קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס

הקיסר הרביעי מהשושלת המקדונית של האימפריה הביזנטית

קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוסיוונית: Κωνσταντῖνος Ζ΄ Πορφυρογέννητος, ‏ 1718 במאי 9059 בנובמבר 959) היה הקיסר הרביעי מהשושלת המקדונית של האימפריה הביזנטית. הוא שלט בשנים 913–959 והיה בנו של הקיסר לאון השישי הפילוסוף ושל אשתו הרביעית, זואי קרבונופסינה, וכן אחיינו של קודמו, הקיסר אלכסנדר השלישי.

קונסטנטינוס השביעי פורפירוגנטוס
Κωνσταντῖνος o Έβδομος, o Πορφυρογέννητος
Constantine VII Porphyrogenitus.jpg
לידה 18 במאי 905 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בנובמבר 959 (בגיל 54) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג הלנה לקפנה (919) עריכת הנתון בוויקינתונים
השושלת המקדונית
אב לאון השישי החכם עריכת הנתון בוויקינתונים
אם זואי קרבונופסינה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רומנוס השני
זואי
אנה
אגתה
תאודורה
תאופנו עריכת הנתון בוויקינתונים
קיסר האימפריה הביזנטית
6 ביוני 913 – 9 בנובמבר 959
(46 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הכתרתו של קונסטנטינוס פורפירוגנטוס על ידי ישו, על שנהב מסביבות שנת 945. מוצג במוזיאון פושקין במוסקבה

קונסטנטינוס נולד ב-905 כילד לא חוקי של הקיסר לאון השישי. אביו עשה מאמצים כדי שהוא יוכר כיורש העצר ומשנת 908 כשותף למלכות, על אף היותו ילד קטן. במרבית שנות מלוכתו הונהגה האימפריה על ידי שותפיו לשלטון: הפטריארך ניקולאוס מיסטיקוס (913) ואמו, זואי קרבונופסינה, בתור עוצרת (בשנים 913919) ואחר כך על ידי חמיו, רומנוס לקפינוס, שותף כפוי למלכות (בשנים 920945). קונסטנטינוס שלט בפועל לבד רק בשנים 945–959. כינויו - "פורפירוגנטוס" - רומז על "חדר הארגמן" שבארמון הקיסרי, שהיה מקושט בארגמן ובו נולדו בדרך כלל הילדים החוקיים של הקיסרים. קונסטנטינוס נולד גם הוא באותו חדר, על אף שבאותה שעה לא הייתה אמו זואי עדיין נשואה רשמית לאביו. הכינוי ביקש להדגיש את היותו בן לגיטימי מול כל הטוענים לכתר שקמו נגדו בימי חייו. באימפריה הביזנטית, לבנים שנולדו לקיסר מכהן הייתה זכות קדימות בירושת כס המלכות לעומת בנים בכורים שלא נולדו ב"חדר הארגמן".

קונסטנטינוס השביעי נודע במיוחד הודות לארבעת הספרים שכתב: "לבני רומנוס", הידוע בכותרתו בלטינית De Administrando Imperio ("על ניהול האימפריה"), "על טקסי המלך" (De Ceremoniis),‏ De Thematibus ו"חיי בסיליאוס".

ביוגרפיהעריכה

ילדותועריכה

קונסטנטינוס, יליד שנת 905, היה בנם של הקיסר לאון השישי הפילוסוף ושל הפילגש שלו זואי קרבונופסינה. לקיסר לא היו בנים אחרים ולכן נשא את זואי לאישה. אלו היו נישואים רביעיים שלו תוך הפרת כללי הכנסייה האורתודוקסית של קונסטנטינופול (אז ביזנטית) וגם תוך הפרת קודקס החוקים שהוא עצמו יזם, לפיהם אסור היה לקיים יותר משתי מערכות נישואים עוקבות. בעיני הכנסייה הנישואים הראשונים נחשבים "קדושים". אחרי מות האישה הראשונה, מאשרים נישואים שניים על מנת להבטיח את המשכיות המשפחה. אולם נישואים שלישיים וקל וחומר רביעיים נחשבים מעשי ניאוף מגונים והילדים הנולדים מקשרים אלה נחשבים מבחינת הכנסייה לממזרים. בלידתו גם קונסטנטינוס נחשב לילד שנולד מחוץ לחוק. לקח שנה לקיסר לאון כדי לכפות את הכרת הלגיטימיות של הילד, מהלך שלווה בהתפטרות הפטריארך של קונסטנטינופול, ניקולאוס הראשון מיסטיקוס, והחלפתו על ידי אותימיוס הראשון סינקלוס (אפתימיוס) שהסכים להעניק לקיסר את הפטור הדרוש כדי להתחתן עם זואי ולהפוך את ילדם ללגיטימי. ב-9 ביוני 911 החליט לאון השישי לצרף את בנו הקטן כשותף לכתר. קונסטנטינוס כונה "פורפירוגנטוס" ("נולד לארגמן"). משמעות כינוי זה הייתה שנולד בתוך משפחת הקיסר - להבדיל ממנהגי קיסרי רומא שחלקם לא השתייכו בלידתם למשפחת המלוכה. הכינוי נועד להדגיש את הלגיטימיות של מעמד הבן כיורש. הארגמן היה צבע לבגדים נדיר ויקר ששימש לפעמים באופן אקסקלוסיבי את הקיסרים. בארמון הגדול של הקיסרים בקונסטנטינופול היה קיים חדר שכולו מכוסה בפורפיר ארגמני והוא שימש את נשות הקיסרים כחדר לידה.

אחרי מותו של לאון ב-11 במאי 912, ירש אותו אחיו, אלכסנדר. זמן קצר לפני מותו ב-913 אישר אלכסנדר את היותו של קונסטנטינוס בן ה-7, יורש העצר, אולם הקים מועצת עוצרות בת שבעה חברים בראשות הפטריארך ניקולאוס (אותו החזיר בינתיים לתפקידו), תוך הרחקת אמו זואי, בניגוד מוחלט לנהוג. עם חברי המועצה נמנו יואנס אלאדס, סטפאנוס (בן קאלומריה), ה"רקטור" יואנס לאזאנס, אדם בשם אותימיוס ושני מקורבים לקיסר אלכסנדר, בסיליצס וגבריאלופולוס. אחרי מות אלכסנדר, עמדה האימפריה הנחלשת והשבירה בניסיון ההפיכה של קונסטנטינוס דוקאס, והפטריארך ניקולאוס תפס מעמד דומיננטי במועצת העוצרות. הפטריארך נאלץ לעשות שלום עם הצאר סימאון של בולגריה, בו הכיר בעל כורחו כקיסר של הבולגרים. ויתור זה, שהיה מאוס בעיני העם, איפשר לקיסרית האם זואי להדיח את הפטריארך ניקולאוס ממועצת העוצרות. אולם גם לה לא התמזל המזל מול הבולגרים, שהביסו בשנת 917 את התומך העיקרי שלה, הגנרל לאון פוקאס הזקן. בשנת 919 היא הוחלפה במועצת העוצרות על ידי האדמירל רומנוס לקפנוס שהשיא את בתו, הלנה לקאפנה עם יורש העצר קונסטנטינוס. רומנוס ניצל את ייחוסו כדי להתמנות במאי 919 לבסילאופאטור, בספטמבר 920 כ"קיסר" ובסופו של דבר בדצמבר 920 לקבל מעמד של קיסר שותף. כך זמן קצר לפני הגעתו לבגרות, הואפל מעמדו של קונסטנטינוס על ידי קיסר שותף בוגר.

בצל חמיו וגיסיועריכה

לקונסטנטינוס היו נעורים עצובים בגלל מראהו, טבעו השתקני ודחיקתו למקום השלישי בעדיפות לירושה, אחרי כריסטופורוס לקפנוס, בנו הבכור של רומנוס לקפנוס. עם זאת הוא הצטיין באינטליגנציה גבוהה ובהתעניינות בתחומים רבים והקדיש זמן רב באותה תקופה ללימוד כללי הטקסים של החצר. רומנוס נשאר בשלטון עד שנת 944 כשהודח על ידי שני בניו, הקיסרים השותפים סטפאנוס לקפנוס וקונסטנטינוס לקפנוס. הקיסר המודח רומנוס נשלח בשנותיו האחרונות לחיות כנזיר בגלות באי פרוטה, ומת ב-15 ביוני 948.

שלטונו בפועלעריכה

בעזרת אשתו, הצליח קונסטנטינוס השביעי להרחיק מהשלטון את שני גיסיו, וב-27 בינואר 945, בגיל 39, נשאר קיסר יחיד, אחרי שנים רבות של חיים בצלם של אחרים. כעבור חדשים אחדים הוא הכתיר את בנו רומנוס השני כקיסר שותף. מכיוון שלא היה רגיל להנהיג, קונסטנטינוס העדיף להקדיש את רוב מרצו וזמנו לעיסוקים אינטלקטואליים והשאיר את ניהול האימפריה לפקידים בכירים, לגנרלים ולאשתו הנמרצת, הלנה לקאפנה.

בשנת 947 הורה להחזיר מיידית את כל האדמות שנגזלו מהאיכרים, ללא פיצוי. לקראת סוף שלטונו, מצבם של האיכרים, שהיוו הבסיס לכוחה הכלכלי והצבאי של האימפריה, היה טוב בהרבה משהיה מאה שנה קודם לכן.

ב-949 שיגר קונסטנטינוס צי חדש שכלל 100 ספינות (20 מסוג דרומון, 64 - כלנדיה ו 10 גלרות) נגד בסיס הפיראטים הערבים בכרתים, אך בדומה לניסיון אביו לכבוש את האי ב-911, גם מבצע זה נחל כישלון. בגבול המזרחי ההליכים הצבאים זכו ביותר הצלחה, אם כי לסירוגין. ב-949 כבשו הביזנטים את גרמניקאה, ניצחו פעמים חוזרות את צבאות האויבים ובשנת 952 חצו את הפרת העילי. אולם ב-953 האמיר החמדאנים סיף א-דאולה כבש מחדש את גרמניקאה וחדר לשטחי האימפריה. לבסוף השטחים במזרח הוחזרו לביזנטים עקב ניצחונו של ניקפורוס השני פוקאס, שבשנת 958 כבש את חדת בצפון סוריה, וגם עקב ניצחונו של יואנס צימיסקס, שכבש את סמוסאטה בצפון מסופוטמיה. צי ערבי הושמד על ידי אש יוונית בשנת 957. בהיסטוריה הביזנטית היה קונסטנטינוס השביעי הראשון שהיו לו הצלחות בניסיונות לכבוש בחזרה מחוזות שנפלו בידי הערבים.

קונסטנטינוס ניהל קשרים דיפלומטיים פעילים עם חצרות מלכותיות זרות, לרבות עם הח'ליפה האומיי בקורדובה, עבד א-רחמן השלישי ועם הקיסר הגרמני אוטו הראשון. בסתיו 957 הוא קיבל את ביקורה של אולגה, נסיכת קייב, העוצרת של רוס של קייב. סיבות אותו ביקור נשארו עלומות. היא הוטבלה באותה ההזדמנות בשם הנוצרי הלנה וחיפשה מיסיונרים נוצרים שיטיפו לעמה להתנצר. לפי האגדה התאהב קונסטנטינוס באולגה, אך היא ידעה איך להתחמק על ידי כך שביקשה ממנו להיות הסנדק שלה. כשהוטבלה היא אף אמרה מפורשות שזה לא מן הראוי שסנדק יקח לאישה את בת סנדקותו.

קונסטנטינוס השביעי נפטר בקונסטנטינופול בנובמבר 959 ואת מקומו ירש בנו רומנוס השני. היו שמועות כי הוא הורעל על ידי בנו או על ידי כלתו, תאופנו.

פעילותו הספרותיתעריכה

קונסטנטינוס השביעי נודע בכישוריו כמלומד וסופר. הוא כתב או הזמין שיכתבו בשבילו את הספרים:

  • גאופוניקה (אנ') (ביוונית: Τὰ γεοπονικά, "על חקלאות") – חיבור אגרונומי שהחומר עבורו נאסף עבור קונסטנטינוס.
  • "על הטקסים המלכותיים" (De Ceremoniis) (ביוונית: Περί τῆς Βασιλείου Τάξεως), המתאר את טקסי החצר למיניהם (אותם הציג גם ליוטפרנד מקרמונה (אנ'), אך באור יותר שלילי).
  • "על ניהול האימפריה" (De Administrando Imperio), הנושא ביוונית את הכותרת "לבני רומנוס" (ביוונית: Προς τον ίδιον υιόν Ρωμανόν), שבו נתן עצות לבנו רומנוס לגבי ניהולה הפנימי של האימפריה ומסע מלחמה באויבים מבחוץ. החיבור משלב שניים מחיבוריו המוקדמים יותר של קונסטנטינוס: "על שלטון המדינה והאומות השונות" (Περὶ Διοικήσεως τοῦ Κράτους βιβλίον καὶ τῶν διαφόρων Ἐθνῶν), העוסק בעמים שנמצאו בשכנות לאימפריה הביזנטית, ובהם ההונגרים, הפצ'נגים, הרוס של קייב, הסלאבים הדרומיים (אנ'), הערבים, הלומברדים, הארמנים והגאורגים; ו"על התמות של המזרח והמערב" (Περὶ θεμάτων Ἀνατολῆς καὶ Δύσεως), הידוע בשמו הלטיני De Thematibus, העוסק באירועים מאוחרים שהתרחשו במחוזות האימפריאליים (אנ'). לשילוב זה נוספו הדרכותיו הפוליטיות של קונסטנטינוס עצמו לבנו רומנוס.
  • ספר תולדות האימפריה, שבו סיפר על האירועים שקרו אחרי מות הכרוניקן תאופנס המוודה ב-817.
  • "קטעי היסטוריה" (Excerpta Historica) (אנ') - אוסף קטעים מכתבי היסטוריונים עתיקים שרובם אבדו עד ימינו, ב-4 כרכים (1. De legationibus‏ 2. De virtutibus et vitiis‏ 3. De insidiis‏ 4. De sententiis).

עם ספרי ההיסטוריה שלו נמנה גם ספר הלל על שלטונו והישגיו של סבו, בסיליוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, חיי בסיליוס (Vita Basilii) (ביוונית: Βίος Βασιλείου). אלו ספרים השופעים תובנות ומידע מסקרן עבור היסטוריונים, סוציולוגים ואנתרופולוגים, כולל לגבי העמים השכנים של האימפריה הביזנטית והם מאירים תובנות מאלפות על הקיסר עצמו.

בספרו "היסטוריה קצרה של האימפריה הביזנטית" (1997), ההיסטוריון הבריטי ג'ון ג'וליוס נורוויץ' (אנ') התייחס לקונסטנטינוס השביעי "הקיסר המלומד".

הוא היה, מספרים, אספן מושבע - לא רק של ספרים וכתבי יד, אלא גם של חפצי אמנות מכל הסוגים; דבר ראוי לציון לאדם במעמדו, נראה שהיה גם צייר מצוין. היה הנדיב שבפטרונים - כלפי סופרים ומלומדים, כלפי אמנים ואומנים. וסוף-סוף, הוא היה גם קיסר מצוין: איש ניהול מוכשר, מסור וחרוץ ובעל השראה בבחירת אנשים, שמינוייו בתפקידים צבאיים, ימיים, כנסייתיים, מנהליים ואקדמיים היו, כך מתברר, גם מוצלחים ומקוריים. עשה רבות לעידוד ההשכלה הגבוהה והביע עניין מיוחד בניהול מערכת המשפט.

משפחתועריכה

הקיסר קונסטנטינוס השביעי היה נשוי להלנה לקפנה, בתו של הקיסר רומנוס הראשון. לזוג נולדו מספר ילדים, ביניהם:

  • לאון - שנפטר צעיר
  • רומנוס השני, קיסר
  • זואה - נשלחה למנזר
  • תאודורה - הייתה לאשתו של הקיסר יוחנן צימיסקס (יואניס צימיסקיס)
  • אגאתה - נשלחה למנזר
  • תאופאנו - נשלחה למנזר
  • אנה - נשלחה למנזר

לקריאה נוספתעריכה

  • Kazhdan, Alexander . The Oxford Dictionary of Byzantium. Oxford University Press 1991.
  • Runciman, Steven . The Emperor Romanus Lecapenus and his Reign Cambridge: University Press.1990 ISBN 0-521-35722-5.
  • Toynbee, Arnold. Constantine Porphyrogenitus and his world. Oxford.1973 ISBN 0-19-215253-X.

קישורים חיצונייםעריכה

Beatrice Beaud Le savoir et le monarque: Le traité sur les nations de l'empereur Constantin VII Porphyrogénète, Annales 1990 45-3 pp.551-564