פרייאר
ארוד ונקטפה רמזוואי (בטמילית: ஈரோடு வெங்கடப்பா இராமசாமி) שנודע בכינוים פְּרִייָאר[א] (בטמילית: பெரியார்) וטנטי פרייאר, היה מנהיג טמילי שהקים את תנועת הכבוד העצמי (אנ') ואת דראווידר קזגאם.
 | |
| לידה |
17 בספטמבר 1879 Erode, נשיאות מדרס, הראג' הבריטי  |
|---|---|
| פטירה |
24 בדצמבר 1973 (בגיל 94) ולור, הודו |
| מדינה |
הראג' הבריטי, הודו |
| מפלגה |
הקונגרס הלאומי ההודי, מפלגת הצדק (הודו), דראווידר קזגאם |
| השקפה דתית |
אתאיזם |
| בן או בת זוג |
|
  | |
ביוגרפיה
עריכהארוד ונקטפה רמזוואי נולד ב-17 בספטמבר 1879 בארוד (אנ') שבנשיאות מדראס (היום בטאמיל נאדו), כבן שני לקבלן אדוק ודי עשיר. הוא קיבל חינוך ייסודי, ונישא בגיל 13. בגיל 19 יצא למסע ברחבי הודו, וביקר במקדשים הינדואים רבים. המסע, וחשיפתו לגוונים השונים של תרביות הודיות וזרמי ההינדואיזם, גרמו לו למהפך נפשי, והוא שב ממסעו כאתאיסט.[1]
פרייאר נהיה למעורב בפוליטיקה, תוך שהתנגדותו לשיטת הקאסטות ובעיקר בני המעמדות הגבוהים, לצד תמיכתו בזכותה של אלמנה להינשא בשני מקנים לו אויבים בקרב הברהמינים. למרות זאת, הוא נבחר לנשיא הוועדה המוניציפלית של של ארוד ב-1918.
ב-1919 הצטרף פרייאר לקונגרס הלאומי ההודי והיה מעורב בתנועה לאי-שיתוף פעולה, דבר שהביא לכליאתו פעמיים. הוא נבחר למזכיר הקונגרס במדראס, ואף נבחר לנשיא הקונגרס המחוז אך הודח בהצעת אי-אמון קודם שהושבע לתפקיד. פרייאר הציע בוועדות הקונגרס השנתיות מ-1920 ועד ל-1925 הצעות לחיזוק מעמד הדראווידרים, אך בעקבות דחייתם החוזרת של הצעותיו על ידי הנהגת הקונגרס פרש ב-1925 מהקונגרס.[1]
ב-1926 הקים פרייאר את תנועת הכבוד העצמי (אנ'), שקראה לשוויון גמור בתנאים הכלכליים, פוליטיים, חברתיים ושאר מאפייני החיים. התנועה התנגדה למעמדות ושיטת הקאסטות, והביעה התנגדות לנשיאוי קטינים ואי-נישואיהם החוזרים של אלמנות. דעותיו של פרייאר בתקופה זו הושפעו מרוברט אינגרסול, והוא תרגם רבות מעבודותיו לטמילית.
בשנות השלושים המוקדמות יצא פרייאר למסע עולמי, שהביא אותו למלאיה הבריטית, ממלכת מצרים, ממלכת יוון, טורקיה, ברית המועצות, גרמניה הממלכה המאוחדת וארצות אירופאיות נוספות. ביקורו של פרייאר בברית המועצות הותיר עליו רושם רב, ובשובו להודו ב-1932 תרגם פרייאר את המניפסט הקומוניסטי לטמילית, ודבק במטריאליזם המרקסיסטי. התלהבותו מגישות מהפכניות הביאה למעצרו ב-1933 על המרדה, והוא שוחרר בשנה שלאחר מכן.[1]
לאחר שחרור ביקש פרייאר לשוב לזירה הפוליטית, והוא ניסח מסמך בשם "תוכנית ארבע עשרה הנקודות של ארוד", אותו הציע לקונגרס ולמפלגת הצדק, תוך שהוא מתנה את הצטרפותו בקבלת המסמך. הקונגרס דחה את הנקודות, אך מפלגת הצדק, שראתה הזדמנות להביא לעצמה מנהיג כריזמטי שיגדיל את הפולריות היורדת של המפלגה, קיבלה אותם. ב-1938, בעקבות מהומות שפרצו במדראס לאחר ניסיון לכפות את ההינדי כשפת לימודים במוסדות השכלה גבוהה, נכלא פרייאר על חלקו במהומות, ובמהלך כליאתו נבחר לנשיא מפלגת הצדק.[1]
ב-1946 הקים פרייאר זרוע מילטנטית בשם חיל מתנדבי החולצות השחורות. עם הזמן, החלו תומכי פרייאר לדרוש כי כלל חברי המפלגה ילבשו חולצות שחורות הארגון הוצא מחוץ לחוק במאי 1946 על ידי ממשלת נשיאות מדראס, שהייתה בשליטת הקונגרס.[1]
עם רקע עצמאות הודו ב-15 באוגוסט 1947, פרייאר, שהלך והקצין בהגותו הדראווידית, קרא לתומכי התנועה לראות ביום חילופי השלטון יום אבל, ומעבר משליטה קולוניאלית בריטית לשיטה ארית.[1]
ביוני 1949 הודיע פרייאר על מינויה של מנייאמי למהיגת המפלגה, החלטה שנפלה כהפתעה על מנהיגי המפלגה. מיד לאחר מכן נודע כי פרייאר מתכנן להינשא למנייאמי. ההחלטה גרמה להתנגדות גדולה בקרב חברי דראווידר קזגאם, בין היתר על רקע פער הגילאים בין השניים (פרייאר היה בן 72 ומנייאמי בת 26). ההחלטה גרמה לקרע במפלגה, ולהקמת דראווידה מונטרה קזגאם.[1]
הוקרה
עריכהב-2021 הודיעה ממשלת טאמיל נאדו כי יום הולדתו של פרייאר, ה-17 בספטמבר, יצוין כיום הצדק החברתי.[2]
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Y. M. Marican, The Genesis of the DMK, Asian Studies
- ^ Yudhajit Shankar Das, Why Periyar is perennial in Tamil Nadu politics, India Today, 4 בספטמבר 2023