פתיחת התפריט הראשי

קורות חייםעריכה

סאבו היה טכנאי של ציוד משרדי.

בתקופת מלחמת העולם השנייהעריכה

סאבו היה חייל בצבא הונגריה. בעת שירותו בצבא, בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, נחשף למראות שהניעוהו לסנטימנט אנטי פשיסטי. הוא שכנע את חברו מילדות, פאל סאלאי, שלימים הוכר גם הוא בתור חסיד אומות העולם, לשמור על מרחק מאנשי צלב החץ הפשיסטי. בשנת 1942 שוחרר סאבו משירות בצבא לאחר פציעה. הוא שב לעבודתו בתור טכנאי של ציוד משרדי, ובין השנים 1945-1944 היה עובד השגרירות השוודית בבודפשט, שם היה טכנאי מכונות כתיבה. בתקופה זו פעל עם סאלאי להצלת יהודים בבודפשט. כמו כן יצר קשר עם ראול ולנברג והפך לפעיל במאמצי ההצלה של ולנברג. סאלאי, שבשנת 1944 גויס לשורות משטרת בודפשט, השתמש במשרתו זו כדי להעביר לסאבו מסמכים שבהם זוהה סאבו בתור בלש של משטרת הביטחון ההונגרית. באמצעות מסמכים אלה יכול היה סאבו להסתובב בבודפשט באופן חופשי.

בדצמבר 1944 קרב הצבא האדום לבודפשט, ואנשי צלב החץ פרעו ביהודים. בינואר 1945 פרצו אנשי צלב החץ לבנייניהן של שגרירויות זרות וגררו החוצה יהודים רבים בלא התחשבות במסמכיהם, מסמכים לפיהם זוהו היהודים בתור אזרחי מזינות זרות ולכן היו אמורים להיות מוגנים. אנשי צלב החץ שדדו רבים מהם ורצחו אותם. גם אנשי צוותים רפואיים וכן מאושפזים בשני בתי חולים בבודפשט, מחוץ לגטו בודפשט, נרצחו.

ב-8 בינואר נכנסה קבוצה חמושה של אנשי צלב החץ לבניין שגרירות שוודיה בבודפשט. אנשי צלב החץ הוציאו יהודים מהבניין, גררו אותם אל שפת הדנובה, ירו בהם למוות והשליכו את גופותיהם אל הנהר. למעלה ממאה יהודים אחרים הובאו לתחנת המשטרה והועמדו אל הקיר לקראת הוצאתם להורג. אוטו פליישמן (אנ'), אחד מאנשי צוותו של ולנברג, הזעיק את סאלאי. סאבו, שעקב אחרי אנשי צלב החץ שגררו את היהודים, הודיע לסאלאי היכן נמצאים היהודים. סאלאי וסאבו, בליווי משטרתי, הגיעו אל תחנת המשטרה והתעמתו עם אנשי צלב החץ. סאבו הציג את עצמו בתור נציג השגרירות השוודית, וסאלאי - בתור קצין משטרה בכיר ואיש צלב החץ, למרות שכבר לא היה חבר במפלגה. לבסוף שוחררו היהודים והושבו לשגרירות השוודית. בין עשרות הניצולים על ידי סאבו היה לארס ארנסטר (אנ'), לימים ביוכימאי וחבר ועדת פרס נובל, וכן יעקב שטיינר (אנ'), לימים פרופסור לפיזיולוגיה באוניברסיטה העברית. אביו של שטיינר היה בין היהודים שנורו ב-25 בדצמבר 1944 על גדת הדנובה.

לאחר המלחמהעריכה

בשנת 1947 ביקר סאבו בשוודיה, בהזמנתה של משפחת ולנברג.

בשנת 1953 הוכן משפט ראווה בבודפשט, שמטרתו הייתה להאשים את הציונים בהיעלמותו של ולנברג, תוך טענה שוולנברג לא הגיע לברית המועצות. בין העצורים היו סאלאי וסאבו, שנעצר למשך כחצי שנה ועונה בכלא. בשנות התשעים עשתה עיתונאית הונגריה מחקר על משפטו של סאבו, וגילתה חומרים מארכיונים שנפתחו לאחר התפרקות ברית המועצות. בין חומרים אלה נמצאו ציטוטים מטענותיהם של מתיאש ראקושי וארנו גרו (אנ'), מראשי הקומוניסטים בהונגריה, בהם נקבע שהציונים אשמים במותו של ולנברג. סאבו, בתור מסייע ליהודים, נחשד בתור אוהד הציונות, ומשפטו התנהל במקבל למשפט הרופאים. לאחר מות סטלין ומותו של לברנטי בריה בסוף 1953, שוחרר סאבו מכלאו.

הכרה והנצחהעריכה

רבים מהיהודים שניצלו על ידי סאבו תיעדו את סיפוריהם בכתב. לאיוש שטוקלר (Lajos Stöckler), נשיא הקהילה היהודית בבודפשט, כתב מכתב הוקרה לסאבו.

בשנים 2010 ו-2012 התקיימו מספר טקסי זיכרון לסאבו בבודפשט, בהם טקס באקדמיה ההונגרית למדעים וכן טקס בהשתתפות הרב הראשי לשעבר של הונגריה ושגרירת ישראל בהונגריה דאז, עליזה בן-נון.

בשנת 2012 הוכר סאבו בתור חסיד אומות העולם על ידי יד ושם.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה