פתיחת התפריט הראשי

קץ האידאולוגיה

ספר מאת דניאל בל

עיינו גם בפורטל

P La Liberte.png

פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה.

"קץ האידאולוגיה" הוא ביטוי מקובל למושג היסטורי, המתאר שינויים באורח החשיבה האנושי בעידן הפוסט-מודרני. "קץ האידאולוגיה" מוגדר כתאוריה סוציולוגית/היסטורית שאינה רשמית, וקיימות גישות רבות לתיאור ולפירוש תהליך זה.

התאוריה של "קץ האידאולוגיה" היא נדבך מרכזי מהגותו של הסוציולוג דניאל בל, אשר ספרו בשם זה ניתח והגדיר את התופעה מבחינה סוציולוגית. בל טען כי אנו חיים בתקופה בה האידאולוגיות הישנות באות אל קיצן מבלי שתקום להן חלופה. בל התייחס לאידאולוגיה כמנוף דרכו יוצר האדם שינויים חברתיים ומבניים בעולמו. על פי בל, התמוטטות האידאולוגיות הישנות (ובפרט הסוציאליזם) מותירה את האדם הבודד ללא כלים מוסריים ואידאולוגים על מנת לנסח את השינוי אשר הוא מבקש לממש בעולמו, וללא הכוחות לבצעם. עם זאת, סוציולוגים ביקורתיים (ובמידה מסוימת אף בל עצמו בשנים שלאחר מכן) מסתייגים מן המונח. זאת כיוון שסוציולוגים ביקורתיים רואים גם ב"קץ האידאולוגיה" סוג של אידאולוגיה פוליטית, באותה מידה כמו האידאולוגיות הפוליטיות אשר לטענת בל כבר אינן מרכזיות בשיח הפוליטי.

מניעי התהליךעריכה

מבחינה היסטורית, משויך קץ האידאולוגיה לתקופת סוף המאה ה-20, ומזוהה עם התקופה הפוסטמודרנית. מניעי "מות האידאולוגיה" העיקריים הם:

  • התפתחות גישה שלילית כלפי האימפריאליזם, אשר נימוקיה המוסריים נבעו מקיום אידאולוגיה רציונליסטית המעמידה את צורת החיים המערבית כעליונה על שאר צורות החיים.
  • התפתחות הביורוקרטיה (כחלק ממשברי מדינת הרווחה), ויצירת ניתוק בין הפרט למנגנונים המבטאים את הפעולה האידאולוגית (ממשלה, בית מחוקקים, וכו').

ניתוק פרט-כללעריכה

קץ האידאולוגיה הוא בראש ובראשונה ניתוק בין החיים הפרטיים לבין חיי הכלל. במונחים של מחשבה שלאחר מות האידאולוגיה, הפרט נתפס כאדם יחיד, העומד עם מכריו ומעגליו המצומצמים כנגד "המערכת", הגדולה והבלתי ניתנת להשפעה.

מקורותיו של ניתוק זה, בין המערכת לפרט, מצוי בהתפתחות הביורוקטיה וגדילת המדינות, ובהיווצרות חברת ההמון. תוצאותיו של ניתוק זה הוא יצירתם של שני מוקדי אינטרסים - האינטרסים של "המערכת", כנגד רצונות היחיד.

מתח זה הוביל, מבחינה היסטורית, לזיהוי האידאולוגיה עם "המערכת", וזאת בזכות שני תהליכים:

  • שימוש בטיעונים אידאולוגיים כנימוק לפעולות שלטוניות על ידי פוליטיקאים ומדינאים, על מנת לזכות בתמיכה ציבורית (בעקבות התפתחות תקשורת המונים). טיעונים אלו דרשו מן הפרט לוותר על צרכיו, על מנת לסייע לפעילות הפוליטית.
  • התפתחות תפיסה ליברלית קיצונית, השוללת את הפרט כישות שלה צורך להשפיע על פרטים אחרים, גורם שהותיר את ההשפעה על הציבור בידי השלטון בלבד.

עימות זה, אשר הגיע על רקע של תורות הומניסטיות, ויצירת דפוסי חינוך המבוססים על אוטונומיה ואי-תלות הדדית של הפרטים, הביא לשלילת האידאולוגיה כמניע חיובי בחיי האדם, כחלק מהתנערות האדם משלטונות המדינה.

מצד שני, עליית האסלאם הפונדמנטליסטי, התחזקותן של תביעות לאומניות ובדלניות, הן במערב והן מחוצה לו, וכוחו של הימין הנוצרי בארצות הברית מוכיחות ש"קץ האידאולוגיה" איננו בשום אופן תהליך כלל עולמי או בלתי הפיך.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Daniel Bell, The End of Idealogy, 1960, ISBN 0-674-00426-4
  • Chaim Waxman, The End of Ideology Debate, 1968