פרנס פלוריס
פרנס פלוריס (בהולנדית: Frans Floris או פרנס פלוריס האב; 17 באפריל 1519 – 1 באוקטובר 1570)[1] היה צייר פלמי, אמן דפוס ומעצב שטיחים. הוא ידוע בעיקר בזכות ציורי ההיסטוריה שלו, סצינות אלגוריות ודיוקנאות.[2] הוא מילא תפקיד חשוב בהתפתחות הציור ברנסאנס הצפוני המכונה רומאיזם. הרומאים בדרך כלל נסעו לאיטליה כדי ללמוד מעבודותיהם של אמנים מובילים ברנסאנס האיטלקי כמו מיכלאנג'לו, רפאל והבאים אחריהם. האמנות שלהם הטמיעה את ההשפעות האיטלקיות הללו במסורת הציור הצפונית.[3][4]
_-_Self-portrait.jpg) | |
| פרנס פלורנס, דיוקן עצמי | |
| לידה |
17 באפריל 1519 אנטוורפן, ארצות השפלה ההבסבורגיות  |
|---|---|
| פטירה |
1 באוקטובר 1570 (בגיל 51) אנטוורפן, ארצות השפלה ההבסבורגיות |
| תקופת הפעילות |
1535–1570 (כ־35 שנים) |
| זרם באמנות |
הרנסאנס הצפוני |
| הושפע על ידי |
Lambert Lombard |
| יצירות ידועות |
Venus and Cupid |
| בן או בת זוג |
Clara Boudewijns (29 באוקטובר 1547–?) |
| צאצאים |
Jan Baptista Floris, Frans Floris II |
  | |
ביוגרפיה
עריכהפרנס פלוריס נולד באנטוורפן. הוא היה נצר של משפחת אמנים בולטת שבמקורה נקראה בשם "דה ויברט". האבות הקדומים המוכרים ביותר של המשפחה נקראו פלוריס דה ויברט, היו תושבי בריסל, שם הם התאמנו במלאכת הסתתים שהועברה מאב לבן. אחד מאבות אבותיו של פרנס הפך בשנת 1406 לחבר בגילדת הבנאים בבריסל – בן משפחה, יאן פלוריס. דה ויברט עזב את עיר הולדתו בריסל והתיישב באנטוורפן באמצע המאה ה-15. שמו הפטורונומי "פלוריס" הפך לשם המשפחה שנפוץ בדורות הבאים. עם זאת, את השם המקורי "דה ויברנט" עדיין ניתן למצוא במסמכים רשמיים עד סוף המאה ה-16.[5]
אחיו של פרנס היו אמנים בולטים. המפורסם ביותר הוא קורנליוס שהיה אדריכל ופסל והיה ממעצבי בית העירייה באנטוורפן. ג'ייקוב פלוריס היה צייר ויטראז'ים ויאן פלוריס היה קדר. יאן נסע לספרד כדי לעסוק שם באומנותו ונפטר צעיר.
עדויות תיעודיות על חייו של פרנס פלוריס אינן נדירות. רוב מה שאנחנו יודעים על נעוריו והכשרתו של פרנס פלוריס מבוסס על הביוגרפיה המוקדמת של קרל ואן מנדר על האמן. אורכה עשרה עמודים היא אחת הביוגרפיות המפורטות ביותר ב-Het Schilder-boeck של ואן מנדר שפורסם בשנת 1604. לדברי ואן מנדר, פרנס פלוריס היה בנו של קורנליוס הראשון דה ויברט (נפטר 1538).
כמו אחיו, פרנס החל כסטודנט לפיסול, אך בהמשך ויתר על פיסול לטובת ציור. פלוריס נסע ללייז' שם למד אצל הצייר הבולט למברט לומברד. הבחירה בלומברד כמורה הייתה מפתיעה מאחר שאנטוורפן הייתה מרכז תרבותי עם הרבה ציירים מצטיינים. ייתכן שהוא בחר בלומברד כי אחיו קורנליוס היה חבר טוב של לומברד, אותו הכיר ברומא בסביבות 1538. ייתכן גם שפרנס התאמן כצייר באנטוורפן לפני שלמד אצל לומברד. פלוריס הפך לחבר בגילדת לוקאס הקדוש באנטוורפן בשנים 1539-40.[4]
לומברד עודד את פרנס פלוריס ללמוד באיטליה. הוא נסע לרומא ככל הנראה כבר בשנת 1541 או 1542 והיה מוקסם מהציור איטלקי של אותה העת (בעיקר מיכלאנג'לו ורפאל) ואמנות הפיסול הקלאסי של רומא. פלוריס ביקר בערים אחרות באיטליה כולל מנטובה וג'נובה.[4]
עם שובו לאנטוורפן בסביבות 1545, פרנס פלוריס פתח בית מלאכה לסגנון האיטלקי. הוא הפך לצייר ההיסטוריה המוביל וכונה "רפאל הפלמי". הוא נהנה מחסותם של אישים בולטים כמו הבנקאי העשיר ניקלה ג'ונגהלינק שבביתו צייר סדרה של עשר יצירות על אגדת הרקולס ושבע יצירות על האמניות החופשיות. הוא גם צייר 14 פאנלים גדולים בארמונו של ארכידוכס בומונט. אצולה מקומית כולל אבירי גיזת הזהב, נסיך אורנג' ורוזני אגמונט והורן (לימים מנהיגי המרד ההולנדי) ביקרו בביתו של פלוריס. הם נמשכו למוניטין האמנותי שלו כמו גם ליכולתו לדבר עם "תובנה רבה ושיקול דעת בכל נושא".[6] הוא גם השתייך לחבורה של הומניסטים כגון אברהם אורטליוס, כריסטופל פלנטיין, למברט לומברד. קבוצת אינטלקטואלים ואמנים זו הייתה הראשונה שפיתחה תאוריות על אמנות ותפקיד האמנים בארצות השפלה.[7] בשנת 1549 הוזמן פלוריס על ידי רשויות העיר אנטוורפן לתכנן את הקישוטים לכניסתו של לעיר של צ'ארלס החמישי מספרד[4]
אחיו קורנליוס עיצב עבורו בית מפואר באנטוורפן עם חזית של אבן גיר כחולה ועיטורים מפוארים בתוכו כמו חיפוי קיר מעור מוזהב בחדר השינה.[8] החזית עצמה עוצבה על ידי פרנס. תוכנית העיצוב שלו לחזית נועדה להמחיש את מעמדם הגבוה של האמנים בחברה. הוא צייר על החזית שבעה תבליטים המסמלים את תכונותיו וכישוריו של אמן: דיוק, תרגול, עבודה, חריצות, ניסיון, טיב, ואדריכלות. מעל לפתח הבית התקין תבליט של המדעים (שבע האמנויות הליברליות יחד עם ציור ואדריכלות) כמרכיביה העיקריים של החברה האנושית. הדפס אלמוני מתאר את החזית בשנת 1576.[9] יוזף ליניג צייר רישום של הבית במאה ה-19, אך באותה עת נעלם רוב קישוט החזית. פלוריס הביע רעיונות דומים בקומפוזיציית "התעוררות האמנויות".[10]
בשנת 1547 נישא פלוריס לקלרה בודווינס ולזוג נולדו בת אחת ושני בנים. הבנים פרנס ובפטיסט הוכשרו לימים כאמנים על ידי אביהם. בפטיסט מת צעיר בזמן שפרנס עבד באיטליה שם הייתה לו קריירה מצליחה.[6]
פרנס פלוריס היה ידוע בעבודה קשה כפי שמעיד המוטו שלו – "כשאני עובד אני חי, כשאני משחק אני מת". ואן מנדר מספר כי לפלוריס כמעט תמיד הייתה סדנה גדולה בבית המלאכה שלו שבה היה עובד עד שעת לילה מאוחרת, כשהוא היה מנמנם תלמידיו היו מורידים את נעליו וגרביו ומכניסים אותו למיטה לפני שהם עוזבים את המקום. ואן מנדר מצטט את פרנס מנטון שטען כי פלוריס היה אהוב על ידי תלמידיו בכך שהוא איפשר להם חופש רב יותר מאשר מאסטרים אחרים באנטוורפן. כאשר קבוצה קטנה מתלמידיו נפגשה למפגש מחודש לאחר מותו הם הצליחו להרכיב רשימה של 120 מתלמידיו.[11]
ואן מנדר מספר כי בסוף חייו פלוריס, הסתבך כלכלית והתחיל לשתות.[8] החובות היו קשורים ככל הנראה לפאר ולהוצאות המחייה הגבוהות שלו, כמו גם להשפעה של המהומות הדתיות והאיקונוקלסטיזם שהחל משנות ה-60 והגיעו לשיאם בשנת 1566. בתקופת זו, האמנות הקתולית ונכסים רבים של הכנסייה - אביזרים וקישוטים נהרסו על ידי ההמונים הפרוטסטנטיים הקלוויניסטים כחלק מהרפורמציה הפרוטסטנטית. אומרים שפלוריס מעולם לא התאושש מההלם שראה את יצירות האמנות שלו נהרסות. במקום זאת, הוא מצא את עצמו בסחרור כלפי מטה בענייניו האישיים והמקצועיים כאחד. התנתקותו הייתה כה גדולה עד שסירב להשיב לעצמו את העבודות שנפגעו במהלך המהומות. הוא כמעט הפסיק לצייר אחרי 1566 ואת מקומו כצייר ההיסטוריה המוביל בהולנד תפס דור צעיר יותר של אמנים שביניהם מרטן דה פוס הפך לבולט ביותר.[12]
ואן מנדר מספר כי במהלך עבודתו הגדולה למען ספרד, פלוריס חלה ונפטר ב-1 באוקטובר 1570 באנטוורפן. ציוריו הסתיימו ידי עוזריו בסטודיו שלו. שירים נכתבו עליו על ידי דומיניקוס למפסוניוס והמשורר-צייר לוקאס דה הייר, שלדברי ואן מנדר היה תלמידו.[8]
תלמידים
עריכהואן מנדר מונה 26 תלמידים של פלוריס, אך ייתכן שהיו לו עד 120 עוזרים.[8]
מהרשימה הארוכה של התלמידים והעוזרים עולה כי פרנס פלוריס אימץ את שובו לאנטוורפן את נוהלי האולפן שראה באיטליה. הוא הסתמך על מספר רב של עוזרים שהגיעו מכל דרום הולנד וצפונה ואפילו מגרמניה. פלוריס המציא ופיתח את השימוש במודלים יצוקים ללימוד אנטומיה, שהיו בגודל טבעי של ראשי האנשים, אותם צייר בשמן על הלוח. אלה נמסרו לעוזריו, לצורך שעתוק או לצורך הסתגלות חופשית יותר. תפקידם של עוזריו לא תמיד ברור וייתכן שנע בין ציור אחר מראשי הדגמים שלו, ועד להוספת רקע נוף. הם גם העתיקו את יצירותיו, בין אם בצבע או על נייר, לצורך עיבוד על ידי חרטים.[4]
יצירתו
עריכהכללי
עריכהיחסית מעט מיצירותיו שרדו, אולי מכיוון שרבות מהן נהרסו במהלך המהומות באנטוורפן במחצית השנייה של המאה השש עשרה. הבד הקיים המוקדם ידי פלוריס הוא "מארס וונוס נתפסים ברשת וולקן" (1547).
פרנס פלוריס ידוע בעיקר בזכות יצירות המזבח שלו, יצירות עם נושאים מיתולוגיים ואלגוריים ובמידה פחותה, עבור דיוקנאותיו. הוא מילא תפקיד חשוב בהכנסת ז'אנר הנושא המיתולוגי והאלגורי לפלנדריה. הוא היה מראשוני האמנים ההולנדיים שנסע לאיטליה ולמד את ההתפתחויות האחרונות באמנות כמו גם למד את השרידים הקלאסיים של רומא. ההשפעות העיקריות עליו היו של מיכלאנג'לו, שממנו למד את הטיפול ההרואי בעירום ושל רפאל שגם אותו חיקה. עם זאת, פלוריס לא נטש את הטכניקה ההולנדית המסורתית של צבע שמן, שאיפשרה לו להתמזג עם תכונותיו המפורטות, התאוריות, עם שפתו הוויזואלית החדשה הקיצונית, בה העטו הקישוטים למינימום והעירום מילא תפקיד בולט.[13]
עבודתו המוקדמת של פלוריס בסביבות 1545 מראה בצורה הברורה ביותר את ההשפעה של שהותו באיטליה. ניתן לראות קווי דמיון עם עבודתם של רומאים אחרים כמו למברט לומברד ופיטר קוקה ואן אלסט. מאוחר יותר הסגנון שלו נעשה מונומנטלי יותר ויותר. כישורי ההרכב שלו השתפרו בכך שהוא גילה מיומנות רבה יותר בסידור הדמויות. לאחר 1560 עבודתו הפכה למניסטית יותר והטיפול הפיסולי בדמויות פינה מקום לגישה ציורית יותר. לוח הצבעים שלו התפתח לכיוון המונוכרום.
מאוחר יותר ייתכן שהוא הושפע מבית הספר בפונטנבלו ככל שדמויותיו נעשו אלגנטיות יותר והיצירות מעודנות יותר.[5]
ממש כמו שאחיו קורנליוס הצליח להשפיע על הארכיטקטורה מעבר לגבולות פלנדריה דרך המדיום של הדפוס באנטוורפן, כך עבודותיו של פלוריס מצאו תפוצה רחבה באמצעות תחריטים שנעשו על ידי החרטים המובילים באנטוורפן. הירונימוס קוק, פיליפ גאלה וקורנליוס קורט היו החרטים העיקריים המעורבים במאמץ זה. פלוריס עיצב גם עיצובים מקוריים לסדרות הדפסים שנחרטו באנטוורפן.[5]
דיוקנאות
עריכה
הוא היה צייר דיוקנאות מיומן מאוד, אבל אולי בגלל הדירוג הנמוך יותר של דיוקנאות בהיררכיה של ז'אנרים ציוריים, הוא צייר רק כמה דיוקנאות (בערך 12). הוא עדיין נחשב כמחדש בז'אנר כשהוא הציג רמה חדשה של אקספרסיביות ונוכחות פסיכולוגית מודגשת. פלוריס חלוץ בשני סוגים של תמונות: דיוקנאות אקספרסיביים של אנשים יושבים בודדים וציורי ראש בפאנלים. עד שנת 1562, ציורי הראש הייחודיים של פלוריס הפכו לסוג של ציורי איכות, שהעידו על גאונותו היצירתית ועל נוהלי הסדנא אותם ייבא מאיטליה. אמנם ציורי הראש נערכו לשימושו העצמי, כמו גם לתלמידים ולעוזרים בסדנה שלו, אך חלקם הופקו כיצירות אמנות בפני עצמם. עבודות המברשת המהירות על לוחות אלה מעידים כי צייר כמה ראשים כמחקרים יצירתיים ובכך צפה בדרך מסוימת את סגנון האמנים מהמאה ה -17. מחקרים אלה הפכו למוצרי אספנים עבור חובבי אמנות מקומיים. מחקרי הראש מעידים על התרבות האמנותית המודעת לעצמה של אנטוורפן, שם הם היו מוערכים על סמכותם ולא על ערך ההכנה שלהם.[14]
פרנס פלוריס צייר דיוקן עצמי שהמקור שלו אבד. הוא כלל דיוקנאות עצמיים בכמה מיצירותיו הדתיות. כך לדוגמה בקומפוזיציה Allegory of the Trinity שם מתחת לזרועו הימנית המושטת של ישו הוא צייר את הדיוקן שלו, שמופיע לא בקנה מידה עם הראשים האחרים סביבו. הכללת דיוקנו בקומפוזיציה הזאת מעלה את המחשבה כי לציור הייתה משמעות אישית ביותר עבור האמן. נצפה כי לאחר מהומות האיקונוקליזם, האמנים הפלמיים החל להוסיף את דיוקנאותיהם בקומפוזיציות דתיות כדי להראות את מחויבותם האישית למסר הדתי והחברתי המסוים שהיצירות ניסו להעביר.[15]
פלוריס צייר כמה דיוקנאות משפחתיים. דוגמה לכך היא דיוקן משפחתי, אשר מתוארך 1561. כנראה ציור משפחת Berchem, משפחה מכובדת. לציור שתי כתוביות, האחת בציור עצמו, השנייה על המסגרת המקורית שלה. הכיתוב הראשון מופיע על דיוקן התלוי על הקיר מאחורי הדמויות. נכתב בו כי האיש המתואר בתצלום נפטר ב-10 בינואר 1559, בן 58 שנים. השני הוא הטקסט הלטיני שנכתב בחלקה התחתון של מסגרת הציור. שנאמר בה: "כמו שבחיים לא יכול להיות דבר מאושר יותר מנישואין באיחוד ומיטה ללא מחלוקת, אין דבר יותר נעים מלראות את צאצאיו של אחד באחדות ליהנות משלווה עם מוח ללא רבב, 1561." בו זמנית שימש כמזכרת של האב המנוח וביטוי לרגשות היחד של צאצאיו". פלוריס מתאר את כל בני המשפחה המופיעים והשתתפו בקונצרט מוזיקה, שהדגיש את התפיסה הזו של 'קונקורדיה', כלומר ההרמוניה שבתוך המשפחה.[16]
מקורות
עריכה- Jeroen Vandommele, 'Als in een spiegel, Vrede, kennis en gemeenschap op het Antwerpse Landjuweel van 1561', Hilversum (in Dutch)
- Edward H. Wouk, Frans Floris’s Allegory of the Trinity (1562) and the Limits of Tolerance, Art History 10/2014; 38(1), p. 39-76
קישורים חיצוניים
עריכה
- פרנס פלוריס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Frans Floris the Elder (1519 - 1570)". Royal Academy.
- ^ Frans Floris at the Netherlands Institute for Art History
- ^ Ilja M. Veldman. "Romanism." Grove Art Online. Oxford Art Online. Oxford University Press. Web. 26 March 2015
- ^ 1 2 3 4 5 Carl Van de Velde. "Frans Floris I." Grove Art Online. Oxford Art Online. Oxford University Press. Web. 26 March 2015
- ^ 1 2 3 Carl Van de Velde. "Floris." Grove Art Online. Oxford Art Online. Oxford University Press. Web. 26 March 2015
- ^ 1 2 Frans Jozef van den Branden, Geschiedenis der Antwerpsche Schilderschool, Antwerp: J.-E. Buschmann, 1883
- ^ Jeroen Vandommele, p. 255
- ^ 1 2 3 4 Frans Floris in Karel van Mander, Het Schilderboeck, 1604 (in Dutch)
- ^ Jeroen Vandommele, p. 263-265
- ^ Jozef Linnig, The house of Frans Floris at Musea en Erfgoed Antwerpen (in Dutch
- ^ Isaack Claessen Cloeck, in Frans Floris biography in Karel van Mander's Schilderboeck, 1604 (in Dutch)
- ^ Edward H. Wouk, p. 61-62
- ^ Edward H. Wouk, p. 43
- ^ Edward H. Wouk, p. 45-46
- ^ Edward H. Wouk, p. 41-44
- ^ Van de Velde Carl, 'Frans Floris, De familie van Berchem' at Openbaar Kunstbezit Vlaanderen