ציונות מדינית

הציונות המדינית הייתה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

תמונתו של בנימין זאב הרצל

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

יעדים

עריכה

המצדדים בציונות המדינית דרשו השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות בטרם התיישבות מאורגנת של יהודים בארץ ישראל. הזרם התבסס על מספר הנחות:

  • האנטישמיות היא האויב המשותף המלכד את האומה היהודית.
  • מצוקת היהודים היא בעיה מדינית שיש לטפל בה בגלוי בזירה הבינלאומית.
  • לעמים עצמם יש אינטרס לפתור את בעיית היהודים (היהודים גורמים אנטישמיות ומהווים מתחרים כלכלים).
  • מרכז טריטוריאלי יתאפשר רק בהסכמת המעצמות.

הנמקה

עריכה

במכתב לדניאל פסמניק הסביר הרצל את תמיכתו בציונות המדינית[1]:

”אלה האנשים הטוענים נגד מה שמכנים בשם "ציונות דיפלומטית," מדברים פשוט שטויות. כל הרוצה לפתוח בפעולה בארץ זרה, יצטרך ללכת קודם כל בדרך הדיפלומטית — יהיה מי שיהיה. רק מי שיש לו צבא של מיליונים מאחוריו, יוכל לפעול בארץ זרה בלא משא ומתן דיפלומטי. אך בהביטנו מסביב לנו הרינו רואים, שגם אלה החולשים על צבאות של מיליונים, פעילים ללא הפסק בשדה הדיפלומטי. על כן מעל לכוח השגתי הוא, איך תובל לפעול קבוצה של תיאורטיקאנים נטולי אמצעים וחסרי נשק אם לא בדרך הדיפלומטית.”

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

מחקרים

עריכה

מקורות

עריכה
  • אברהם לוינסון (עורך), ביבליוגרפיה ציונית, ירושלים: יוצא לאור על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ג-1943
  • ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943
  • ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א-1980

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה