אמנות מופשטת
אמנות מופשטת או אומנות אבסטרקטית היא אמנות בה אין אובייקטים או פיגורות מזוהות. אמנות זו מתרכזת בביטוי של ערכים אמנותיים כגון צבע, צורה, מרקם, קומפוזיציה וכדומה. יש וביטוי זה הוא הפשטה וצמצום של "שפת האמנות" לצורותיה הבסיסיות.
מקורה של האמנות המופשטת הוא בתחילת המאה ה-20, בעבודתו של הצייר וסילי קנדינסקי אשר העמיד את ביטוי הרגש, בעזרת מחוות ציוריות, כערך העליון של האמנות. ציוריו שאבו מן הצורות בטבע והיוו מעין הפשטה ציורית שלו. את ציוריו השונים כינה קנדינסקי בשם 'קומפוזיציות'. בכך שאף להדגיש את הניסיון שלו לנתק את הציורים ממקור ההשפעה הוויזואלי שלהן ולהשאיר אותם כחיבור ויזואלי של מרכיבים שונים. בחיבורו הידוע – "על הרוחני באמנות" (1912), ניסה ליצור שיטה מטודית בה הערכים הציוריים מהווים סמלים אוניברסליים במסורת מסורת החשיבה הפנומנולוגית. כך לדוגמה, תיאר קנדינסקי את ההשפעה הפסיכולוגית שבראית צורות גאומטריות או צבעים. בכך הוא ניסה להעניק להם גם משמעות תוכנית. הצבע הכחול, לדוגמה, נתפס בעיניו כ'רוחני' ו'מתרחק' וצורת המשולש דינאמית יותר לעומת הריבוע.
לאחרונה התגלה גוף עבודות גדול של ציירת שוודית עלומה בשם הילמה אף קלינט, שהתחילה לצייר ב-1906 ויש המייחסים לה את הציורים המופשטים הראשונים.
בארץ ישראל, הציור המופשט נראה תחילה לראשונה ב-1926, כאשר הצייר יצחק פרנקל פרנל הציג את "חיבור ללא עצמים" ו"כינור" בתערוכת אמנים מודרניים בה"אהל" וב "מגדל דוד". ציורים אלו עוררו סערה. רק שני עשורים לאחר מכן, יחד עם התנועה אופקים חדשים, המופשט נהיה חלק עקבי בנוף האמנות בארץ[1][2].
סגנון אמנות מופשטת אחרת הוא 'מופשט גאומטרי', כלומר ציור הנבנה מצורות גאומטריות טהורות, סגנון המתבטא למשל בציורים של פיט מונדריאן ואחרים. הבדיל מן המופשט הגאומטרי, 'המופשט הלירי' מעמיד את הביטוי האקספרסיבי של האמן במרכז.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה
- גרינברג, קלמנט, "ציור מודרניסטי", המדרשה, גיליון מס' 3, 2000, עמ' 84–96.
- קנדינסקיי, ואסילי, על הרוחני באמנות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1972.
קישורים חיצוניים
עריכה- דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "אמנות מופשטת", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
- אמנות מופשטת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אמנות מופשטת, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ יצחק פרנקל: "חיבור ללא עצמים", באתר המחסן של גדעון עפרת, 2011-01-01
- ^ גדעון עפרת, דורית לויטה, בנימין תמוז, סיפורה של אמנות ישראל, גבעתיים: מסדה, 1980