פרנץ להאר

מלחין אוסטרי

פֶרֶנץ להארהונגרית: Lehár Ferenc;‏ 30 באפריל 1870 - 24 באוקטובר 1948), מלחין הונגרי.

פרנץ להאר
Lehár Ferenc
Bain News Service - Franz Lehár.jpg
לידה 30 באפריל 1870
קומארנו, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 באוקטובר 1948 (בגיל 78)
באד אישל, אזורי הכיבוש באוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הקונסרבטוריון של פראג עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות האימפריה האוסטרו-הונגרית, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה, אופרטה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, מנצח, מחבר עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה כינור עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • טבעת הכבוד של העיר וינה
  • Corvin Wreath עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייועריכה

להאר היה בנו הבכור של מנצח תזמורת בצבא האוסטרו-הונגרי, ממנו ספג את האהבה למוזיקה. בגיל 15 התקבל לקונסרבטוריון למוזיקה של פראג, שם למד כינור וקומפוזיציה. אחד ממוריו היה אנטונין דבוז'ק, שאמר לו: "תלה את כינורך, ילדי, וכתוב מוזיקה".

לאחר סיום לימודיו התגייס לצבא והיה, בשנים 1902-1890, מנצח תזמורות צבאיות. בשנת 1896 הוצגה האופרה שלו "קוקושקה" בלייפציג ובבודפשט בהצלחה מועטה.

בשנת 1902 עזב את הצבא, התיישב בווינה והחל לחבר אופרטות. האופרטה הראשונה שלו הייתה "נשות וינה". הפריצה שלו הייתה בשנת 1905 עם האופרטה "האלמנה העליזה". אופרטה זו זכתה להצלחה עצומה והוצגה ברחבי העולם. עד היום, במשך יותר ממאה שנים, מועלות הפקות חדשות של אופרטה זו. במהרה התפרסם להאר כמלחין של "אופרטות וינאיות" וכיורשו האמנותי של יוהאן שטראוס. אופרטות נוספות שחיבר עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו: "הרוזן מלוקסמבורג" (1909), "אהבת הצוענים" (1910) ו"אווה" (1911).

להאר חיבר גם מחולות ושירי לכת סימפוניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ופירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית דעך העניין באופרטות, אך התחדש כעבור מספר שנים. להאר פגש בזמר הטנור ריכרד טאובר וחיבר אופרטות המתאימות לקולו: "פאגאניני" (1925), "פרדריקה" (1928), "ארץ החיוכים" (1929) ו"ג'ודיטה" (1934).

הנאצים ובמיוחד היטלר אהבו את האופרות של להאר. היטלר העניק לו את מדליית גתה ולהאר לא סירב לקבלה. בשל כך הוחרם להאר בישראל ויצירותיו נאסרו להשמעה, אולם העובדה שלהאר היה פסיבי ולא נאצי או אנטישמי מוצהר (אשתו הייתה יהודייה) הביאה לביטול החרם עליו בראשית שנות השבעים.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פרנץ להאר בוויקישיתוף