הבישופיים במזרח. הקיסר תאודוסיוס הראשון ניסה לפשר בסכסוך, אך הצעתו לקיים קונציל פישור ברומא נדחתה על–ידי בישופי המזרח לטובת קונציל בקונסטנטינופול בשנת 382, שגם בו מאנו הבישופים של ערב, קפריסין וחשוב מכל, מצרים, להכיר בפלוויאנוס ותבעו הכרה בפאולינוס.
קונציל ברומא, שבו השתתף פאולינוס עם תומכיו אפיפניוס מסלמיס והירונימוס דחה את תקפות מינויו של פלוויאנוס ואף נטען (אצל סוזומנוס) כי פלוויאנוס גורש במסגרת הקונציל מן הכנסייה.
פלוויאנוס נחשף בגדולתו בשנת 387, אחרי מהומות באנטיוכיה בהם נהרסו פסלי קיסרות, כאשר נסע לרומא כדי לבקש מחילה ולדבר על ליבו של הקיסר. יוחנן כריסוסטומוס, בדרשה הראשונה והאחרונה "על הפסלים" מבאר מה רבה הייתה החרדה בנוסעו, ועד כמה גדולה הייתה ההקלה כאשר שב בלא פגע לו עצמו, ובלא שיוטל עונש על העיר.
למרות מותו של פאולינוס בשנת 388 נמשך הקרע בתוך הכנסייה, משום שעל ערש דווי משח פאולינוס את אוואגריוס (אנ'), מזקני העדה בכנסייתו, ליורשו. למזלו של פלוויאנוס, הלחצים שהחל להפעיל הקיסר תאודוסיוס עליו כי יכפיף עצמו למרות הכנסייה ברומא ויעזוב את תפקידו הסתיימו כאשר מת אווגריוס במפתיע. הסיעה האאוסטנתיאנית, עם זאת, המשיכה לסרב להכיר בפלוויאנוס והמשיכה לערוך את כינוסיה הדתיים בנפרד, והפרדה זו נמשכה עד כהונתו של האפיפיור אלכסנדר בשנת 414. הקרע בין פלוויאנוס למצרים והמערב, נפתר לבסוף על–ידי כריסוסטומוס עצמו, שניצל את נוכחותו של תאופילוס פטריארך אלכסנדריה (ואויבו) בקונסטנטינופול לטקס ההכתרה שלו כדי להביאו לפיוס עם פלוויאנוס. כדי להפגין רצון טוב, הסכים פלוויאנוס להוסיף את שמותיהם של פאולינוס ואווגריוס לדיפטיכים שלו.
בערוב ימיו הספיק פלוויאנוס לחזות גם בהדחתו של כריסוסטומוס, לה התנגד בתוקף. הוא מת ככל הנראה בשנת 404.