צ'ארלס גיטו
צ'ארלס יוליוס גיטו (באנגלית: Charles Julius Guiteau; 8 בספטמבר 1841 – 30 ביוני 1882) היה עורך דין אמריקאי חבר המפלגה הרפובליקנית, שהתנקש בחיי נשיא ארצות הברית ג'יימס גרפילד ב-2 ביולי 1881.
 | |
| לידה |
8 בספטמבר 1841 פריפורט, אילינוי, ארצות הברית  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
30 ביוני 1882 (בגיל 40) וושינגטון די. סי., ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
|
| מפלגה |
המפלגה הרפובליקנית |
| חתימה |
 |
  | |
נעוריו ותחילת דרכו
עריכהגיטו נולד בפריפורט, אילינוי. בגיל צעיר עזב את בית אביו, שנהג להכותו. בנעוריו ירש 1,000 דולר מסבו ועבר לאן ארבור, מישיגן על מנת ללמוד שם באוניברסיטה. לאחר שלא עמד בבחינות הכניסה ניסה במשך זמן מה להשלים את הרקע האקדמי שהיה חסר לו, כפי שדרש ממנו אביו במכתביו, אך בשלב מסוים הוא ויתר והצטרף לקומונה האוטופית קהילת אונידה. למרות אווירת ה"אהבה החופשית" ששררה בקומונה, הוא לא זכה להצלחה בקרב נשותיה. במקום זה זכה ללעג מצדן, ולכינוי הגנאי Gitout ("צא החוצה!").
פעמיים עזב את קהילת אונידה: בפעם הראשונה ניסה את מזלו בהובוקן, ניו ג'רזי, שם הקים עיתון כושל בשם "התאוקרט היומי". הוא חזר אך עזב בשנית והפעם גם תבע לדין את ג'ון האמפרי נויס, מייסד הקומונה. אביו של גיטו הובא במבוכה וכתב מכתבי תמיכה בנויס דווקא. נויס עצמו אמר שאין בליבו על גיטו, שכן הוא היה סבור שגיטו אינו שפוי בדעתו.
בהמשך גיטו השיג רישיון לעסוק בעריכת דין בשיקגו, בה בחינות הלשכה לא היו מחמירות במיוחד. הוא השתמש בכספו כדי להקים משרד עורכי דין בשיקגו, ולצורך זה זייף המלצות מכל המי ומי של האצולה האמריקנית של זמנו. גם קריירה זו לא צלחה בידו. הוא הופיע בבית משפט רק פעם אחת, שכן רוב התיקים שהצליח לקבל עסקו בגביית חובות, תחום שבו העקשנות שלו דווקא הייתה יתרון. ברוב המקרים הביאו לו תיקיו ביקורת שיפוטית ולקוחות לא מרוצים. בעקבות כך נוצר לגיטו שם של "פרקליט הפועל בשיטות פסולות וקטנוניות" (pettifogger).[1]
התחום הבא שבו שלח את ידו היה תאולוגיה. הוא הוציא ספר בשם "האמת", שהתברר כגנבה ספרותית שקופה מאותו ג'ון האמפרי נויס. לאחר כישלון משפיל זה, החליט לפנות לפוליטיקה.
ההתנקשות בנשיא ג'יימס גרפילד
עריכה
ערך מורחב – רצח ג'יימס גרפילד
הרקע להתנקשות
עריכה1880 הייתה שנת בחירות בארצות הברית. גיטו כתב נאום תמיכה במועמדותו של יוליסס גרנט לכהונה שלישית, תחת הכותרת: "גרנט נגד הנקוק". לאחר שג'יימס גרפילד, ולא גרנט, נבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, שונתה הכותרת ל"גרפילד נגד הנקוק". על אף שהנאום נישא לא יותר מפעמיים, ועל אף שפרט להחלפת שם המועמד לא שינה כמעט את תוכנו - ועל ידי כך ערבב את קורות החיים של גרפילד עם אלו של גרנט - בכל זאת זקף גיטו לזכות עצמו את ניצחונו הדחוק של גרפילד בבחירות.
בתמורה לשירותיו הטובים ציפה גיטו להתמנות כשגריר ארצות הברית בווינה, אחר כך שינה את דעתו והעדיף את פריז. וושינגטון בעשורים שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה מושחתת במידה רבה, נשלטת ביד רמה על ידי המכונה המפלגתית הרפובליקנית ובעלת רף כניסה לא גבוה במיוחד לשירות הציבורי. אולם גיטו לא עבר אפילו רף נמוך זה. הבקשות האישיות שלו מהנשיא ומחברי הקבינט (שהיו נגישים אז לעוברי אורח מהרחוב במידה מפתיעה) נדחו כולן. לבסוף, ב-14 במאי 1881 ביקש ממנו מזכיר המדינה ג'יימס בליין, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, שלא לשוב יותר. או אז החליט גיטו לרצוח את הנשיא.
ההתנקשות
עריכהגיטו לווה 15 דולרים וקנה אקדח מסוג ובלי אנד סקוט, תוצרת אנגליה, בקוטר 44. הוא שילם דולר נוסף על אקדח עם ידית כסף, במקום ידית עץ פשוטה, משום שחשב שכך יהיה מוצג מוזיאוני ראוי יותר, לאחר השימוש שעמד לעשות בו. במשך מספר שבועות התאמן בירי - הרתע כמעט הפיל אותו ארצה בהתחלה - ועקב אחרי מהלכי הנשיא.
בהזדמנות אחת עקב אחרי גרפילד בעודו מלווה את אשתו לרכבת שלקחה אותה לחופשה בניו ג'רזי, אך נמנע מלירות בו, כדי לא לפגוע בבריאותה החלשה של הגברת הראשונה.
ב-2 ביולי הוא חיכה לנשיא בתחנת הרכבת בולטימור ופוטומק שבוושינגטון. מבעוד מועד הוא דאג שיצחצחו את נעליו ואפילו הזמין מונית שתיקח אותו אחר כך לכלא. כשגרפילד נכנס לתחנה, בדרכו לחופשה, גיטו צעד קדימה וירה בו פעמיים מאחור. הוא הכריז: "אני איתן, אחד מהאיתנים... [סגן הנשיא צ'סטר אלן] ארתור הוא הנשיא עכשיו".[2]
בדבריו אלה סיפק גיטו נימוק פוליטי פר-אקסלנס למעשהו. סיעת האיתנים (Stalwarts), בראשות הסנאטור רוסקו קונקלינג, הנשיא לשעבר גרנט וצ'סטר אלן ארתור עצמו, הייתה פלג רב עוצמה במפלגה הרפובליקנית של אז. בליין עמד בראש פלג מתנגד והנשיא גרפילד היה מועמד פשרה, אשר לא נשא חן בעיני האיתנים. כדי לפייס את הסיעה, צירף המועמד גרפילד את ארתור כסגנו; כעת הכריז גיטו קבל עם ועדה, שהוא ניסה להתנקש בחיי הנשיא (שבמשך שבועות לאחר מכן נאבק על חייו) על מנת לקדם את איש סיעתו לנשיאות.
ראיות נוספות למניע פוליטי זה נחשפו במהרה: גיטו נשא על גופו מכתב (למקרה שייהרג במהלך האירוע) בו אמר שמותו הטראגי של הנשיא הכרחי על מנת לאחד את המפלגה ולהציל את הרפובליקה.[3] מכתב נוסף נמצא בביתו והיה ממוען ל"נשיא ארתור".[4] בימים שלאחר הירי רבים חששו שגיטו היה שליחם של האיתנים, ושלמעשה הייתה זו הפיכת חצר. אך מהר מאוד גילו החוקרים את טיבו של המתנקש, ושהוא פעל על דעת עצמו.[5]
הנשיא גרפילד נאבק על חייו במשך אחד עשר שבועות. הרופאים, שלא הצליחו להוציא את הכדור שנתקע בגבו, גרמו כנראה יותר נזק מתועלת. האנטיביוטיקה עדיין לא הומצאה, וידי הרופאים שטיפלו בפצעיו וניסו להוציא את הכדור מחזהו באמצעים כירורגיים ללא חיטוי, כפי הנראה זיהמו את פצעיו. על כל פנים, הרופאים לא הצליחו להצילו. ב-19 בספטמבר 1881, לאחר שכבר נראה היה שהוא בדרך להחלמה, מת גרפילד מזיהום והרעלת דם.
משפטו
עריכהמשפטו של גיטו, שהחל בנובמבר 1881, היה קרקס תקשורתי, סיפק בידור רב לקוראי העיתונים וגם כמה סוגיות משפטיות מעניינות. גיטו היה לחביב התקשורת: הוא ניסח את עדותו כשיר אפי, השמיץ לעיתים קרובות את עורכי דינו והתייעץ עם הקהל בענייני המשפט על ידי העברת פתקים באולם בית המשפט. הוא הכתיב את האוטוביוגרפיה שלו לניו יורק הראלד, והוסיף לה בעמוד האחרון מודעה המחפשת עבורו גברת נוצרייה עד גיל 30. שני ניסיונות התנקשות בחייו לא גרמו לו להכיר בזעם שחש הציבור כלפיו וכלפי מעשהו. הוא עשה שימוש לא יעיל במיוחד בשתי הגנות חזקות למדי שהיו בידו: האחת, שטענה שלא הוא שהרג את גרפילד אלא התרשלות חמורה של מטפליו; השנייה, הגנת אי שפיות. הייתה זו אחת מהפעמים הראשונות שנוסתה הגנה זו בארצות הברית, אך הניסיון לא צלח. גיטו לא עזר לעצמו כשהכחיש, בניגוד לעצת עורכי דינו, את אי שפיותו הרפואית וטען שהיה רק לא שפוי מבחינה משפטית צרה, בעת המעשה. הגנה נוספת שהעלה, היא שמכיוון שגרפילד מת בניו ג'רזי (כביכול כתוצאה מרשלנות רפואית), הרי שלבית המשפט בוושינגטון לא הייתה הסמכות לשפוט אותו.
עד הסוף המר המשיך גיטו לתכנן את עתידו, כולל סיבוב הרצאות וקמפיין לנשיאות בשנת 1884. חבר המושבעים לא התרשם מאף אחת ממגוון ההגנות שלו, והרשיע אותו ב-23 בינואר 1882 ברצח, לאחר פחות משעה של דיונים. הוא ערער על גזר הדין אך ערעורו נדחה. הנשיא ארתור דחה את עתירתו לחנינה של הרגע האחרון והוא הוצא להורג בתלייה ב-30 ביוני 1882. בדרך לגרדום הוא שר שיר שכתב, "I am Going to the Lordy" אך בקשתו לליווי מוזיקלי נדחתה.
בזמן שעבר מאז לא מעט מומחים טענו שגיטו לא היה אחראי למעשיו ולא היה צריך להיות מוצא להורג.[6]
פתולוגיה
עריכהגיטו נודע ברחבי עירו כאדם בעל אופי "פראי ואכזרי" והוא תואר על ידי הקרובים אליו כאדם בעל "מזג מרושע".[1]
אלן מקלין האמילטון, פסיכיאטר משפטי, אמר ב-1881 שהוא מאמין שגיטו היה שפוי כשרצח את גארפילד.[7] ניתוח שלאחר המוות של מוחו של גיטו גילה שהקרום הקשה היה עבה באופן חריג, דבר שעשוי להעיד על כך שייתכן וגיטו סבל מעגבת עצבית (Neurosyphilis) שתסמיניה כוללים, בין היתר: שיטיון, תגובות היפראקטיביות, בעיות ריכוז, עצבנות, ואי-יציבות רגשית. ייתכן כי גיטו חלה בכך בעקבות הביקורים הרבים שלו בבתי בושת.[8] ג׳ורג׳ פולסון, לשעבר יו"ר הנוירולוגיה באוניברסיטת אוהיו, ערער על האבחנה של עגבת עצבית, בטענה שגיטו סבל גם מסכיזופרניה וגם מהפרעת אישיות נרקיסיסטית.[8]
בשנת 2014, הפסיכולוג המשפטי ד"ר קנט קיהל, סקר מידע אנמנסטי על גיטו בספר שלו "הלוחש לפסיכופת", והעניק לו ניקוד של 37.5 מתוך 40 ברשימת הפסיכופתיה המעודכנת, ניקוד גבוה מאוד אשר מעיד על רמת קלינית של פסיכופתיה.[1]
קישורים חיצוניים
עריכה
- חייו של גיטו ומשפטו, דיווח בשלושה חלקים ([1],[2] ו-[3]) באתר historyhouse.com (באנגלית)
- משפט המתנקש באתר americanheritage.com (באנגלית)
- צ'ארלס גיטו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 Kent A. Kiehl, The Assassins, The psychopath whisperer : the science of those without conscience, First edition, New York, 2014, ISBN 978-0-7704-3584-4
- ^ הניו יורק הראלד, 3 ביולי 1881
- ^ זאכרי קראבל, Chester Alan Arthur, הוצאת Times Books , 2004, עמ' 61
- ^ שם
- ^ שם, עמ' 65
- ^ שם, עמ' 87.
- ^ James W. Clarke, Defining danger : American assassins and the new domestic terrorists, New Brunswick, N.J., 2012, עמ' 31, ISBN 978-1-4128-4906-7
- ^ 1 2 Brian Resnick, National Journal, This Is the Brain that Shot President James Garfield, The Atlantic, 2015-10-04 (באנגלית)