רביעיית מיתרים
רביעיית כלי קשת או רביעיית מיתרים היא הרכב קאמרי של ארבעה כלי קשת, כשההרכב הנפוץ ביותר כולל שני כינורות, ויולה וצ'לו. המונח "רביעיית מיתרים" יכול להתייחס גם ליצירה, שנכתבה להרכב כזה.
היסטוריה
עריכהדייוויד וין ג'ונס (David Wyn Jones) מייחס את מקור רביעיית המיתרים לטריו סונאטה של תקופת הבארוק, שנכתבה לשני כלי סולו בלווי קבוצת באסו קונטינואו, למשל צ'לו וכלי מקלדת, כגון וצ'מבלו. מראשית המאה ה-18 התקבל הנוהג להוסיף כלי סולו שלישי ובמקביל להשמיט את תפקיד כלי המקלדת ולהשאיר את התמיכה בקו הבס לצ'לו לבדו. כאשר אלסנדרו סקרלטי כתב שש יצירות בשם "סונאטה לארבעה כלים: שני כינורות ויולה וצ'לו, ללא צ'מבלו" ("Sonata à Quattro per due Violini, Violetta [viola], e Violoncello senza Cembalo") הייתה זו התפתחות טבעית ממסורת קיימת.[1]
ג'ונס גורס עוד מקור אפשרי לרביעיית המיתרים – הנוהג המקובל של נגינת יצירות לתזמורת כלי קשת בידי ארבעה נגנים בלבד, כאשר הצ'לו אחראי לבדו לתפקיד הבס.[2]
מאז המאה ה-18 הייתה רביעיית המיתרים לאחד ההרכבים הקאמריים החשובים ביותר, והמלחינים שכתבו מוזיקה קאמרית הרבו לכתוב להרכב זה. מבנה הרביעייה הקלאסית היה על פי רוב בן ארבעה פרקים, הראשון והאחרון מהירים והפנימיים כוללים פרק איטי ופרק בצורת מחול, כגון מינואט או סקרצו, בסדר בלתי מחייב. מבנה זה מזכיר את מבנה הסימפוניה. שינויים מרחיקי לכת למבנה זה הופיעו כבר ברביעיות המיתרים האחרונות של בטהובן. "הפוגה הגדולה" של בטהובן היא יצירה בעלת פרק ארוך אחד. ההרמוניה שלה וצליליה בלטו כל כך בייחודם והיו חריגים כל כך לזמנם, שבהופעת הבכורה שלה ביטא חלק מן הקהל את מחאתו ביציאה המונית מן האולם. מלחיני המאה ה-20 התנערו ברובם מן המבנה המסורתי של רביעיית המיתרים, אם כי פה ושם קיימות דוגמאות הסותרות קביעה זו.
יוזף היידן הביא את רביעיית המיתרים אל קדמת הבמה, לאחר שגילה צורה זו בדרך מקרה.[3] בשנים 1755–1757 עבד המלחין הצעיר אצל הברון קרל פון יוזף אדלר פון פירנברג, באחוזתו הכפרית בוויינצירל, כשמונים קילומטרים מווינה. הברון רצה במוזיקה, והנגנים שעמדו אותה שעה לרשותו של היידן כללו שני כנרים, ויולן וצ'לן. כך מתאר הביוגרף המוקדם של היידן, גיאורג אוגוסט גריזינגר את סיפור המעשה:
הנסיבות הבאות, האקראיות לחלוטין, הניעו אותו לנסות את מזלו בחיבור רביעיות מיתרים. ברון בשם פירנברג החזיק באחוזה בוויינצירל, מרחק תחנות אחדות מווינה, ומדי פעם היה מזמין את הכומר שלו, את המנהל שלו, היידן, ואת אלברכטסברגר (אחיו של הקונטרפונקטיסט הנודע יוהאן גיאורג אלברכטסברגר) לנגן עמו להנאתם. פירנברג ביקש מהיידן לחבר משהו, שארבעת החובבים הללו יוכלו לנגן. היידן, שהיה אז בן שמונה-עשרה,[4] נענה לאתגר ויצר את הרביעייה הראשונה שלו. השבחים שזכתה להם מיד עם הופעתה עודדו את מחברה להלחין עוד יצירות במתכונת זו.
— Griesinger (1810/1963, 13)
היידן המשיך וכתב עוד תשע רביעיות בשנים אלה. יצירות אלה, שיצאו לאור כאופוס 1 ואופוס 2 בנויות מחמישה פרקים בסדר זה: פרק מהיר, מינואט וטריו 1, פרק איטי, מינואט וטריו 2, ופרק סיום מהיר. כפי שמציין פינשר, בסגנונן ניכרת השפעתה של מסורת הדיברטימנטו האוסטרי.
היידן לא כתב עוד רביעיות במשך שנים אחדות, אך חזר לסוגה זו בשנים 1769–1772, ב-18 רביעיות, אופוסים 9, 17 ו-20. רביעיות אלה נכתבו בצורה שהתקבעה כסטנדרט הן להיידן והן למלחינים אחרים, דהיינו, ארבעה פרקים – פרק מהיר, פרק איטי, מינואט וטריו ופרק סיום מהיר (ראו להלן).
מאז ימי היידן שומרת רביעיית המיתרים על מעמדה היוקרתי ומציגה מבחן יכולת אמיתי למלחין, הן בשל המגבלה בגוני הצליל, בהשוואה לשלל הגוונים במוזיקה תזמורתית, והן בשל הנטייה הקונטרפוטנקטית בכתיבה לארבעה כלים שווים.
הלחנת רביעיות שגשגה בתקופה הקלאסית; הן מוצרט והן בטהובן כתבו סדרות מפורסמות של רביעיות, שתפסו את מקומן לצד אלה של היידן. רפיון מסוים בקצב כתיבת הרביעיות חל במאה ה-19; תופעה מעניינת באה לביטוי בשנים אלה – מלחינים שחיברו רק רביעייה אחת, אולי כדי להוכיח את שליטתם המלאה בסוגה המהוללת הזו. בתחילת התקופה המודרנית חזרה רביעיית המיתרים לפופולריות הקודמת שלה בקרב המלחינים ומילאה תפקיד חשוב בעיקר בהתפתחותם של שנברג, בלה בארטוק ושוסטקוביץ'.
כמה מלחינים ידועי-שם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה העמידו בספק את הרלוונטיות של סוגות ומסורות קלאסיות בכלל ושל רביעיית מיתרים בפרט. אחד המלחינים הלו היה פייר בולז, שכתב יצירה מוקדמת אחת לרביעיית מיתרים Livre pour Quatuor (1948–1949), לפני שהצהיר, כי רביעיית המיתרים היא שריד מן העבר שאבד עליו הכלח. אוליבייה מסייאן, מלחין בעל חשיבות ראשונה במעלה, לא כתב מעולם רביעיית מיתרים. יצירתו הנודעת, רביעייה לקץ הימים, כתובה לפסנתר, כינור, צ'לו וקלרינט.
עם זאת, משנות ה-60 של המאה ה-20 ואילך גילו מלחינים רבים עניין מחודש בסוגה. רביעיות חשובות נכתבו בידי ויטולד לוטוסלבסקי (1964), ג'ורג' ליגטי (רביעיית מיתרים מס' 2 מ-1968), אנרי דיטייה (Ainsi la Nuit; 1976–1977) ולואיג'י נונו (Fragmente – Stille, An Diotima; 1979–1980). חמש תרומותיו של אליוט קרטר לסוגה זוכות גם לשבחים רבים. הלמוט לכנמן בוחן לעומק את סוגיית הרעש בשלוש רביעיות המיתרים שלו. בשנים 1992–1993 כתב קרלהיינץ שטוקהאוזן את Helikopter-Streichquartett לביצוע של ארבעה נגני כלי קשת בארבעה מסוקים נפרדים. הרביעייה הארוכה ביותר שנכתבה מאז ומעולם היא רביעיית המיתרים מס' 2 של מורטון פלדמן (1983), בחינה מרתקת של גבולות הסוגה, שאורכה כחמש שעות.
הצורה המסורתית של רביעיית מיתרים
עריכהאת הצורה המסורתית העיקרית לרביעיית המיתרים הקלאסית קבע היידן:
- פרק 1: צורת סונאטה, אלגרו, בסולם הטוניקה
- פרק שני: איטי, בסולם הסאב-דומיננטה
- פרק 3: מינואט וטריו, בסולם הטוניקה
- פרק 4: צורת סונאטה-רונדו, בסולם הטוניקה
המבנה הזה, הן מבחינה טונאלית והן מבחינות אחרות, נזנח בהדרגה במאה ה-19 ולאחריה.
הרכבים קאמריים אחרים בנויים על רביעיית המיתרים בשינויים הנדרשים: חמישיית מיתרים היא רביעיית מיתרים בתוספת ויולה, צ'לו או קונטרבס; בשלישיית מיתרים יש כינור, ויולה וצ'לו; חמישיית פסנתר היא רביעיית מיתרים בתוספת פסנתר; רביעיית פסנתר היא רביעיית מיתרים שאחד הכינורות בה הוחלף בפסנתר; וחמישיית קלרינט היא רביעיית מיתרים בתוספת קלרינט.
