אוונגרד רוסי

האוונגרד הרוסי הוא מונח המתאר תנועות אמנותיות מודרניסטיות שונות ברוסיה, אשר באו לידי ביטוי באמנות הפלסטית, באדריכלות, בעיצוב ובקולנוע. תחום הזמן של האוונגרד האמנותי ברוסיה אינו מוחלט. את מועד פעילותו קובעים פרשנים שונים לתאריכים שונים. הטווח הרחב מצביע על פעילות משתנה מסביבות 1850 ועד לשנות השישים של המאה ה-20. הטווח המצומצם מתייחס לשיאה של התנועה, החל משנת 1914, ועד לדעיכתו[1] במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20. שיאה של התנועה הגיע בהדרגה בעשור השני של המאה ה-20, כשרעיונות אומנותיים מהפכנים מוצאים מקום במרכז המהפכה החברתית ברוסיה, כך שאומנות רדיקלית שחתרה כנגד הסדר הישן לעיתים אומצה על ידי הממשל החדש[2].

האמנות המודרנית בשלהי תקופת האימפריה הצאריתעריכה

 
שמש חצות של לריאנוב (1915). לונדוןCollection N. Lobanov-Rostovsky.
 
לובסטר - טבע דומם (1907). מוזיאון לודוויג בקלן (גרמניה)
 
Contes russes (1916), localisation inconnue.

בראשית דרכה האמנות המודרנית הרוסית ספגה את השראתה מהאמנות המקומית, אשר באה לידי ביטויה המובהק ביותר באיקונינים. אמנות זו מתאפיינת בקוויה הצחים ובצבעיה המרהיבים. מגעה עם המערב, הוליד קבוצה בשם 'עולם האמנות' ('מיר איסקוסטווה'), אשר נוסדה בסנקט פטרסבורג במעבר שבין המאה ה-19 למאה ה-20. עם קבוצה זו נמנו אלכסנדר בנואה, ליאון בקסט, מיכאיל ורובל, וסרגיי דיאגילב. בכתב העת שערכו אמנים אלו, הם עודדו את תנועת האסתטיקה ואמנות האר נובו ברוסיה. ורובל יצר סימבוליזם אישי, רדוף חרדות. בקסט הצטרף לחוג "הפיקוויקים החדשים" אשר התנגד לאקדמיזם הצר ששלט אז באמנות הרוסית. דמות בולטת במיוחד בקבוצה זו היה דיאגילב, אשר ממש תפקד כסוכן תרבות, והביא את אמנות רוסיה על כל גווניה למערב: ביוזמתו ב-1906 הוצגה האמנות החזותית בסלון הסתיו, שבפריס. הוא גם הביא לפריס את הבלט של אנה פבלובה ושל ואצלב ניז'ינסקי, את הכוריאוגרפיה של מיכאיל פוקין ואת התפאורה האקזוטית והזוהרת לבלט של בנואה ושל בקסט. בשנת 1913, ביצוע הבכורה של הבלט 'פולחן האביב' מאת סטרוינסקי חולל מהומה לנוכח האקורדים החדשניים של המוזיקה שלו.

בה בשעה שרוסיה ייצאה את תרבותה למערב, כן היא ספגה מתרבותה של זאת. במוסקבה חיו מספר סוחרי אמנות – ריאבוצ'ינסקי, מורוזוב ושצ'וקין, אשר רכש לא פחות מ-40 יצירות מאת פיקאסו, ושלושים יצירות מאת מטיס. ריאבוצ'ינסקי הלהוט לציוריו של רואו, ייסד כתב עת והיה לרוח החיה של האמנות המודרנית הרוסית. בתערוכה שהוא ערך במוסקבה, הוצגו מיצירותיהם של מיטב הפוסט אימפרסיוניסטים והפוביסטים. הציגו גם אמני ה"נאבּי", הידועים במגוון הרב של מדיות בהן יצרו - לא רק באמנות, אלא גם בדפוס, איור, טקסטיל, ריהוט ועיצוב. ברוחם אלו היו קרובים בהשקפתם לאר נובו, ושאבו את השראתם מתנועת הסימבוליסטים. המאפיין את האמנות שהם עודדו את פיתוחה הוא המעבר מהפיגורטיבי למופשט. סממנים אלו הפכו את מוסקבה למרכז תרבותי רב-עוצמה, אשר הוביל את האוונגרד האירופי, בתחום הציור והפיסול. יחד עם זאת, החלה בריחת מוחות מבריקים מרוסיה אל עבר ארצות המערב, ובעיקר לצרפת ולגרמניה.[3]

בעיקר בראשית דרכם הנאבי נתנו השראה למיכאיל לריאונוב ולנטליה גונצ'רובה. בציוריהם אלו השכילו לשלב בין האמנות המודרנית האירופית למסורות האמנותיות הרוסיות. מהפולקלור הרוסי הם לקחו את חיתוכי העץ המכונים 'לובקי' וכתובות הענק האקספרסיביות, המצויות לרוב במחנות צבא רוסיים. בסופו של דבר הם ייסדו זרם אמנותי, המכונה 'ריוניזם' (Rayonnism - מלשון 'קרן אור'), שבו פעלו מלבדם גם אל ליסיצקי, קזימיר מלביץ', ולדימיר טאטלין ונחום גאבו ואחיו אנטואן פבזנר. מלביץ' תיאר את ציוריו כ-'קובו-פוטוריסטיות', וזה אכן היה דרכה של האמנות המודרנית הרוסית בראשית דרכה: צעידה מהקוביזם אל הפוטוריזם האיטלקי. גם מארק שאגאל שייך לאסכולה זו, אלא שהוא פנה לכיוון סוריאליסטי. שאגאל נחשב לצייר היהודי הגדול בכל הזמנים. סגנון הציור שלו הושפע רבות מהזרם הקוביסטי, וכן מתאפיינים ציוריו בעולם של פנטסיה וחלום.

על יסודות אלו, אשר כבר היו קיימים ערב המהפכה הבולשביקית, קמו ארבעה זרמים אמנותיים באדמת רוסיה: 'הקונסטרוקטיויזם', ה-'סופרמטיזם', 'הקונטרה-קונסטרוקטיביזם' ו'האמנות הנעלה' של קנדינסקי.

הסופרמטיזםעריכה

  ערך מורחב – סופרמטיזם

סופרמטיזםלטינית: supremus, עליון) הוא מונח, אשר טבע אותו האמן הרוסי קזימיר מלביץ'. סגנון הציור של הסופרמטיזם הוא אמנות מופשטת בסגנון גאומטרי. מלאביץ' ראה בציור אמצעי להבעת רעיונות מטאפיזיים ונתן לצורות משמעות רוחנית. בספרו "מקוביזם ופוטוריזם לסופרמטיזם - הריאליזם החדש באמנות", משנת 1913, כך הוא כותבי:

"הצורות הסופרמטיסטיות הן הריאליזם החדש בציור. הן הוכחה לבניית צורות משום דבר. בנייה הנעשית על ידי השכל האינטואיטיבי [...] עברתי דרך האפס של הצורות והלכתי מעבר לאפס. כאשר הקובו-פוטוריזם מילא את תפקידו עברתי לסופרמטיזם, ליצירה לא פיגורטיבית". "בחלל הנרחב של מנוחה קוסמית הגעתי לאולם הלבן של היעדרות האובייקטים, שהוא הביטוי הנעלה ביותר ללא-כלום החשוף".

בשנת 1915, בתערוכה שנשאה את השם "0,10" ואשר התקיימה בפטרוגרד, הציג מלביץ' לצד 37 ציורים שלו את הציור "ריבוע שחור על רקע לבן". בציור זה, שהיה בעל חשיבות רבה באמנות המאה העשרים, הצליח מלביץ' להגיע להפשטה מוחלטת שטרם נראתה באמנות עד זמנו. בספרו 'העולם של הלא-אובייקטים' (The Non - Objective World) כתב מלביץ: "הסופרמטיסט מוותר בכוונה על התיאור של האובייקט על מנת להשיג את התמצית. ניסיון לבחון את החיים דרך הפריזמה של התחושה האמנותית הטהורה". מלאביץ' תיאר את הסופרמטיזם כאמנות ללא חברה, ללא פוליטיקה וללא תועלת אחרת; ביטוי טהור של מה שניתן לכנות "התחושה האסתטית".

האלמנטים שמהם נבנות התמונות הסופרמטיסטיות הן עיגול, ריבוע ומשולש. לדעתו של מלביץ' הריבוע הוא ה"טהור" ביותר. בעבודותיו התקדם מלביץ' באופן הדרגתי לעבר ההפשטה המוחלטת. בתחילה עדיין השתמש בכמה צבעים ובקומפוזיציות אלכסוניות המבטאות תנועה וזרימה. על מנת ליצור דיאלוג בין האלמנטים הבסיסיים תוך כדי הסטה של קו וצורה ויצירת מתח קומפוזיציוני. למשל, היצירה המכונה "סופרמטיזם" משנת 1915.

המערך הצבעוני של מלביץ' נחלש ומצטמצם לצבעים מועטים בכל מערך. מבחינתו של מלביץ' מתקשרים הצבעים לקונוטציות דתיות ומיסטיות. לעיתים הוא מכנה את המערך הצבעוני בשם ועל ידי כך מכוון את המתבונן להקשרים שונים, לדוגמה, הציור "ריבוע אדום: ריאליזם ציורי של אשה כפרית בשני ממדים" (1915). בשנים 1917–1918, צייר את סדרת העבודות "לבן על לבן" שבה לטענתו "הגיע לקצה היכולת של הצבע". הצמצום הצורני והצבעוני מהווה שיא ומבטא את האינסוף ההמיסטי בציור ובתפיסה הסופרמטיסטית.[4]

קנדינסקיעריכה

  ערך מורחב – קנדינסקי

וסילי קנדינסקי נחשב לאחד הציירים המפורסמים במאה ה-20 ומפורצי הדרך בציור המופשט. הגותו התאורטית, במאמרים ובספרים שפרסם, נחשבת כאבן יסוד בלימודי תולדות האמנות המודרנית. רק מעט משנותיו כאמן, הוא בילה ברוסיה. למשל, ציוריו המוקדמים הושפעו מתנועת האקספרסיוניזם באמנות (הפרש הכחול, אשר פעל במינכן). לאחר שובו לרוסיה ועם תום מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית, עסק קנדינסקי, בין השנים 1918 ל-1921, בהתפתחויות הפוליטיות הדרמטיות ברוסיה. עיקר עיסוקו היה בתחומי הוראת האמנות ובקידום רפורמות במוזיאונים. הוא הקדיש את זמנו להוראת אמנות המבוססת על ניתוח צבעים וצורות, והשתתף בארגון המכון לתרבות אמנותית במוסקבה. כתוצאה, כמות הציורים שיצר בתקופה זו קטנה. אלא שגישתו הרוחנית-אקספרסיבית לאמנות נדחתה באופן נחרץ על ידי החברים היותר רדיקליים במכון, ונחשבה כאישית וכבורגנית מדי. לכן ב-1921 הוא עזב את רוסיה, ומעולם לא שב אליה אלא נדד בין ארצות אירופה. תחילה הוא היה היה פעיל ב-'באוהאוס', הבית ספר הגרמני לאדריכלות ועיצוב.

אלמנטים גאומטריים תפסו מקום בעל חשיבות הולכת וגדלה הן בציוריו והן בהוראתו, ובמיוחד עיגולים, חצאי-עיגולים, זוויות, קווים ישרים ועקומות. תקופה זו ביצירתו של קנדינסקי הייתה פורייה במיוחד. יצירותיו בתקופה זו מאופיינות בשימוש חופשי במגוון עשיר של צבעים ובמעברים הדרגתיים מגוף צבע אחד לגופי צבע אחרים, כמו בציור "צהוב - אדום - כחול"[5] (1925), שבו מבדל קנדינסקי את עצמו מתנועות הקונסטרוקטיביזם והסופרמטיזם, שהשפעתם באותה עת הייתה ניכרת. בעבודותיו של קנדינסקי ישנן צורות שמשמעותן ברורה, כדוגמת גופים הנדסיים מוכרים כריבועים, משולשים, עיגולים וכדומה, ולצידן גופים חסרי פשר שמשמעותם מעורפלת, ועשויה להיחשף בהדרגה על ידי המתבונן רק לאחר התעמקות בכל רובדי הציור בכללותו. הוא מציב את הצורות והצבעים על גבי הציור באופן שיוצר הרמוניה אמנותית, המהדהדת בנפשו של המתבונן ומעודדת אותו להשקיע מאמץ רוחני בפיענוח חידת הציור על פי נטיות נפשו.

אף על פי כן, הנושאים שבחר היו קשורים לתרבות הרוסית וצוירו במשיכות מכחול עזות ובצבעים כהים - כמיטב המסורת הרוסית. עם מעברו של קנדינסקי לציור מופשט, יצר סדרת ציורים שכינה 'קומפוזיציה' ובה הפשטה של הנוף לכדי צורות חופשיות נטולות כל משמעות. בתמונותיו המופשטות הראשונות, חסרות הנושא, ניסה לבטא אווירה, תחושות והרמוניה ויזואלית בלבד, וזאת באמצעות צורה וצבע דמיוניים וחסרי קשר ישיר לעצמים ממשיים.[6]

הקונסטרוקטיביזםעריכה

  ערך מורחב – קונסטרוקטיביזם (תנועה אמנותית)

המונח קונסטרוקטיביזם, שפרושו 'אמנות בנויה' (Construction Art), נטבע לראשונה בשנת 1917 על ידי הצייר קזימיר מלביץ' כדי לתאר את עבודתו של האמן אלכסנדר רודצ'נקו. בשנת 1921 מופיע המונח 'קונסטרוקטיביזם' (Constructivism) ב"מניפסט הריאליסטי" מאת נחום גאבו. בשנת 1922 שימש המונח ככותרת לספרו של אלכסיי גאן (Alexei Gan). ב'הכרזת המרכז הספרותי של הקונסטטרוקטיביסטים', משנת 1924, הגדירו קבוצת סופרים בראשות איליס סלווינסקי וקורנליי זלינסקיי את הנחות היסוד של הקונסטרוקטיביזם. הנחות אלו כללו את הראיה האוטופית של התעשייה כמכשיר לשינוי חברתי.

אופי הטכניקה התעשייתית של היום, המואצת, החסכונית ורבת-הקיבול - משפיע גם על אופני המושגים האידאולוגיים... ...ביטוייה של שימת-הלב המוגברת הזאת לשאלות טכניות-ארגוניות הוא הקונסטרוקטיביזם. ...נועדה לקונסטרוטיביזם משמעות חברתית-תרבותית רחבה, בשל ההכרח לעבור בזמן קצר יחסית מרחק המפריד בין הפרולטריון כמעמד מפגר בתרבותנו לבין הטכניקה הגבוהה וכל המערכת המפותחת של בנייני-על תרבותיים... עיצובה הארגוני של משימה זאת הוא הקונסטרוקטיביזם."

הרשב, בנימין, מאניפסטים של מודרניזם, הוצאת כרמל, ירושלים, 2001. עמ' 94

ביצירתם של האמנים הקונסטרוקטיביסטים ניכרת השפעתם של התעשייה והעיצוב, בשימוש בחומרים ובטכנולוגיות שלא היו חלק מן החומרים המקובלים באמנות עד אז (כגון קורות ולוחות מתכת, פלסטיק, זכוכית ועוד), וכן בשימוש בצורות אמנותיות גאומטריות הלקוחות גם הן מן התעשייה. אסתטיקה תעשייתית זו, השואבת את השראתה גם מתנועות האמנות האוונגרדיות כגון קוביזם או פוטוריזם, שולבה ברעיון כי על האמנות להשתתף באופן פעיל בעיצובה של החברה ברוח המהפכה הבולשביקית.

הפיסול הקונסטרוביסטי הרוסי עוסק בעיצוב החלל יותר מאשר בעיצוב המסה, ולריקנות נודעת חשיבות שאינה נופלת מזו של המוצק. נאן רוזנטל, במאמר "פיסול במסורת הקונסטרוקטיביסטית" טוענת כי קיימים שלושה מאפיינים בסיסיים לסגנון הפיסול הקונסטרוקטיביסטי:

הנטייה להשתמש בשפה צורות גאומטריות; המרת נפחי מאסה בנפחי אוויר והמרת תהליך הפיסול המסורתי - סיתות באבן או כיור בחימר ולאחר מכן יציקה בברונזה - ביצירת אובייקטים פיסוליים באמצעות אסמבלאז' של מגוון חומרים.

נאש, סטיבן א.(עורך), מאה שנות פיסול מודרני, הוצאת דביר, תל אביב, 1987, עמ' 55.

בין אמני הקונסטרוקטיביזם נמנים ולדימיר טאטלין (1885-1953), נחום גאבו, (1890-1977), אל ליסיצקי (1890-1941), אנטון פבזנר (1886–1962), אלכסנדר רודצ'נקו (1891-1956), אוסקר שלמר (1888-1943), דג'יגה ורטוב (1896-1954). טטלין יצר תבליטים צבועים ובעקבותיהם הוא יצר 'מבני תבליט', שכללו 'תבליטי פינה' התלויים ומשתלשלים על תיל שנמתח לרוחב פינת החדר. ביצירה זו הוא למעשה ייתר את הבסיס לפסל ואת המסגרת לתמונה. אמנותו של רודצ'נקו מתאפיינת לא פעם בציורים מינימליסטיים שלכאורה עשויים ב 'מחוגה וסרגל' בלבד. דומה כי התנועה הממשית והפיזית היא מרכיב דומיננטי ב'מבנים התלויים' שלו.

מאפיין נוסף של האמנות הקונסטרוקטיביסטית היא התגייסותה למען מהפכת אוקטובר. תצוגות של תעמולה פוליטית וכן מופעים אמנותיים נדדו ברחבי רוסיה, והיללו את השחר העולה. האמנות המגויסת ניכרת גם בסרטים שהופקו באותם הזמנים ובין מייסדי הסרט הסובייטי נמנים סרגיי אייזנשטיין, שהוא מחלוצי המונטאז' וכן ולדימיר מאיאקובסקי, אשר היה גם משורר וגם צייר. בשנת 1920 הציג טאטלין את עבודתו הידועה "מונומנט לאינטרנציונאל השלישי". מונומנט זה תוכנן כמגדל לולייני העשוי מקורות מתכת.

במאמר ביקורתי תקף נחום גאבו את העבודה הזאת וטען כי יש לבחור בין בנייה פונקציונלית של בתים וגשרים לבין אמנות. מחלוקת זו הובילה לפיצול התנועה. גאבו ופבזנר חשו כי 'המניפסט הריאליסטי' אשר חתר לרוחניות בתנועה, מותקף על ידי נטייה לשימושיות ולגרסה מרוככת יותר של הקונסטרוקטיביזם בידי טאטלין ורודצ'נקו. התומך המרכזי של הקונסטרוקטיביזם בשלטון היה לאון טרוצקי, אולם לאחר שנת 1921 תמיכתו בהם נחלשה והחלו להישמע קולות אשר התנגדו לקיומה של תנועת אמנות "טהורה". כדי להבדיל עצמם יצרו טאטלין ורודצ'נקו את המונח "פרודוקטיביזם" לתיאור עבודתם. רוחה של תנועת הקונסטרוקטיביזם ליוותה גם מגמות נוספות באמנות הרוסית. מאלבי'ץ, לדוגמה, יזם את תנועת ה"סופרמטיזם", אשר שאפה לשוות לאמנות הקונסטרוקטיביסטית ערכים מטאפיזיים יותר.[7]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אוונגרד רוסי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דנה אריאלי-הורוביץ, אמנות ורודנות: אוונגרד ואמנות מגוייסת במשטרים טוטליטריים, ההוצאה לאור, אוניברסיטת תל אביב, 2008
  2. ^ How the Russian Avant-Garde came to serve the Revolution, Russia beyond
  3. ^ Olga Matich. (2007). Erotic Utopia: The Decadent Imagination in Russia's Fin de Siecle. University of Wisconsin Press. .
  4. ^ Jean-Claude Marcadé, "Malevich, Painting and Writing: On the Development of a Suprematist Philosophy", Kazimir Malevich: Suprematism, Guggenheim Museum, April 17, 2012 [Kindle Edition] Jean-Claude Marcadé, "Some Remarks on Suprematism"; and Emmanuel Martineau, "A Philosophy of the 'Suprema' ", from the exhibition catalogue Suprematisme, Galerie Jean Chauvelin, Paris, 1977 Miroslav Lamac and Juri Padrta, "The Idea of Suprematism", from the exhibition catalogue, Kasimir Malewitsch zum 100. Geburtstag, Galerie Gmurzynska, Cologne, 1978
  5. ^ צהוב - אדום - כחול
  6. ^ ואסילי קנדינסקי 1866- 1944 מהפכה בציור, מאת יו דורטינג, הוצאת ספרי טאשן
  7. ^ Bann, Stephen. The Documents of 20th-Century Art: The Tradition of Constructivism. The Viking Press. 1974. SBN 670-72301-0 Heller, Steven, and Seymour Chwast. Graphic Style from Victorian to Digital. New ed. New York: Harry N. Abrams, Inc., 2001. 53–57. Lodder, Christina. Russian Constructivism. Yale University Press; Reprint edition. 1985.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא אמנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.