פתיחת התפריט הראשי
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: צריך לכתוב את הערך כערך אנציקלופדי שאינו מבוסס תוכנית רק על ציטוטים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

פרשת מקוב (מכונה גם "המקרה ברחובות" וגם "זמורות יבשות"[1]) היא אירוע שהתרחש בינואר 1913, בו הכה הצליף והשפיל האיכר יונתן מקוב (בנה של בתיה מקוב) שלוש מעובדותיו התימניות[2] כשמצא אותן מקוששות זרדים יבשים בכרמו בסוף יום העבודה. האיכר מקוב הורה לפועליו לתפוס את הנשים, שניסו להימלט מהכרם, ולקשור אותן לזנבו של חמור. כך הן נגררו ברחובה המרכזי של המושבה רחובות[3][4]. בתגובה קנסה מועצת המושבה את האיכר יונתן מקוב בסכום זעום של עשרים פרנקים[5].

תיאור הפרשהעריכה

הפרשה תוארה בעיתון "הפועל הצעיר"[3]:

בשבוע שעבר נעשה פה על ידי האכר יונתן מקוב מעשה גס המטיל צל על החברה והמקום שבהם נעשים מעשים כאלו. כידוע רגילים התימנֹים ללקט בשדות ובכרמים ולאסוף שם ענפים וזמורות שבהם משׂתמשים הם להסקה. [...]
מעשה שהיה כך היה. האכר הנזכר למעלה מצא בכרמו שלוש תמניות המלקטות ענפים, ולא הסתפק הלז בזה שהכה את המלקטות אלא שמצא לנחוץ גם לאסור אותן ולהובילן שבויות למושבה. כמובן שהנשים התנגדו ברחו והתפזרו בכרם אולם הפועלים הערביים רצו אחריהן ותפסו אותן. והתפוסות- אסרו את ידיהן בחבלים, קשרו אותן לזנבו של החמור וככה הובילון אל המושבה: הנשים קשורות, מקוב מנצח על החמור וערבי אחר שומר על הנשים מאחריהן ומאיץ בהן על יד המושבה ירד המנצח מן החמור לקח בידו את קצוות החבלים שבהן היו אסורות התמניות והכניסן אל תוך המושבה.
והנשים תושבות קבועות של המושבה...
צריך להודות שהמקרה עורר התרגשות לא רק בקרב התמנים והפועלים כי אם גם בקרב רוב תושבי רחובות. וועד המושבה נתן ספוק ידוע להתרגזות הכללית בהזדרזו לערוך משפט על האכר ולהטיל עליו עונש של נפוליון אחד (לירה צרפתית= 20 פרנקים) קשה אמנם להסכים שהעונש הוא כמידת החטא, אולם איך שהוא, תשמש נא לכל הפחות העובדה שהמשפט כשהיא לעצמה לתעודה מוכיחה שאין הציבור ברחובות עובר בשתיקה על כעור וגסות ועל מעשי אלימות למי שיהיה.

הפרשה פורסמה ועוררה הד גדול ביישוב. לאחר מכן נחשפו מקרים דומים על התעללות בעולים מתימן. כעבור שבוע, פרסם יעקב רבינוביץ תגובה חריפה בעיתון, בה כינה את יונתן מקוב "יונתן העמלקי" וקרא לכל להחרימו:

... וכי אפשר הדבר שאדם הגון יאמר שלום ליונתן העמלקי? וכי אפשר הדבר שאדם יקנה אצלו, ימכור לו דבר או שאיזו פירמה יהודית או איזה מוסד ציבורי יהודי יסחר עמו? ילוה לו כסף? וכי אפשר שעגלון יהודי יובילהו בעגלתו ונוסעים יהודים ישבו על יד נפש טמאה זו? וכי אפשר שרב או שופט ידין לו את דינו ושוער של מושבה יעזור לו ויגן עליו? אם כל זה אפשר הוא אז אין יהודים ואין יהדות ואין אלוהים בישראל! אם אפשר שבזמננו יקום יהודי ויקשור את אחיותיו העניות אל חמורו ויסחבן כסחוב את הנבלה והוא ירכב על החמור ועבדו הנכרי ידחוף אותן ויעזור לו בזה וכל זה במושבה עברית בארץ ישראל, במושבה מדברת עברית, במושבה לאומית שבלאומית, אם כל זה אפשר ואם אחרי זה מענישים את יונתן העמלקי בעשרים פרנקים והכל נגמר בכי טוב אז סלחו נא לי- אבל חרפה היא ליהודי לחיות במקום של בני התחיה וזקופי הקומה האלה!
אם זו היא גאולתינו ותחיתינו- נשוב נא לקישינב ואודסה!

הסיפור זכה לחשיפה חוזרת בספרו של ד"ר משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית של יהדות תימן וחבר הקונגרס היהודי העולמי, "בין שתי תרבויות"[6].


זמורות יבשות - שירו של דן אלמגורעריכה

בראשית שנות ה-80 כתב המשורר דן אלמגור, יליד העיר רחובות, את ההצגה 'ילדי הכרך' שגוללה את סיפור עליית יהודי תימן והועלתה בתיאטרון בית ליסין. שירי ההצגה היו ברובם קלילים, אך בתוכם אלמגור החליט לשלב גם שיר קשה אחד על "פרשת מקוב", השיר "זמורות יבשות", אותו כתב לאחר שנחשף להתעמרות המתמשכת של חקלאי ראשית המאה בעולים מתימן. מטעמים אמנותיים החליף אלמגור את הענפים היבשים בזמורות יבשות וכך אף נקרא השיר.

על נסיבות צינזורו של השיר, מספר דן אלמגור:

"כמה ימים לפני עליית ההצגה על הבמה הגיע ישראל קיסר, מי שהיה אז יו"ר עמותת 'אעלה בתמר'. הוא ראה את השירים וכשהגיע לשיר הזה הוא ביקש ממני להוריד אותו. לא הבנתי למה. אמרתי לו שחשוב לפרסם את הדברים. אבל הוא, כמו כל התימנים. לא רוצה להתעמת ולא לריב והעדיף להעלים את הפרשה ההיא. הוצאנו את השיר מההצגה. זה היה הצינזור הראשון של השיר".

הצינזור השני, או ליתר דיוק העלמת השיר, בוצעה שנים אחר כך. היה זה כשרשות השידור תכננה את שידורי יום העצמאות. התוכנית הייתה להקדיש שעת שידור טלוויזיונית לכל עדה בישראל.

"בגלל המחאה שלי בתקופת האינתיפאדה הפכו אותי למוקצה ואמרו לי שאני לא יכול להופיע אלא רק לכתוב. הסכמתי. כתבתי את השירים לשעת השידור הזו. שוש עטרי ז"ל הנחתה את האירוע".

בעודו נערך לתוכנית נפגש אלמגור עם הזמר יזהר כהן שאמור היה לבצע שיר או שירים במהלך התוכנית.

"אמרתי ליזהר שיש לי שיר מיוחד שמעולם לא הושמע, ואני רוצה שהוא ישמע אותו. זה היה בערב פסח. השמעתי לו את השיר והוא פרץ בבכי. הוא שאל אותי איך יתכן שהוא, תימני מלידה, לא שמע מעולם על הסיפור הזה. הוא אמר שיקח את השיר ולאחר הפסח ילחין אותו, וכך היה. הוא הלחין את השיר, התקשר אלי להשמיע לי אותו ושנינו בכינו יחד".

התוכנית הייתה ששעת השידור של עולי תימן תהיה בשמונה בערב בעוד של יהודי דרום אפריקה נקבעה לאחת בלילה, בשל מיעוטם של העולים משם.

"דיווחתי לכל אחי התימנים על שעת השידור המתוכננת והם העבירו מאחד לשני. הבטיחו לי שבשמונה בערב כולם יהיו מול מקלטי הטלוויזיה. הגיעה השעה והנה, במקום תימן אני רואה שמשדרים את השעה של דרום אפריקה. התקשרתי, שאלתי מה קרה. אמרו לי שאת התימנים העבירו לאחת בלילה בהוראת המנכ"ל. כך היה. הם שידרו את התוכנית ההיא עם הביצוע של יזהר כהן באחת בלילה כשאף אחד כבר לא היה כדי לראות את זה. גם שידור חוזר שהובטח שישודר ביום העצמאות עצמו לא שודר. כך הועלם השיר בפעם השנייה".

לאלמגור התברר כי לרשות השידור הגיע מכתבם של צמד עורכי דין, בן ציון צנעני (ממוצא תימני) ושוקי פורר, לימים ראש עיריית רחובות. במכתבם קבעו השניים כי הפרשה בשדהו של מקוב לא הייתה ולא נבראה. אומר אלמגור:

"ניסו לטעון שכתבתי את השיר כחלק ממאבק פוליטי נגד הליכוד. עד היום אני לא מבין את הקשר לפוליטיקה ולליכוד. מאז ועד היום לא שודר השיר, וכעת הוא מועלם כמעט לחלוטין".

השיר נכלל בספר "שושנת תימן" שאיגד את סיפורה של העלייה התימנית במחצית המאה הקודמת[7].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בעקבות שיר שכתב דן אלמגור על הפרשה.
  2. ^ מעולי עליית אעלה בתמר
  3. ^ 3.0 3.1 רחובות, הפועל הצעיר, 10 בינואר 1913
  4. ^ ממגילת התימנים, דבר, 3 בינואר 1936
  5. ^ יעקב רבינוביץ, רשימות, הפועל הצעיר, 22 בינואר 1913
  6. ^ משה נחום, בין שתי תרבויות. ירושלים: הוצאת המחבר, תשמ"ט-1989
  7. ^ דן אלמגור, שושנת תימן: בני תימן בזמר העברי. תל אביב: אעלה בתמר, 2008