פרנץ זאבר דורש

פרנץ זאבר דורשגרמנית: Franz Xaver Dorsch;‏ 24 בדצמבר 18998 בנובמבר 1986) היה מהנדס אזרחי גרמני שהפך למהנדס הראשי של ארגון טודט, קבוצת הנדסה אזרחית וצבאית בגרמניה הנאצית שהייתה אחראית על מגוון פרויקטים הנדסיים בגרמניה ובשטחים שכבשו הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא מילא תפקיד מוביל ברבים מהפרויקטים ההנדסיים הגדולים ביותר של הרייך השלישי, כולל הקמת קו זיגפריד, החומה האטלנטית ועוד מספר ביצורים בגרמניה ובאירופה הכבושה. לאחר המלחמה הקים את חברת הנדסת הייעוץ "דורש קונסולט" (Dorsch Consult) בוויסבאדן.

פרנץ זאבר דורש
Bundesarchiv Bild 183-B22744, Atlantikwall, Albert Speer, Xaver Dorsch.jpg
לידה 24 בדצמבר 1899
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בנובמבר 1986 (בגיל 86)
מינכן, גרמניה המערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת שטוטגרט עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מהנדס אזרחי, מהנדס עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הנאצית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
אות הזהב המפלגתי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

דורש נולד באילרטיסן באזור אלגאו שבבוואריה. הוא שירת בצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה בין 1 ביוני 1917 עד 2 בינואר 1919, ופרש בדרגת סמל. לאחר שחרורו הצטרף לפרייקור והשתתף בדיכוי הרפובליקה הסובייטית הבווארית במאי 1919. מאוחר יותר באותה שנה נרשם כסטודנט להנדסה אזרחית בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה של שטוטגרט (Technische Hochschule Stuttgart), כיום אוניברסיטת שטוטגרט, והוסמך כאדריכל בשנת 1928.[1] בשנים 19291933 עבד עם פריץ טודט, לימים מייסד ארגון טודט, בחברת ההנדסה במינכן זאגר וורנר (Sager und Wörner).[2]

מעורבותו המוקדמת במפלגה הנאציתעריכה

דורש וטודט היו בין תומכיו המוקדמים של אדולף היטלר. דורש הצטרף למפלגה הנאצית בראשיתה ולאגף הצבאי למחצה שלה, אס אה, בשנת 1922 והשתתף בפוטש במרתף הבירה הכושל של 8–9 בנובמבר 1923. מאוחר יותר הורשה לענוד את אות הזהב המפלגתי ואת אות מסדר הדם של המפלגה הנאצית כהוקרה על שירותו המוקדם.[3] ביולי 1933 מונה טודט על ידי היטלר לתפקיד המפקח הכללי לכבישים גרמניים (Generalinspektor für das deutsche Straßenwesen), הממונה על בניית רשת האוטובאן הגרמנית.[4] טודט גייס את דורש כסגנו וראש משרדו בברלין, לשם עבודה על פרויקט האוטובאן.[2] בשנת 1938 מילא דורש תפקיד מוביל בבניית קו זיגפריד, מערכת הגנה המשתרעת על פני 630 ק"מ לאורך הגבולות המערביים של גרמניה, מהולנד עד שווייץ.[5]

פעילותו במלחמת העולם השנייהעריכה

מדצמבר 1941 הנחה את בניית החומה האטלנטית לאורך קו החוף המערבי של אירופה הכבושה, אף על פי שעבודתו ספגה ביקורת מצד הצבא עקב התעלמות מדרישות הצבא והצי.[6] ב-8 בפברואר 1942 נהרג פריץ טודט בתאונה אווירית. את מקומו תפס אלברט שפר, האדריכל הראשי של היטלר. שפר שמר על השליטה בארגון טודט כשר החימוש וייצור המלחמה אך נתן לדורש סמכות לנהל ארגון זה, מה שהפך את דורש למנהל בפועל של ארגון טודט.[7] כהוקרה על שירותו הוענק לדורש צלב האבירים עם עיטור החרבות ב-13 במאי 1943.[3]

עם זאת, היחסים בין שפר לדורש היו מתוחים. סלע מחלוקת מרכזי היה העובדה כי לארגון טודט הייתה אחריות רק על בניית פרויקטים מחוץ לרייך. ארגון זה הועסק יותר ויותר בעבודות בנייה בגרמניה עצמה, וביקש שליטה בענף הבנייה בגרמניה. דורש ושפר נאבקו על סמכויות. דורש דרש להיות אחראי על כל פעילות הבנייה בתוך הרייך, כך שארגון טודט יוכל לנהל פרויקטים חדשים.[8] דורש תמך בסתר ביריבו של שפר, מרטין בורמן, שגייס אותו כסוכן של משרד ראש המפלגה (Parteikanzlei) לרגל אחר שפר;[9] כפי שניסח זאת שפר מאוחר יותר, דורש גרם לו להרגיש "חסר ביטחון במשרד שלי-עצמי".[10] באביב 1944, דורש יזם מהלך להדיח את שפר; למרות שלא הצליח, עמדתו של שפר נחלשה.[11] שפר תיאר את הקליקה שהוביל דורש כ"קמרילה".[12]

היטלר לקח את הפיקוד על ארגון טודט, הרחיק אותו משפר ונתן אותו לדורש ב-14 באפריל 1944.[13][12]  דורש הוזמן להגיש הצעות לתוכנית, ששפר התנגד לה בתוקף, להעביר את מתקני התעשייה הגרמניים ל"מפעלי בטון" או למתקנים תת-קרקעיים כדי להגן עליהם מפני הפצצות בעלות הברית. הרמן גרינג, שר התעופה של הרייך, הורה לדורש להקים האנגרים תת-קרקעיים למטוסים, עבור הלופטוואפה.[14] דורש הועמד כאחראי על בניין משרד החימוש ושימש כסגנו של השר כמפקח כללי על תעשיית הבנייה, וכן שמר על תפקידו הקיים כראש ארגון טודט. הוא היה אחראי כמעט על כל פרויקטי הבנייה של הרייך השלישי בשנה האחרונה למלחמה.[8] הנחייתו של היטלר לבנות מפעלים חסיני פצצות העניקה לדורש את הסמכות הדרושה לו להשתלט על כל ענף הבנייה הגרמני. עד ספטמבר 1944 שלט דורש בכוח אדם של 780,000 איש, בעיקר עובדי כפייה מהארצות שכבשה גרמניה הנאצית, עובדים שעסקו בפרויקטים של בנייה בתוך הרייך.

לאחר המלחמהעריכה

דורש ניצל מהעמדה לדין לאחר המלחמה[15] והוזמן על ידי צבא ארצות הברית לכתוב מחקר בן 1,000 עמודים על ארגון טודט, שפורסם בשנת 1947.[16] בשנת 1950 הקים חברת הנדסה ובניין, "Reg.Baumeister Xaver Dorsch, Ingenieurbüro", [17] חברה שהפכה לחברת ההנדסה והייעוץ Dorsch Consult בשנת 1951 ו-Dorsch Gruppe בשנת 2006.[18] החברה מעסיקה כיום 1,600 עובדים והיא חברת התכנון והייעוץ העצמאית הגדולה ביותר בגרמניה.[19]

דורש נפטר במינכן ב-8 בנובמבר 1986.[דרוש מקור]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פרנץ זאבר דורש בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Seidler, Franz Wilhelm (1987). Die Organisation Todt: Bauen für Staat und Wehrmacht, 1938–1945. Bernard & Graefe. עמ' 17. ISBN 978-3-7637-5842-5. 
  2. ^ 1 2 "An Engineer Returns ... And A Museum Is Born", After the Battle 57:49-53.
  3. ^ 1 2 Patzwall, Klaus D. (1984). Die Ritterkreuzträger des Kriegsverdienstkreuzes 1942–1945: eine Dokumentation in Wort und Bild. Hamburg: Verlag Militaria-Archiv K.D. Patzwall. עמ' 38. 
  4. ^ Stephenson, Charles (2006). The Channel Islands 1941-45: Hitler's Impregnable Fortress. Osprey Publishing. עמ' 16. ISBN 978-1-84176-921-9. 
  5. ^ Patzwall, p. 39
  6. ^ Saunders, Anthony (2001). Hitler's Atlantic Wall. Sutton. עמ' 9. ISBN 978-0-7509-2544-0. 
  7. ^ Gutman, Isobel (1994). Encyclopedia of the Holocaust: Volume 2. Macmillan Library Reference USA. עמ' 1095. ISBN 978-0-02-896090-6.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
  8. ^ 1 2 Müller, Rolf-Dieter (2003). "Albert Speer and Armaments Policy in Total War". Germany and the Second World War: Organization and mobilization of the German sphere of power 5. Oxford University Press. עמ' 389, 487–9. ISBN 978-0-19-820873-0. 
  9. ^ Orlow, Dietrich (1973). The History of the Nazi Party: 1933-1945. University of Pittsburgh Press. עמ' 460. ISBN 978-0-8229-3253-6. 
  10. ^ Taylor, Blaine (2010). Hitler's Engineers: Fritz Todt and Albert Speer - Master Builders of the Third Reich. Casemate Publishers. עמ' 200. ISBN 978-1-932033-68-7. 
  11. ^ Mierzejewski, Alfred C. (1988). The collapse of the German war economy, 1944-1945: Allied air power and the German National Railway. UNC Press Books. עמ' 16. ISBN 978-0-8078-1792-6. 
  12. ^ 1 2 Speer, Albert (1995). Inside the Third Reich. London: Weidenfeld & Nicolson. עמ' 444–447. ISBN 9781842127353. 
  13. ^ Taylor, p. 213
  14. ^ Reuter, Claus (1998). The V2 and the German, Russian and American Rocket Program. German-Canadian Museum of Applied History. עמ' 100. ISBN 978-1-894643-05-4. 
  15. ^ Posner, Gerald L. (1991). Hitler's children: sons and daughters of leaders of the Third Reich talk about their fathers and themselves. Random House. עמ' 81. ISBN 978-0-394-58299-3.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
  16. ^ Dorsch, Xaver; Robinson, J.B.; Ross, W.F. (1947). Organization Todt. Historical Division, US Army European Command, Foreign Military Studies Branch. 
  17. ^ Strute, Karl (1984). Who's who in technology, Volume 3. Who's Who the International Red series. עמ' 2611. ISBN 978-3-921220-36-8. 
  18. ^ "Chronicle". Dorsch Gruppe. בדיקה אחרונה ב-20 ביוני 2011. 
  19. ^ "Company". Dorsch Gruppe. בדיקה אחרונה ב-20 ביוני 2011.