פתיחה על נושאים עבריים

פתיחה על נושאים עבריים (אנגלית: Overture on Hebrew Themes), אופוס 34, הולחנה על ידי המלחין הרוסי סרגיי פרוקופייב בשנת 1919, במהלך טיול שעשה לארצות הברית. היצירה נכתבה בתזמור לא שגרתי לתקופה; קלרינט, רביעיית מיתרים ופסנתר.

רקעעריכה

פרוקופייב הגיע לניו יורק בספטמבר, 1918. בכלליות, שנותיו באמריקה לא היו מוצלחות כפי שקיווה. אף על פי כן, הוא הופיע בקביעות באולמות הקונצרטים האמריקאים. בניגוד לכך שרחמנינוב היה הפסנתרן הרוסי המוביל באמריקה בכל הזמנים (החל מהשנים 1909-1910), פרוקופייב ניגן את יצירותיו בקונצרטים רבים באותה עונה והעצים את תדמיתו כפסנתרן.

בתחילת שנת 1919, הוזמן פרוקופייב על ידי שישייה יהודית מרוסיה בשם "זימרו אנסמבל", אשר בדיוק הגיעה לאמריקה מן המזרח הרחוק כחלק ממסע הופעות עולמי בחסות הארגון הציוני הרוסי. חברי ההרכב ניגנו בכלים אשר היצירה מתוזמרת לפיהם, והובלו על ידי נגן הקלרנית שלהם, סימון בליסון (אנ'), שהוכשר במוסקבה והיה הקלרניטן הראשי בתיאטרון מרינסקי החל משנת 1915 (מאוחר יותר הפך לקלרניטן הראשי בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק). הם נתנו לפרוקופייב מחברת של שירי עם יהודיים, על אף שהמנגינות בהן בחר פרוקופייב מעולם לא קושרו למקורות אותנטיים. חברי ההרכב הנוספים היו יעקב מסטצ'קין - כינור ראשון, גריגורי בזרודני - כינור שני, ניקולאי (קארל) מולדבן - ויולה, יוסיף צ'רניאבסקי - צ'לו, לב (לאו) ברדיצ'בסקי - פסנתר, על אף שיש הטוענים כי הכנר השני היה מיכאיל רוזנקר, אשר היה בן 19 באותה עת. פרוקופייב כתב את היצירה במהירות רבה. ביצוע הבכורה של היצירה התקיים ב"מועדון הבוהמי" שבניו יורק, ב-2 בפברואר 1920, עם פרוקופייב כפסנתרן אורח. לפני פירוקם בשנת 1922, זימרו אנסמבל ביצעו את היצירה לפחות פעמיים נוספות בקרנגי הול - עם הפסנתרן שלהם, ברדיצ'בסקי, בשנת 1921, ועם הפסנתרנית האורחת קלרה צ'רניאבסקי בדצמבר 1920. פרוקופייב כתב שהיצירה נכתבה במיוחד עבור השישייה, והתנגד במשך זמן רב לעיבודים שלה להרכבים נוספים. בספטמבר 1930 העיר "אינני מבין אילו מין אנשים אטומים יחשבו שזה הכרחי לתזמר זאת מחדש". אף על פי כן, השתכנע פרוקופייב לכתוב גרסה עבור תזמורת קאמרית בשנת 1934, אשר פורסמה כאופוס 34a. הגרסה לתזמורת מבוצעת הרבה פחות מהמקורית. עיבוד נוסף לתזמורת ערך המנצח דימיטרי מיטרופולוס והקליט אותו בשנת 1950

פרוקופייב לא החשיב את היצירה לטובה מאוד. כשמבקר סקוטי בשם אנדרו פרסר פרסם כתבה בשנת 1929 המתארת את הפתיחה "עבודה יפהפייה ופתטית", השיב לו המלחין "הטכניקה שלה קונבנציונלית, הצורה שלה רעה (4 + 4 + 4 + 4)". כשחברו, ניקולאי מיאסקובסקי, שיבח את הנושא השני, השיב פרוקופייב בעודו מאזכר את הקודה של היצירה "מנקודת המבט המוזיקלית, החלק היחיד ששווה משהו, אם תרצו, הוא החלק האחרון, וזה כנראה כתוצאה מהמתיקות והדיאטוניות שלי".

ניתוחעריכה

מבנה הפתיחה עוקב אחר הצורה של פתיחה (אוברטורה) רגילה למדי. היא כתובה בסולם דו מינור (אנ'). הקלרינט והצ'לו בולטים ביותר, כשכל אחד מהם מציג את הנושא הראשון (קלרינט) והשני (צ'לו). עם זאת, כל הכלים מאוזנים היטב, וכל כלי מנגן את שני הנושאים, בדרך כלל באופן חיקויי. תפקיד הפסנתר קל בהשוואה לעבודות וירטואוזיות רבות של פרוקופייב לפסנתר; הפסנתרן של "זימרו", לאו ברדיצ'בסקי, בוגר הקונסרבטוריונים פטרוגראד וברלין, היה ודאי חובבן.

מוזיקה יהודית עממית מכילה באופן פרדוקסלי איכויות חגיגיות שמחות אך טרגיות שרבים, ביניהם דמיטרי שוסטקוביץ' (ראו ערך: מן השירה היהודית העממית) רואים כעוצמתיות ביותר. הנושא הראשון, un poco allegro (מעט עליז), הוא בעל מקצב קופצני וחגיגי, המעורר ללא ספק תחושה הדומה לזו של מוזיקת כליזמר בשל השימוש ברגיסטרים גבוהים ונמוכים לסירוגין ושימוש בדינמיקות מוקצנות. כמו כן, עושה פרוקופייב שימוש במרווחים של חצי טונים האופייניים לסוגה, וחוזרים על עצמם לאורך היצירה כולה. הנושא השני, piu mosso (יותר תנועה), הוא נושא שירתי נוסטלגי המנוגן בתחילה בצ'לו ואחר כך עובר לכינור הראשון.

קישורים חיצונייםעריכה