קפיצה למים

קפיצה למים היא ספורט אולימפי. העוסקים בספורט - יחידים וזוגות - מתחרים בקפיצה לבריכת שחייה מגבהים שונים וממקפצות קשיחות או גמישות. הם נדרשים להפגין אקרובטיקה בזמן הנפילה וכניסה נקייה למים בסופה. ביצועיהם מוערכים על ידי שופטים, אשר מעניקים להם ציונים. ציוני השופטים, בשילוב עם דרגת הקושי של הקפיצה, קובעים את הניקוד של כל קפיצה. את התחרות מנצח הקופץ שזכה לניקוד מצטבר הגבוה ביותר לאחר מספר קבוע מראש של קפיצות.

מבנה התחרויות עריכה

הקפיצה למים מתבצעת משני סוגים שונים של מתקנים: מקפצות גמישות, בגבהים של 1 ו-3 מטרים, ופלטפורמות קשיחות, גבוהות יותר, של 5, 7.5 ו-10 מטרים. בשתי הקטגוריות, משמשים הגבהים הנמוכים יותר את הקופצים המתלמדים ואת הרמות הנמוכות, ואילו בתחרויות החשובות קופצים מהגובה הרב יותר. במשחקים האולימפיים קופצים מ-3 ו-10 מטרים.

הטכניקה של הקפיצה מפלטפורמה קשיחה שונה מזו של קרש הקפיצה הגמיש, המאפשר לקופצים למתוח אותו כלפי מטה ועל ידי כך לזנק לגובה רב יותר משיכלו לו היו קופצים מפלטפורמה קשיחה בגובה זהה.

הפלטפורמות הגבוהות ממוקמות על "מגדל" (tower), והתחרות מהגבהים האלה נקראת לפעמים הקפיצה מהמגדל, או ה-tower event.

התעמלות היא ענף הקרוב באופיו לקפיצה למים, אולם בניגוד להתעמלות, נשים וגברים מבצעים את אותן הקפיצות בדיוק ומאותם גבהים. ה"הקלה" היחידה לה זוכות הקופצות, היא מספר קטן באחד של קפיצות בכל תחרות. בדרך כלל קופצים הגברים 6 קפיצות או 11, בעוד הנשים מסתפקות ב-5 או 10.

בנוסף לתחרויות היחידים, מתחרים הקופצים גם בזוגות, בקפיצה סינכרונית (synchronized diving). שני מתמודדים קופצים בו זמנית לבריכה, בניסיון לבצע קפיצות זהות (או לעיתים נדירות קפיצות שהן תמונת ראי זו של זו), בתיאום מושלם. במקצוע זה חשיבות רבה לתיאום בין הקופצים, נוסף על איכות הקפיצות שלהם בפני עצמן. שני קופצים שביצעו קפיצות ברמה נמוכה, אבל ביצעו אותן באופן זהה, יזכו בדרך כלל לציונים לא רעים. קפיצה סינכרונית היא ספורט אולימפי, החל מאולימפיאדת סידני (2000), המקצה המרכזי בקפיצות סינכרוניות הוא של בני אותו המין, אבל ישנן גם תחרויות מעורבות של קפיצה סינכרונית, גבר ואישה יחד. המקצה הזה הוא חלק מהאליפויות הגדולות ביותר ואף נשקל להוסיפו לאולימפיאדת טוקיו 2020.

מרכיבי הקפיצה עריכה

הקפיצות המבוצעות בתחרות הן מתוך קבוצה מוגדרת היטב. לכל קפיצה מספר מאפיינים, שהשילוב ביניהם מגדיר אותה ומייחד אותה. מאפיינים אלו הם התנוחה, הכיוון ומספר חצאי הסלטות והסיבובים של הקפיצה.

תנוחות עריכה

ארבע תנוחות הגוף האפשריות בקפיצה:

ישרה (A): גוף הקופץ ישר.
כידון (B): גוף הקופץ מכופף ככידון (pike) במותנו, אך ברכיו ישרות.
מקופלת (C): גוף הקופץ מקופל בקירוס (tuck), באופן שברכיו נוגעות בסנטרו ועקביו בחלק האחורי של רגליו.
חופשית (D): גוף הקופץ נמצא ביותר מתנוחה אחת במהלך הקפיצה. התנוחה החופשית באה לידי ביטוי רק בקפיצות הכוללות סיבובים ובדרך כלל התנוחות שבאות לידי ביטוי הן תנוחת הכידון והתנוחה המקופלת.

כיוונים עריכה

הקפיצות מבוצעות באחד מארבעת הכיוונים הבאים:

קדימה - הקופץ עומד כשפניו לבריכה, ומתחיל להסתובב קדימה (בדומה לקפיצת ראש פשוטה)
אחורה - הקופץ עומד בגבו לבריכה, ומתחיל להסתובב אחורה
היפוך - הקופץ עומד כשפניו לבריכה, אך מסתובב אחורה, כך שראשו חולף קרוב למקפצה
פנימה - הקופץ עומד בגבו לבריכה, ומתחיל להסתובב כלפי פנים וראשו חולף קרוב למקפצה
מעורב - כאשר הקפיצה כוללת סיבוב תוך כדי סלטה, נחשב הדבר לכיוון בפני עצמו, חמישי במספר
עמידת ידיים - מהמגדל יכולים הקופצים לפתוח בעמדת מוצא של עמידה על ידיהם, אז נחשב הדבר לכיוון בפני עצמו, שישי במספר

הגישה לקפיצות בכיוון קדימה או בהיפוך, היא על ידי הליכה קדימה עד קצה המקפצה. לעומת זאת, עמדת המוצא של קפיצה אחורה או פנימה היא עמידה על קצות האצבעות על הפלטפורמה או התנדנדות בסמוך לקצה המקפצה הגמישה, מעלה ומטה. למרות ההבדלים בעמדת המוצא, מבחינה טכנית קפיצות קדימה ופנימה דומות מאוד וכך גם קפיצות בהיפוך ואחורה.

סלטות וסיבובים עריכה

בכל קפיצה מבוצע מספר כלשהו של חצאי סלטות (somersault) ומספר כלשהו של חצאי סיבובים (twist). בעת ביצוע סלטה סובב הגוף סביב צירו האופקי, בעוד שבסיבוב, או "בורג", הוא סובב סביב צירו האנכי. מספר רב יותר של חצאי סלטות וסיבובים גורם לכך שהקפיצה תהיה קשה יותר לביצוע, שכן הקופץ נדרש להשלים אותם בזמן, על מנת שיוכל להיכנס למים בגוף ישר.

מספר הקפיצה וסימונה עריכה

השילוב של המאפיינים, פרט לתנוחה, קובע את מספר הקפיצה הייחודי, המזהה אותה. לדוגמה: קפיצה פנימה הכוללת סלטה אחת, מספרה 402.

התנוחה אינה מתבטאת במספר הקפיצה, כך שאת אותה קפיצה 402 ניתן לבצע, לדוגמה, בתנוחה מקופלת או ישרה. הסימון המלא של הקפיצה כולל אות המסמנת את התנוחה: 402A או 402C בדוגמה.

מספר הקפיצה בנוי כך שהספרה הראשונה מייצגת את כיוון הקפיצה, השנייה היא אפס, והשלישית מייצגת מספר חצאי סלטות. המשמעות של מספר הקפיצה היא זו: אסור לקופץ לחזור באותה תחרות על אותו מספר קפיצה (אפילו בתנוחה שונה).

בקפיצות שכוללות עמידת ידיים או סיבוב מספר הקפיצה מורכב מארבע ספרות כאשר הראשונה מייצגת את הסיבוב או את עמידת הידיים, השנייה את כיוון הקפיצה, השלישית את מספר חצאי הסלטות, והרביעית את מספר חצאי הסיבובים.

רשימת הקפיצות עריכה

לקראת תחרות ברמה הגבוהה, נדרשים כל הקופצים להגיש "רשימת קפיצות", הכוללת את הקפיצות שיבצעו. היא צריכה לכלול את כל חמשת הכיוונים על המקפצה הגמישה וחמישה מששת הכיוונים על הפלטפורמה הגבוהה.

רשימת הקפיצות נחלקת לקפיצות חובה וקפיצות רשות. אין סט קבוע מראש של קפיצות חובה, אף על פי שהן נקראות כך. המגבלה שמוטלת על קפיצות החובה היא סך כולל מסוים של דרגות קושי (ראו להלן). כתוצאה ממגבלה זו, ומהמגוון המוגבל של קפיצות אפשריות, בשלב החובה של התחרות מבצעים כל הקופצים את אותן קפיצות פשוטות יחסית. בשלב זה ניכרת השליטה ביסודות הקפיצה. לעומת זאת, בשלב הרשות ניתן לבחור קפיצות קשות יותר. בשלב זה ניכרים יותר ההבדלים בין האתלטים הטובים ביותר לשאר שדה המתחרים.

בגלל הבדל זה בין קפיצות החובה לרשות, נהוג לעיתים בתחרויות ברמה הגבוהה לקפוץ את קפיצות הרשות קודם, בשלב המוקדמות, על מנת לקבוע מי ימשיך הלאה בתחרות. לעיתים לא קופצים בתחרויות אלה את קפיצות החובה כלל.

רשימת הקפיצות היא מחייבת ואינה ניתנת לשינוי. אם מאיזושהי סיבה הקופץ אינו יכול לבצע את הקפיצה שהוכרזה, הניקוד שיקבל הוא אפס, אף אם יבצע קפיצה קשה יותר. בתחרויות חצי-רשמיות ובתחרויות נוער, נוהגים להקל ולאפשר שינויים בנסיבות מסוימות.

דרגות קושי עריכה

לכל קפיצה יש דרגת קושי אופיינית לה. FINA, פדרציית השחייה העולמית, היא זו שמעריכה את הקושי שבביצוע כל קפיצה, ומכמתת אותו לערך מספרי. לדוגמה - אותה קפיצת 402C, כשהיא מבוצעת מ-3 מ', זוכה לדרגת קושי 1.4, כאשר הקפיצה הקשה ביותר, 409C מאותו גובה, מוערכת בדרגת קושי 4.2. דרגת הקושי משתנה גם בהתאם לגובה שממנו מבוצעת הקפיצה.

לדרגת הקושי יש השפעה ישירה על הניקוד של הקופץ. אולם היא גם מקשה עליו לבצע את הקפיצה ברמה גבוהה. הקופץ צריך לבחור את רשימת הקפיצות שלו בקפידה, כך שיוכל מצד אחד לבצע אותן היטב ומצד שני לקבל עליהן מקדם גבוה, הנגזר מדרגת הקושי.

ניקוד ושיפוט עריכה

מיד לאחר כל קפיצה, מעניקים לה השופטים (חמישה או שבעה שופטים, בתחרויות גדולות) ציון בין 0 ל-10. ציון זה הוא, כבכל גורם אנושי, סוביקטיבי, אולם קיימים קווים מנחים שאליהם אמורים השופטים להצמד. הגורמים שאותם אמורים השופטים להביא בחשבון בקביעת הציון הם:

גובה השיא שאליו הגיע הקופץ (גבוה יותר - טוב יותר)
מרחק מהמקפצה - לא רחוק מדי ולא קרוב מדי
תנוחת הגוף - בהתאם לקפיצה. בכל הקפיצות נדרשות אצבעות זקופות ורגליים צמודות
ביצוע מספר הסיבובים והסלטות שדורשת הקפיצה
כניסה ישרה למים. באופן בלתי רשמי לוקחים השופטים בחשבון גם את כמות המים שהושפרצה תוך כדי הכניסה (כמה שפחות יותר טוב)

לאחר מתן הציונים סוכמים אותם, פרט לגבוה ביותר והנמוך ביותר. ההתעלמות מ"נקודות הקצה" נועדה כדי למנוע משופט אחד להשפיע באופן לא הוגן על הניקוד. את הסכום מכפילים בדרגת הקושי כדי לקבל את הניקוד הכולל של הקפיצה. הקופץ שקיבל בסך כל הקפיצות את הניקוד הגבוה ביותר הוא המנצח בתחרות.

בגלל אופיו הסוביקטיבי של השיפוט, פחות משחשוב הציון האבסולוטי שמעניקים השופטים, חשוב שחבר השופטים יהיה עקבי כלפי כל הקופצים. שופט מחמיר או מקל לא ישפיע על תוצאות התחרות היחסיות, בתנאי שיתמיד להחמיר או להקל באופן שווה עם כל המתחרים.

קפיצה למים במשחקים האולימפיים עריכה

ערך מורחב – קפיצה למים במשחקים האולימפיים

עד שנות ה-80 של המאה ה-20 ניכרה שליטה אמריקנית כמעט מוחלטת בענף, ואולם מאז החלה גם סין להשתתף במשחקים האולימפיים (לוס אנג'לס 1984, תפסה סין את מקומה של ארצות הברית בצמרת הענף. מתוך 122 מדליות זהב שחולקו עד 2018 בקפיצה למים, זכו האמריקנים ב-49, הסינים ב-40, וכל יתר המדינות גם יחד זכו ב-33. בארבע האולימפיאדות מ-2004 עד 2016, זכו הסינים ב-26 מתוך 32 מדליות זהב אפשריות.

בישראל עריכה

תחרויות קפיצה למים בישראל החלו בתחרויות המכביה הראשונה בשנת 1932 שנערכו בנמל חיפה. תחרויות אלה נמשכו באופן קבוע בבריכת בת גלים בחיפה, אחר כך בבריכת השחייה ביד אליהו בתל אביב ולבסוף בבריכת השחייה בקאנטרי קלאב גלילות בצפון תל אביב (1969 - 1985), למרות הסבת שטח הקאנטרי קלאב לשעבר (נסגר ב-2005) לפארק שכונתי שנחנך בדצמבר 2023, שומרה בו המקפצה הותיקה כפסל אנדרטת זיכרון המעניקה לפארק את השם "פארק המקפצה". מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 אין בישראל בריכה תיקנית לתחרויות קפיצה למים ולכן לא מתקיימות תחרויות בענף זה.

במשחקים האולימפיים רק קופץ למים אחד, יואב רענן ייצג את ישראל (הלסינקי 1952 ומלבורן 1956).