ממלכת יוון
ממלכת יוון (ביוונית: Βασίλειον τῆς Ἑλλάδος) הייתה מדינה שהוקמה ב-1832, בוועידת לונדון, על ידי המעצמות הגדולות (בריטניה, צרפת ורוסיה). היא קיבלה הכרה בינלאומית באמנת קונסטנטינופול, שנחתמה באותה שנה ובה הובטחה עצמאותה המלאה מן האימפריה העות'מאנית.
| |||
.svg) | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| ראש מדינה | מלך היוונים | ||
| מלך היוונים | קונסטנטינוס השני, מלך יוון | ||
| שפה נפוצה | יוונית | ||
| עיר בירה |
נאפפליו (1832-1834) אתונה (1834-1974) 38°00′N 23°43′E / 38.000°N 23.717°E | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | ועידת לונדון (1832) | ||
| תאריך | 30 באוגוסט 1832 | ||
| פירוק | ההכרזה על הקמת הרפובליקה ההלנית השלישית | ||
| תאריך | 8 בדצמבר 1974 | ||
| ישות קודמת |
 1832:הרפובליקה ההלנית הראשונה  1864:האיים היוניים .svg){kind=small} 1912:נסיכות סאמוס  מדינת איקריה החופשית 1913:מדינת כרתים  1914:רפובליקת צפון אפירוס 1935:הרפובליקה ההלנית השנייה 1944:המדינה ההלנית  1947:האיים האגאיים האיטלקיים | ||
| ישות יורשת |
1924: הרפובליקה ההלנית השנייה 1941:המדינה ההלנית  1973:הרפובליקה ההלנית השלישית (המשטר הצבאי) | ||
| שטח בעבר | 131,990 קמ"ר (נכון ל־1973) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 8,768,372 (נכון ל־1971) | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות יוונית-אורתודוקסית | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | דרכמה | ||
| שונות | |||
 | |||
.svg)
המונרכיה קמה על יסודותיהן של הממשלות הזמניות שפעלו במהלך מלחמת העצמאות היוונית, והתקיימה עד 1924, אז בוטלה והוכרז על כינונה של הרפובליקה ההלנית השנייה. ב-1935 הוקמה הממלכה מחדש, והיא הוסיפה להתקיים עד 1974. באותה שנה, לאחר שבע שנות דיקטטורה צבאית, בוטל המשטר המלוכני ונוסדה הרפובליקה ההלנית השלישית של ימינו.
רקעעריכה
ערך מורחב – מלחמת העצמאות של יוון
במאה ה-15 נכבשה יוון על ידי האימפריה העות'מאנית, לפני כיבוש זה הייתה יוון חלק מהאימפריה הביזנטית, הגוף הממשיך הישיר של האימפריה הרומית, ששלטה ברוב האזורים דוברי היוונית במשך יותר מ-1,100 שנים. הכיבוש התאפשר עקב היחלשות האימפריה הביזנטית כתוצאה מבזיזת קונסטנטינופול על ידי צלבנים.
הכיבוש העות'מאני ביוון התרחש לאחר הכיבוש השטחים הסרבים מצפון לה. בשנת 1371 ניצחו העות'מאנים את הכוחות הסרבים בקרב בנהר המריצה. לאחר מכן, בשנת 1389, ניצחו העות'מאנים בקרב קוסובו.
ללא כל התנגדות מהסרבים, ועקב מלחמות האזרחים באימפריה הביזנטית, בשנת 1453 נכבשה קונסטנטינופול על ידי העות'מאנים. לאחר כיבוש קונסטנטינופול פלשו העות'מאנים דרומה ליוון, ובשנת 1458 כבשו את אתונה. עד שנת 1460, הצליחו היוונים להחזיק בפלופונסוס, ואילו הוונציאנים והג'נובאנים שלטו בחלק מהאיים, אך עד שנת 1500, רוב יוון הייתה בשלטון עות'מאני.
בשנת 1571 נכבשה קפריסין בידי העות'מאנים, ובשנת 1670 נכבשה כרתים. האיים היוניים היו השטח היחיד שלא נכבש ונשאר בשליטת הוונציאנים
בשנת 1821, תושבי יוון התקוממו נגד השלטון העות'מאני. ובשנת 1829 הוצעה לראשונה הקמת מדינה יוונית עצמאית. הרוזן יואניס קפודיסטריאס נבחר להיות ראש הממשלה הראשון של יוון, אבל בשנת 1831 הוא נרצח.
בנוכחות נציגי המעצמות, בשנת 1832 התקיימה בלונדון ועידה שבה הוכרזה יוון כמונרכיה. בהתחלה דרש פדרו הראשון, קיסר ברזיל את המלוכה, אבל הוחלט לתת אותה לאותון, מלך יוון.
היסטוריהעריכה
שלטון אותוןעריכה
- ערך מורחב – אותון, מלך יוון
במהלך שנותיו הראשונות בתפקיד, ועקב גילו הצעיר, קבוצה של עוצרים בווארים שלטה בשמו. העוצרים הבווארים ניסו להחדיר ליוון רעיונות גרמניים, כגון ממשלה היררכית נוקשה שתשלוט על יוון, תוך כדי שמירת משרדי הממשלה החשובים ביותר הרחק מהם. אף על פי התנהלותם הפוליטית, הם תרמו את אבני היסוד למערכות הצבא, הממשל, מערכות המשפט והחינוך היווניות. בשנת 1837 נפסק שלטונם של העוצרים הבווארים, ואותון מינה ממשלה יוונית, אפילו שרוב הצבא והממשל עדיין היה בשליטה בווארית.
שנות מלכותו הראשונות של אותון התבלטו בהקמת בתי ספר ובתי חולים ובכלל זה בית הספר המלכותי לאומנויות. במקביל הכנסייה האורתודוקסית של יוון אשר הייתה תחת הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול הכריזה עצמאות. היא קיבלה הכרה כ"אוטוקפלית" ב-29 ביוני 1850.
אותון ניסה לתפקד כמלך אבסולוטי אך כפי שכתב תומאס גלנט, "הוא לא היה אכזר דיו כדי שיחששו מפניו, לא רחמן דיו כדי שיאהבו אותו ולא מוכשר מספיק כדי שיכבדוהו." בשנת 1843 הגיע חוסר שביעות הרצון של הציבור ממנו לדרגת משבר, ונשמעו קריאות להנהגת חוקה. אוטו סירב בתחילה להעניק חוקה, אך מיד עם עזיבת החיילים הגרמנים את הממלכה, התחולל מרד. ב-3 בספטמבר 1843, פרץ מרד עממי וצבאי בכיכר שלפני הארמון באתונה. חיילים ואזרחים תבעו כי חברי מועצת המלך יהיו יוונים וכי תוקם אספה לאומית שתתכנס במועדים קבועים. מכיוון שנותר ללא חייליו הגרמנים, נענה אותון לדרישות ההמון, חרף התנגדותה העיקשת של המלכה אמליה מאולדנבורג. כך הוקם הפרלמנט ההלני. כדי להנציח לדורות את אירועי ספטמבר 1843, הוחלף שמה של הכיכר ל"כיכר החוקה".
כהונת אותון תמה לאחר שהתיר לבריטניה וצרפת להשתלט על נמל פיראוס בזמן מלחמת קרים (1853-1856), משום שהמעצמות הגדולות רצו למנוע שיתוף פעולה בין יוון לרוסיה. כניעה זו גרמה לצבא היווני להדיח את אותון בהפיכה צבאית בשנת 1862, והמלך והמלכה שבו לבוואריה על גבי ספינת מלחמה בריטית.
לאחר מכן, במשאל בחרו היוונים את אלפרד, דוכס אדינבורו וסקסוניה-קובורג-גותה כמלך החדש שלהם, אך מועמדותו נדחתה על ידי המעצמות הגדולות, שסירבו לאפשר לאחד מחברי משפחות המלוכה שלהם לעלות לשלטון היווני. לבסוף הומלך גאורגיוס הראשון, מלך היוונים, בשנת 1863. צאצאיו של גאורגיוס הראשון מלכו ביוון עד שנת 1974, אולם המלוכה לא הייתה רצופה ונקטעה פעמים רבות בשל אירועים שונים.
התרחבותעריכה
על פי דרישת בריטניה והמלך גאורגיוס הראשון, יוון אימצה חוקה דמוקרטית הרבה יותר בשנת 1864. סמכויות המלך צומצמו ומועצת המלך בוטלה, וזכות ההצבעה הורחבה לכל הגברים הבוגרים (בשנת 1952 ניתנה זכות בחירה לנשים). מימי חרילאוס טריקופיס, ראש ממשלת יוון מונה רק לאחר הצבעת אמון. הצעד סייע להגדיל את היציבות הפוליטית אבל תהפכות אלקטורליות תכופות נשארו נורמה בפוליטיקה היוונית. החוקה של שנת 1911 חיזקה את המודרניזציה של הפרלמנט, עיקרון שלטון החוק ואת זכויות האדם, תוך הגנה של הביטחון האישי, יצירת חינוך חינם לכלל הציבור, הפקעת אדמות למען חקלאים עניים וכיבוד זכות הקניין.
יוון נותרה מדינה ענייה למדי לאורך כל המאה ה-19. במדינה חסרו חומרי גלם, תשתיות והון. החקלאות הייתה בעיקר ברמת הקיום, ומוצרי הייצוא החשובים היחידים היו דומדמניות, צימוקים וטבק. חלק מהיוונים התעשרו כסוחרים ובעלי ספינות, ופיראוס הפך לנמל מרכזי, אך מעט מעושר זה מצא את דרכו לאיכרים היוונים. הממשלה יזמה רפורמת קרקעות (אנ'). יוון נותרה ללא תקנה בחובות לנושים בלונדון.
בשנות התשעים של המאה ה-19, יוון הייתה כמעט פושטת רגל, וחדלות פירעון ציבורית הוכרזה בשנת 1893. העוני היה רב באזורים הכפריים ובאיים והוקל רק על ידי הגירה רחבת היקף לארצות הברית. אף על פי כן חלה התקדמות בבניית תקשורת ותשתיות, ובאתונה הוקמו מבני ציבור אלגנטיים. למרות המצב הכלכלי הגרוע, אתונה ערכה את תחיית המשחקים האולימפיים בשנת 1896, שהייתה הצלחה גדולה.
חזון שהוביל את הפוליטיקה היוונית הפנימית במאת שנות העצמאות הראשונות שלה היה רעיון יוון הגדולה, מֶגָלִי אִידֶאָה (ביוונית: Μεγάλη Ιδέα, "הרעיון הגדול" או "רעיון הגדוּלה"). הרעיון היה חזון אירדנטי לאומי יווני להחזיר את האימפריה הביזנטית לגדולתה, ולכונן מדינה בשליטת יוון שתכלול את כל האוכלוסייה היוונית הנוצרית, כולל זו שנותרה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העצמאות של יוון, ובירתה תהיה קונסטנטינופול.
את הביטוי יוון הגדולה טבע ראש ממשלת יוון, יואניס קולטיס, בנאום שנשא ב-11 בינואר 1844 בו טען שכל היוונים נולדו חופשיים ושווים בין אם הם חיים בטריטוריה שבשליטת יוון ובין אם מחוץ לה. הביטוי היה חדש אבל המושג היה נטוע עמוק בנפש היוונית וטופח במשך השלטון הטורקי[1].
החזון שימש את יוון בזירה הבינלאומית על מנת להגדיר את שאיפותיה במרחב. ברוח החזון, השטח המצומצם של יוון בעת קבלת העצמאות הורחב בעקבות מאבקים, מלחמות והסכמים. הרעיון דעך בציבוריות היוונית לאחר "הקטסטרופה באסיה הקטנה", כפי שמכונה ביוון התבוסה בשנת 1922 במלחמת יוון–טורקיה, וחילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה, במסגרתם התכנסה רוב האוכלוסייה היוונית-נוצרית בשטח יוון הריבונית.
המלך בגלותעריכה
- ערך מורחב – יוון במלחמת העולם הראשונה
קונסטנטינוס הראשון עלה לשלטון במרץ 1913 לאחר שאביו גאורגיוס הראשון נרצח בחוצות סלוניקי. קונסטנטינוס היה המלך הראשון שנולד ביוון והראשון שהאמין בנצרות יוונית-אורתודוקסית. שמו נבחר ברוח הלאומיות היוונית הרומנטית והרעיון של יוון הגדולה. אף כונה "קונסטנטינוס השנים עשר", בטענה להיותו יורשו של הקיסר הביזנטי האחרון. כמפקד הראשי של צבא יוון במהלך מלחמות הבלקן, הפופולריות שלו הייתה עצומה, ומתחרה רק בזו של אלפתריוס וניזלוס, ראש ממשלתו. המלך נטה לתמוך במדיניותה של הקיסרות הגרמנית, אך בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הכריז על נייטרליות. אלפתריוס וניזלוס התפטר באוקטובר 1915 על רקע התנגדותו להמשך מצב זה.
בין ה-17 וה-23 באוגוסט 1916 כבשו הבולגרים שטח ממזרח לנהר סטרומה. אזלת היד שנקט המלך לנוכח כיבוש השטחים היווניים על ידי צבא ממלכת בולגריה, הובילה לאי שקט ביוון והפגנות המונים. וניזלוס חבר לאדמירל פבלוס קונטוריוטיס ולגנרל פנאיוטיס דנגליס וב-29 בספטמבר הכריזו השלושה על הקמת מדינה עצמאית לאומית שכללה את צפון יוון, כרתים וחלק מאיי הים האגאי ובראשה "הממשלה הזמנית להגנה לאומית", כממשלה מקבילה לממשלת המלך באתונה. היה זה למעשה מרד גלוי במלך. פעולתה הראשונה של הממשלה הייתה גיוס צבא. הכוח נלחם בקרבות החזית המקדונית נגד ממלכת בולגריה לצד חיילים מצרפת ובריטניה.
ב-11 ביוני 1917, כשסכנת מלחמת אזרחים מרחפת מעל ממלכתו החליט קונסטנטינוס הראשון לוותר על המלוכה וגלה לשווייץ. בנו אלכסנדר הומלך תחתיו אך תיפקד כשליט בובה ועושה דברו של וניזלוס. באוקטובר 1920, נפטר המלך אלכסנדר הראשון לאחר שלקה באלח דם. בבחירות הכלליות הפסיד אלפתריוס וניזלוס והודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים. תומכי המלוכה ביוון העלו הצעה להשבתו של קונסטנטינוס הראשון והחזרת סמכויותיו. ביוון נערך משאל עם ו-99 אחוזים מהמצביעים תמכו בחזרתו לשלטון. ב-19 בדצמבר 1920 שב קונסטנטינוס הראשון למלוך על יוון. ב-27 בספטמבר 1922 ויתר קונסטנטינוס על כס המלוכה בעקבות מהפכת ה-11 בספטמבר 1922, וגאורגיוס השני החליפו.
בשנים אלו הייתה יוון מדינה המצויה במלחמה ובמצב של אי יציבות. המלחמה עם טורקיה הסתיימה בתבוסה יוונית, ובאובדן של שטחים רבים באסיה הקטנה. כמיליון וחצי יוונים הפכו לפליטים, ועזבו את השטחים שנכבשו על ידי טורקיה, על מנת להתיישב ביוון. מצב זה הביא לאי שקט חברתי, ולחוסר יציבות פוליטית.
בעקבות ניסיון הפיכה מלוכני ב-1922 שכשל, התבקש גאורגיוס המלך על ידי הממשלה "לצאת לחופשה" בגלות, בעוד שהממשלה תדון בצורת המשטר הראויה ליוון. ב-19 בדצמבר 1923 יצא גאורגיוס לרומניה, וב-25 במרץ 1924 הוכרז על הקמת הרפובליקה ההלנית השנייה. גאורגיוס הודח באופן רשמי, נשללה ממנו אזרחותו היוונית, ורכושו הוחרם.
_ki%C3%A1ll%C3%ADt%C3%A1si_ter%C3%BClete._Fortepan_93026.jpg)
סדרת מלחמות בין השנים 1912 ו-1922 סיפקה זרז לתעשייה היוונית, בענפים כמו טקסטיל; תחמושת וייצור מגפיים שנועדו לשימוש הצבא. לאחר המלחמות רוב התעשיות הללו הוסבו לשימושים אזרחיים. לפליטים היוונים מאסיה הקטנה, והמפורסם שבהם היה אריסטוטלס אונאסיס, הייתה גם השפעה אדירה על התפתחות התעשייה והבנקאות היוונית. היוונים החזיקו 45% מההון באימפריה העות'מאנית לפני 1914,[2] ולרבים מהפליטים מטורקיה היו כספים ומיומנויות ששומשו במהרה ביוון. פליטים אלה הובילו גם הם לצמיחה מהירה של אזורים עירוניים ביוון, כאשר הרוב המכריע שלהם התיישבו במרכזים עירוניים כמו אתונה וסלוניקי. לפי מפקד האוכלוסין של 1920, 36.3% מהיוונים התגוררו באזורים עירוניים או עירוניים למחצה, בעוד שמפקד האוכלוסין בשנת 1928 דיווח כי 45.6% מהיוונים התגוררו באזורים עירוניים או עירוניים למחצה.
בשנת 1927 הוקם בנק יוון (אנ'), הבנק המרכזי של יוון. באותה שנה חודשה החוקה וקבעה כי הפרלמנט ייבחר פעם ב-5 שנים, חיזוק זכויות האדם (כגון חופש העיתונות) ויצירת מעמד למפלגות בתוך הפרלמנט. למרות זאת, הרפובליקה סבלה מחוסר יציבות כאשר בין השנים 1924 ו-1935 ידעה יוון 23 חילופי שלטון, דיקטטורה צבאית, ו-13 הפיכות.
שנות ה-30 של המאה ה-20 הביאו עמן משבר כלכלי וחברתי חמור ביוון, בין השאר בשל עצירת הזרמת הכסף מהמהגרים היווניים בארצות הברית למשפחותיהם שנשארו ביוון, עקב השפל הגדול של 1929 בארצות הברית.
שיקום המלוכה ומשטר מטאקססעריכה
- ערך מורחב – משטר ה-4 באוגוסט
המלוכה הושבה לאחר משאל עם שנערך ב-3 בנובמבר 1935. כנגד המשאל עלו טענות קשות לכפייה וזיופים. תוצאת המשאל הייתה כי 98% מן היוונים הצביעו בעד חידוש המלוכה. גאורגיוס השני שב לכהן כמלך.
מתוך חששו של גאורגיוס השני ממהפכה קומוניסטית, ועל מנת לייצב המשטר, מינה גאורגיוס את הגנרל יואניס מטאקסס, שר ההגנה בעל הנטיות המלוכניות, לראש ממשלה. לדעת המלך המצב הפוליטי ביוון היה בלתי פתיר, לפיכך הציע להקפיא את הפרלמנט ואת הבחירות ל-5 חודשים, חודשים בהם מטאקסס יוכל לייצב את המדינה ובצורה כזו תחזור למדינה דמוקרטית בעל יכולת לשלוט. הפרלמנט השתכנע, ובהצבעה - חברי הפרלמנט הצביעו על פיזורו של הפרלמנט. פיזור שהיה אמור להמשך 5 חודשים ונמשך בפועל קרוב ל-10 שנים.
מטקסס פתח במהלכים לניטרול הפרלמנט ושלילת זכויות האדם. ב-4 באוגוסט 1936 הכריז על שלטון דיקטטורי, שנודע בשם משטר ה-4 באוגוסט, שלטון שהיה מושפע מהמשטרים הפאשיסטים של התקופה. גאורגיוס השני הודיע כי הוא מקבל את השינוי החוקתי.
שלטון זר ומלחמת אזרחיםעריכה
- ערך מורחב – יוון במלחמת העולם השנייה
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה במזרח אירופה, ולאחר מכן במערב, מטקסס ניסה לשמור את יוון מחוץ לסכסוך. אך ככל שהתקדמו האירועים, ועל אף נטייתו האידאולוגית של מטקסס לצדן של מדינות הציר, ועל אף הקשרים הכלכליים והדיפלומטיים הטובים שקשר עם גרמניה, התקרבה יוון לבריטניה, לא מעט בזכות גאורגיוס האנגלופיל, שהיווה עמוד תווך בתמיכה במשטרו של מטקסס.
ממשלת מטאקסס ניסתה לשמור על נייטרליות קפדנית, אבל לבסוף החלה מלחמת איטליה–יוון. בערב 28 באוקטובר 1940 הוגש אולטימטום למטאקסס עם דרישת מעבר חופשי לחיילי איטליה על מנת לכבוש "נקודות אסטרטגיות" שלא הוגדרו, בעומק השטח היווני. מטקסס דחה את האולטימטום, באמרו "Alors, c'est la guerre" - "אם כן, זוהי מלחמה", אמירה שהפכה לסיסמה פופולרית ביוון, וצומצמה למילה אחת "לא" - ביוונית "Οχι" (אוחי). בתוך שלוש שעות תקף צבא איטליה את יוון. למרות הצלחה איטלקית ראשונית הצליחו הכוחות היווניים לעצור את הפלישה האיטלקית ולהדוף את החיילים האיטלקים חזרה לאלבניה, בהמשך אף התקדמו הכוחות היווניים עוד יותר וכבשו חלק ניכר משטחה של אלבניה.
במצב עניינים זה מטקסס נפטר באופן פתאומי בינואר 1941, גרמניה שלחה צבא לתמוך באיטליה בת בריתה, צבא גרמניה תקף את יוון דרך יוגוסלביה ובולגריה ב-6 באפריל 1941. לאחר מכן, הוקמה באתונה ממשלת בובות של גרמניה במסגרת המדינה ההלנית, שלא זכתה לתמיכה של העם היווני. בחסות בריטניה הוקמה ממשלה יוונית גולה, אך היא נעדרה השפעה על המצב ביוון עצמה. המלך גלה ונותר ראש המדינה היווני המוכר על ידי הקהילה הבינלאומית. ביוון שררו אינפלציה דוהרת, מחסור חריף במזון ורעב בקרב האוכלוסייה.
עם הימשכות הכיבוש הגרמני קמו קבוצות התנגדות פוליטיות שונות, שנעו בין פרו-מלוכני לאידאולוגיות קומוניסטיות, שנהלו מלחמת גרילה בגרמנים ובבולגרים במזרח מקדוניה ותראקיה, שם כוחות בולגריים כבשו שטח יווני. לעיתים התקיימו התנגשויות אלימות בין הקבוצות. כאשר שיחרורה של יוון נראה באופק, רעיון שיבת המלך לאדמת יוון גרם לוויכוחים פנימיים הן ביוון עצמה, והן בקהילה היוונית הגולה. על אף שהמלך גינה בפומבי את משטרו של מטקסס בשידורי רדיו ששודרו ליוון, עדיין זכרו לו רבים את תמיכתו במשטר הרודני.
ב-24 בספטמבר 1944 נחת צבא בריטי ביוון ושיחרר אותה בתוך שישה שבועות. על אף דרישת ראש הממשלה הליברלי, גאורגיוס פפנדראו כי המחתרות הקומוניסטיות תפסקנה את הלחימה, הן סירבו להתפרק מנשקן, והאלימות בין הפלגים נמשכה. בבחירות שנערכו ב-31 במרץ 1946 זכו המפלגות המלוכניות ברוב המושבים בפרלמנט, שכן בחירות אלו הוחרמו על ידי השמאל. ב-1 בספטמבר 1946 נערך משאל עם, שאף הוא הוחרם על ידי השמאל. תוצאות המשאל היו בעד חידוש המלוכה ברוב של 69%, ואילו 90% תמכו בשובו של המלך. בשנת 1947, בעקבות תוצאות משאל העם, החלה מלחמת האזרחים ביוון שהסתיימה בתבוסת הקומוניסטים.
המלכים האחרוניםעריכה
ב-1 באפריל 1947 באמצע מלחמת האזרחים ביוון, מת גאורגיוס השני, ופבלוס עלה לשלטון במקומו. ב-6 במרץ 1964 מת פבלוס, וקוסטנטינוס השני עלה לשלטון במקומו.
התפתחותה של יוון לאחר מלחמת העולם השנייה זכתה לכינוי "הנס הכלכלי היווני" (אנ'). בין השנים 1950 עד 1973[3] ידעה יוון שנים של צמיחה כלכלית מהירה, והייתה שנייה בעולם בקצב הגידול אחרי כלכלת יפן. בשנת 1970 האטה הכלכלה כשסוף התקופה היה בשנת 1974.
באותם ימים התחזקו גם יחסי ארצות הברית–יוון. ב-9 ביולי 1961 נחתם חוזה השותפות של יוון עם הקהילה הכלכלית האירופית, צעד שקידם ראש הממשלה קונסטנדינוס קרמנליס. יוון הפכה למדינה האירופית הראשונה שזכתה במעמד של מדינה שותפה לשוק האירופי, מחוץ לשש המדינות המייסדות. בשנות החמישים, שנות השישים ושנות השבעים התיירות ביוון (אנ')[4] החלה לפרוח והפכה למרכיב בולט בכלכלת יוון. בתחילה התנגדו לכך רבים בממשלת יוון, מכיוון שהיא נתפסה כמקור הכנסה תנודתי במקרה של זעזועים פוליטיים. התנגדות אחרת הייתה של שמרנים רבים ושל הכנסייה בטענה למפגע מוסרי במדינה. למרות החששות, התיירות צמחה משמעותית ביוון והיא עודדה על ידי הממשלות מכיוון שהיא היוותה מקור להכנסות מטבע חוץ. ב-21 באפריל 1967 תפס הצבא היווני בהנהגת קבוצת קולונלים את השלטון ביוון בהפיכה אלימה, והקים משטר צבאי ששלט ביוון יותר משבע שנים. חודש לפני הבחירות הכלליות, הוביל גאורגיוס פאפאדופולוס ביחד עם עוד מספר קצינים הפיכה מוצלחת, תוך ניצול המצב הפוליטי המסובך במדינה שנוצר בעקבות הקונפליקט בין המלך קונסטנטינוס השני לבין ראש הממשלה המזדקן גאורגיוס פאפאנדראו. המשטר הצבאי ביוון היה בעל צביון ימני קיצוני. עקב מדיניותו האנטי-קומוניסטית הנוקשה זכה לתמיכת ארצות הברית על רקע המלחמה הקרה.
קונסטנטינוס השני, מלך יוון, אישר את ההפיכה בחוסר רצון, אך התחיל בהכנות-הפיכה נגדית על ידי נאמניו. הפיכה נגדית זו החלה ב-13 בדצמבר 1967 ונכשלה, ואילצה את המלך ואת רוב משפחת המלוכה לברוח לאיטליה. המשטר הצבאי הפעיל צנזורה, מעצרים, עינויים ורציחות. יוון הורחקה אז מהשוק האירופי ועזבה גם את מועצת אירופה, כדי להתחמק מהחקירות של פורום זה בנוגע להאשמות בשימוש בעינויים.
יוון הוגדרה כממלכה עד למשאל העם (אנ') בשנת 1973.[5] הוחלט לעבור לרפובליקה נשיאותית בראשות פאפאדופולוס בניסיון לחזק את שלטונו. ההצבעה נשלטה היטב על ידי המשטר, והתוצאות היו צפויות.[דרוש מקור] פפאדופולוס הבטיח חזרה לשלטון דמוקרטי ופרלמנטרי והוא קרא לבחירות ב-10 בפברואר 1974. לאחר מהומות הסטודנטים באוניברסיטה הטכנית הלאומית של אתונה, ממשלתו הודחה ב-25 בנובמבר של אותה שנה בידי גורמים של הקו הנוקשה בצבא. הסתמכותו הרבה על הצבא נתנה עילה למפקד בריגדה דמטריוס יואנידיס להדיח אותו ולעמוד בראש המשטר. הדמוקרטיה הוחזרה ביולי 1974.
הדמוקרטיזציה אותה הוביל קונסטנדינוס קרמנליס, כללה ארגון בחירות חדשות, חוקה חדשה, שהתבססה על החוקה מימי מלחמת העצמאות היוונית, ואת מעצר קציני ההפיכה. ב-8 בדצמבר 1974 נערך משאל עם (אנ') בו הוחלט לבטל את המלוכה ברוב של כ-60%. קוסטנטינוס השני ומשפחתו יצאו לגלות בלונדון. מונה נשיא יוון והמדינה הפכה לדמוקרטיה פרלמנטרית.
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
הערות שולייםעריכה
- ^ Building the nation, 1832–1913, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ Issawi, Charles, The Economic History of the Middle East and North Africa, Columbia University Press 1984
- ^ Graham T. Allison; Kalypso Nicolaïdis (בינואר 1997). The Greek Paradox: Promise Vs. Performance. MIT Press. p. 43. ISBN 978-0-262-51092-9.
phase of 1960 to 1973 (the period hailed by many as the "Greek economic miracle"), gross domestic product grew at an average annual rate of 7.7 percent, but exports of goods and services grew at the much higher average rate of 12.6
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Greece Tourism: Information about tourism in Greece and the Greek Islands". greeka.com. נבדק ב-17 במאי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Times, Alvin Shuster Special to The New York (1973-06-02). "MONARCHY ENDED AS GREEK REGIME SETS UP REPUBLIC". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-07-23.