פליקס דנציגר
פליקס (פנחס) דַנציגֶר (Felix Danziger; פברואר[1] 1887 – 24 באוקטובר 1948) היה רופא כירורג ארץ ישראלי, מייסד ומנהל בית החולים דנציגר, תחילה בירושלים ולאחר מכן בתל אביב.
 | |
| לידה |
1887  |
|---|---|
| פטירה |
24 באוקטובר 1948 (בגיל 61 בערך) |
| מקום קבורה |
בית הקברות טרומפלדור |
  | |
קורות חיים עריכה
דנציגר נולד באילובו שבגרמניה, לווילהלם ולואיזה דנציגר[2], רביעי מתוך שמונה בנים. הוא למד רפואה באוניברסיטאות בגרמניה, והתמחה בכירורגיה וגינקולוגיה. בשנת 1906, בעת לימודיו באוניברסיטת ברלין, הקים יחד עם חברו פליקס רוזנבליט (לימים פנחס רוזן) וסטודנטים נוספים את "המכביה", אגודת סטודנטים יהודית, שפעלה למען הציונות וקידומה בקרב הדור הצעיר של יהודי גרמניה. כבר כסטודנט הפך פליקס דנציגר לדמות מרכזית בקרב קהילת ציוני גרמניה, השתתף בקונגרסים ותרם תרומה רבה לגופים הציוניים השונים.
ב 1912 נישא למלכה (מלי), אחותם של פנחס רוזן ושל ד"ר ליאו רוזנבליט, ובתם של שמואל ופניה (פאני) רוזנבליט, אנשים אמידים ושומרי מצוות.
במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת פליקס כרופא מנתח בצבא הגרמני, ועוטר בצלב הברזל. לאחר המלחמה עזבה משפחת דנציגר את ברלין, ועברה להמבורג, שם עבד פליקס ככירורג בכיר בבית החולים "ירוזלם".
בשנת 1923 עלה לארץ ישראל יחד עם משפחתו, והתיישב בעיר העתיקה בירושלים, שם הקים את בית החולים דנציגר ברחוב צלאח א-דין מול שער הפרחים. אשתו עבדה כאחות הראשית, לצד נזירות דיאקוניסות שהובאו לארץ ישראל מבית החולים "ירוזלם" בהמבורג.
ד"ר דנציגר היה רופא מבוקש מאוד ובעל קשרים עם פקידי המנדט ועם האליטה הערבית של ירושלים, ובמשך תקופה אף שימש כרופאו האישי של עבדאללה הראשון, מלך ירדן.
בשנת 1925, משהוקמה מפלגת ברית הציונים הרוויזיוניסטים בהנהגת זאב ז'בוטינסקי, הפך ד"ר דנציגר לתומך נאמן במפלגתו ועם השנים היה לרוויזיוניסט פעיל ואף ניהל קשר ישיר עם ז'בוטינסקי.
במהלך מאורעות תרפ"ט הובהל על ידי אנשי "ההגנה" לטפל בפצועים הרבים בבית החולים הדסה בירושלים. לאחר המאורעות, לאור המצב המתוח והמראות הקשים, עקרה המשפחה לתל אביב, שם הקימו מחדש את בית החולים.
"קליניקת דנציגר" קמה ברחוב גרוזנברג, ובטקס הפתיחה החגיגי בו נשא ראש העיר דיזנגוף מילות ברכה, השתתפו מכובדי העיר בתחום הרפואה, התרבות והפוליטיקה. תוך זמן קצר היה בית החולים לאחד מהמוסדות הרפואיים המשגשגים בעיר.
בשנת 1932 היה ממקימי התאחדות עולי גרמניה בתל אביב.[3] בהמשך אותו עשור היה ממייסדי האגודה האקדמית הציונית (Zionistisch-Akademische Gesellschaft, ZAG), שפרשה מהקרטל יידישר פרבינדונגן (Kartell jüdischer Verbindungen), האגודה המרכזית של הסטודנטים הציונים בגרמניה.[4]
ב-16 ביוני 1933, מיד לאחר ההתנקשות בחיים ארלוזורוב, הוזעק ד"ר דנציגר לבית החולים הדסה בתל אביב, וביצע את הניתוח להוצאת הקליע מגופו, אך לא הצליח להצילו. מעדות אשתו מלי ובנו מיכאל עולה כי ד"ר דנציגר התאונן על הרמה הירודה של הציוד הרפואי בבית החולים ולאחר שהוברר כי ארלוזורוב מת השליך ד"ר דנציגר את המכשירים בכוח על הרצפה וקרא: "לא הערבי הרג את ארלוזורוב – כי אם דיר החזירים הזה!". (ועדת החקירה לרצח ארלוזורוב ציינה את שמותיהם של חמישה רופאים שטיפלו בו, אך שמו של דנציגר אינו ביניהם.[5])
במהלך מלחמת העצמאות, בקרב על יפו, ספג הקיר המערבי של בית החולים פגיעות כדורים רבות מירי צלפים ממסגד חסן בק. חורי הכדורים לא נסתמו, זכר למאבק הממושך לעצמאות היישוב היהודי ולתקומת מדינת ישראל. במהלך מתקפה של חיל האוויר המצרי על העיר תל אביב שוב נפגע בית החולים, אך לא היו נפגעים ורק נזק חיצוני קל נגרם למבנה.
ביוני 1948, כאשר נפגעה ספינת האצ"ל אלטלנה מירי ארטילרי של צה"ל אל מול חופי תל אביב, קיבלו רבים מניצולי הספינה מקלט ב"קליניקת דנציגר", שם דאגו להם לאוכל ועזרה רפואית, וסייעו כספית למי שנזקק.
דנציגר נפטר ממחלה חשוכת מרפא, ונטמן לצד גדולי היישוב בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.[6]
בית החולים דנציגר פעל בהנהלת אשתו מלי ובנם מיכאל דנציגר, עד שחדל לפעול בשנת 1976.
משפחתו עריכה
אשתו של ד"ר דנציגר, מלי, נפטרה בתל אביב בשנת 1995, בת 106, ונקברה בבית הקברות טרומפלדור.[7] לבני הזוג היו שלושה ילדים: יצחק דנציגר (פסל), חוה (אשת ג'וני מגנס בן ד"ר יהודה לייב מגנס) ומיכאל (אביו של שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר). על שמו של מיכאל דנציגר ייסד בנו יורם קרן מלגות לספורטאים-ילדים נכים.
לקריאה נוספת עריכה
- דניאלה דנציגר זייטמן: הדוקטור; הוצאת טפר, 2020.
קישורים חיצוניים עריכה
- ד"ר פ. דנציגר ז"ל, הצופה, 26 באוקטובר 1948
על אשתו:
- בילי מוסקונה-לרמן, בת 98, מעריב, 14 באוגוסט 1987
הערות שוליים עריכה
- ^ אתר "נשמה"
- ^ באתר הגנאלוגי geni
- ^ דור המייסדים באתר ארגון יוצאי מרכז אירופה.
- ^ תל-אביב: גילוי מצבה על קברו של ד"ר פ. דנציגר ז"ל, חרות, 21 באוקטובר 1949; רות בונדי, פליקס: פנחס רוזן וזמנו, תל אביב: זמורה, ביתן, תש"ן 1990, עמ' 250, 270; Ruth Bondy, 'Der Dornenweg deutscher Zionisten in die Politik. Felix Rosenblüth in Tel Aviv,' Menora 9 (1998), 300; Walter Gross, 'The Zionist Students' Movement,' Leo Baeck Institute Yearbook IV (1959), 154.
- ^ [1]
- ^ פליקס דנציגר באתר GRAVEZ
- ^ מלי דנציגר באתר חברה קדישא ת"א–יפו.