הלחנה

הלחנה (בלועזית: קומפוזיציה) היא פעולה אמנותית של יצירת מוזיקה חדשה, באמצעות ארגון של צלילים, שקטים, מקצבים והרמוניות לאורך זמן. לרוב, הלחנה נכתבת בתווים, אך ייתכן שתישמר גם בזיכרון או בהקלטה. ניתן להלחין מוזיקה לכל הרכב מוזיקלי – מקול או כלי בודד ועד תזמורת סימפונית שלמה.

סקרצו בלה במול מז'ור של אלכסנדר בורודין

המונח הלחנה כולל שלושה רכיבים מרכזיים: מלודיה (או לחן), הרמוניה וקצב. לעיתים נכלל גם העיבוד המוזיקלי כחלק מהתהליך, אף כי נהוג לראות בו שלב נפרד.

טכניקה

המלחין יכול להתחיל את עבודתו במלודיה, בהרמוניה או בקצב. ניתן לפתח את הרעיונות המוזיקליים ברצף ליניארי או תוך דילוגים בין מרכיבים שונים.

מלודיה לעומת הרמוניה

במקרים רבים – ובמיוחד בהלחנת מוזיקה לשירה – ניתנת עדיפות למלודיה, כיוון שהיא נושאת את המילים והמשמעות. בתרבויות רבות המלודיה מרכזית יותר מההרמוניה, ולעיתים אין כלל שימוש בהרמוניה. עם זאת, בסגנונות מסוימים במוזיקה המערבית, ההרמוניה עשויה להיות הדומיננטית ואף להוות את לב היצירה.

הלחנה לעומת אלתור

הלחנה ואלתור הן שתיהן דרכי יצירה מוזיקלית, אך שונות במהותן: הלחנה נעשית מראש, לרוב בכתב, בעוד אלתור מתרחש בזמן אמת, במהלך הביצוע. בשל כך, הלחנה נתפסת לרוב כפעולה אישית ומתוכננת, ואלתור כפעולה שיכולה להיות גם קבוצתית, ובכל מקרה ספונטנית, לעתים קרובות בכפוף למסגרת מסוימת.

ידע בכלי נגינה

מלחין מקצועי נדרש להכיר את תכונות הכלים שהוא כותב להם: המנעד, טכניקות הנגינה, גבולות היכולת והאופי הצלילי. לעיתים מלחינים יוצרים עבור כלי מסוים, ולעיתים לחילופין מעבדים יצירה קיימת לכלים שונים.

היסטוריה

ההלחנה כתהליך אמנותי מתועדת כבר אלפי שנים. במערב - בימי הביניים והרנסאנס התפתח הקונטרפונקט, שבתקופות מאוחרות יותר פינה מקומו להרמוניה טונאלית. בתקופה הקלאסית גובשו צורות מוזיקליות ברורות, שהתערערו בתקופה הרומנטית. במאה ה-20 פרצו מלחינים את המסגרות המסורתיות – בין אם דרך האימפרסיוניזם (כמו דביסי וראוול), האקספרסיוניזם (כמו שנברג), המוזיקה הדודקפונית והסריאלית, או ניסויים רדיקליים כמו אלה של ג’ון קייג’. לצד גישות חדשניות אלו, ממשיכים מלחינים גם בעידן המודרני לכתוב ביצירתיות תוך שימוש בכלים מוזיקליים מסורתיים.

קישורים חיצוניים

• הלחנה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)