פרנסואז ז'ירו
פרנסואז ז'ירו (במקור לאה פרנס גורג'י, בצרפתית: Françoise Giroud; 21 בספטמבר 1916, לוזאן, שווייץ[1] – 19 בינואר 2003, פריז, צרפת) הייתה עיתונאית, מחברת ופוליטיקאית צרפתייה.
פרנסואז ז'ירו ב-1998 | |||||
לידה |
21 בספטמבר 1916 לוזאן, שווייץ | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
19 בינואר 2003 (בגיל 86) פריז, צרפת | ||||
שם לידה | Lea France Gourdji | ||||
מדינה | צרפת | ||||
מקום קבורה | ניי-סיר-סן, צרפת | ||||
השכלה | Lycée Molière | ||||
מפלגה | איחוד למען צרפת הדמוקרטית, המפלגה הרדיקלית | ||||
בן או בת זוג |
Anatole Eliacheff ז'אן-ז'אק סרוון-שריבר | ||||
| |||||
פרסים והוקרה | |||||
ביוגרפיה
עריכהפרנסואז ז'ירו הייתה תלמידה בתיכון מולייר (פריז) והחליטה לעזוב בגיל 14 את בית הספר ולהתחיל לעבוד. לאחר שסיימה תואר כקלדנית, התחילה לעבוד בחנות ספרים בפריז. הקריירה של פרנסואז ז'ירו התחילה בתור מזכירתו של אנדרה ז'יד, עבודה שהושגה בזכות קשרים משפחתיים.
לאחר שמשפחתה עזבה לדרום צרפת בעקבות מלחמת העולם השנייה החליטה ז'ירו להישאר בפריז ובאותה שנה היא עוברת טבילה וכך מסתיים תהליך התנצרותה, אותו עוברת יחד עם אמה. בזכות קשריה של אמה עם הכומר היא משנה את תאריך הטבילה מ-1942 ל-1917 וכך נמנעת מבעיות עם הנאצים ומקבלת אישור עבודה בפריז. ז'ירו נעצרה על ידי הגסטאפו ב-1944 בגלל קשריה עם המורדים ושוחררה בסוף המלחמה.
עם סיום המלחמה, תחילה ז'ירו לעבוד ככתבת ראשית במגזין חדש ופמיניסטי בשם "אל".
ב-1953 היא הביעה את התנגדותה למלחמה באלג'יריה, מה שהוביל אותה ואת בעלה להקים את המגזין החדש - "ל'אקספרס".
חיים אישיים
עריכהז'ירו היא אמא לשני ילדים, אשר אחד מהם מת במהלך תאונת סקי בעודו צעיר. בסוף שנות החמישים הייתה בהיריון נוסף ונאלצה לעשות הפלה שבעקבותיה התפתח היריון חוץ-רחמי, בו טיפלה על ידי ניתוח, וכך הפכה לעקרה. בעקבות האירועים הללו בעלה עזב אותה והתחתן בשנית עם אישה בת 20 ולכן היא נכנסה לדיכאון עמוק ואף ניסתה להתאבד. לאחר ניסיון התאבדות כושל זה, היא עברה פסיכואנליזה עליה היא מדברת בספרה "שיעורים פרטיים". ב-1984 נכנסת ז'ירו שוב לדיכאון בעקבות מות החבר החדש שלה.
ז'ירו הייתה יהודייה אשר גדלה כקתולית בעקבות נסיבות חיצוניות ונהייתה לאתאיסטית מתוך שכנוע עצמי. היא הכחישה את יהדותה לאורך כל חייה בגלל הבטחה שהבטיחה לאמה. היא החליטה לספר על יהדותה רק לנכדה הקטן באביב 1988.
הדברים הללו נודעו בעקבות רומן שנכתב על ידה והתפרסם לאחר מותה.
פוליטיקה
עריכהלמרות תמיכתה בפרנסואה מיטראן ב-1974, היא היוותה חלק ממפלגתו של ואלרי ז'יסקר ד'אסטן והפכה למזכירת המדינה האחראית על מעמד האישה בצרפת בין יולי 1974 לאוגוסט 1976. ב-1977 התמודדה לראשונה בבחירות עירוניות ברובע החמישה-עשר של פריז, בעקבות בעיות אישיות החליטה להפסיק להתמודד בבחירות ואת הפוליטיקה היא עוזבת סופית ב-1979 בשנה זו גם הוציאה לאור את ספרה "קומדיית הכח". היא מחליטה להקים יחד עם ברנאר-אנרי לוי ועוד מספר אינטלקטואלים את התנועה "פעילות נגד רעב".
במהלך כל חייה הפוליטיים היא נאבקת למען המתת חסד.
פרסים
עריכה- מסדר הכבוד הלאומי (צרפת)
- לגיון הכבוד.
ספרים
עריכה- "הגל החדש" (צרפתית), (1958).
- "הרפתקאות העיתונות" (צרפתית), (1970).
- "אם אני משקרת" (צרפתית), (1972).
- "מעט מים" (צרפתית), (1973).
- "קומדיית הכח" (צרפתית), (1977).
- "מה שאני חושבת" (צרפתית), (1978).
- "אישה ברמה" (צרפתית), ביוגרפיה של מריה קארי (1981)[2].
- ""כריסטיאן ד'אור" (צרפתית), (1987).
- "פריז ברלין הלוך" חזור (צרפתית), (1988).
- "שיעורים פרטיים" (צרפתית), (1990).
- "יומן של פריזאית" (צרפתית), (1994).
- "אהוב שלי" (צרפתית), (1994).
- "גברים ונשים" (צרפתית), עם ברנאר-אנרי לוי (1994).
- "לב של טיגריס" (צרפתית), (1995).
- "שנה כלבה" (צרפתית), (1995).
- "2+2=3" (צרפתית), (1998).
- "זה קרה עוד אתמול" (צרפתית), (1999).
- "אי אפשר תמיד לשמוח" (צרפתית), אוטוביוגרפיה שלה (2001).
- "כבר מחר" (צרפתית), (2003).
- "היסטוריה של אישה חופשייה" (צרפתית), (2013).
שירים
עריכהטקסטים של שירים אותם כתבה:
- "כיפה אדומה" (צרפתית), (1944).
- "אינדיאנים הולכים אחד אחרי השני" (צרפתית), (1944).
- "זה לא היה במקור" (צרפתית), (1945).
בנוסף לכך, כתבה שירים לטינו רוסי.
קישורים חיצוניים
עריכה- גבי לוין, הסוד השמור של מלכת פאריס: ריאיון עם הביוגרפית של פרנסואז ז'ירו, באתר הארץ, 7 במרץ 2011
- ראיון פוליטי עם פרנסואז ז'ירו (צרפתית)
- פרנסואז ז'ירו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- פרנסואז ז'ירו, באתר AllMovie (באנגלית)