קראי מזרח אירופה
קראים (קראילאר) הוא השם המקובל בקרב צאצאי היהודים הקראים במזרח אירופה לכינוי לאומיותם. לאומיות זו צמחה בעקבות התנועה הלאומית הקראית בתחילת המאה ה-19. חלק מתנועה זו דגלה בדעה שהקראים באירופה שייכים ללאום נפרד ולא ללאום היהודי. חלקם מודים שהם שייכים לעם ישראל.
שמה של לאומיות זו נגזר מהשפה הקראית בה דיברו הקראילאר. שפה זו הייתה שייכת למשפחת השפות הטורקיות, ובעקבות כך הופיעה בקרב הקראילאר ההשקפה שהם שייכים ללאום טורקי.
היסטוריהעריכה
ענן בן דוד הנשיא הפריד את קראים מהרבנים עוד במאה ה-8 לספירה, ואסר להתחתן איתם.
במאות ה-13 וה-14 היגרו קראים לחצי האי קרים, והנסיך הליטאי ויטאוטס העביר מאות קראים מחצי האי קרים צפונה והושיבם בטרקאי, בלוצק ובהאליץ'.[1]
בתקופת האיחוד הפולני-ליטאי סבלו הקראים קשות במהלך מרד חמלניצקי של 1648 והמלחמות בין רוסיה לאיחוד בשנים 1654–1667. הערים הרבות שנבזזו ונשרפו כללו את דרז'נה וטרקאי, שם נותרו רק 30 משפחות בשנת 1680. הרס הקהילה הקראית בדרז'נה בשנת 1649 תואר בשיר (הן בעברית והן בקראימית) מאת מנהיג הקהילה, חזן יוסף בן ישוע המשביר. מיסיונרים קתולים פעלו להמיר את הקראים המקומיים לנצרות, אך ברובם לא הצליחו.
מראשית המאה ה-19 ביקשו קראים בשטחי האימפריה הרוסית לקבל שוויון זכויות.[1] מנהיג הקראים במזרח אירופה, אברהם פירקוביץ', על סמך ממצאים ארכאולוגיים חדשים, הציג גרסה חדשה, שהקראים אינם חלק משבט ומלכות יהודה, אלא צאצאי עשרת השבטים השוכנים בקרים אלפי שנים. כתוצאה מפעילותו התפתחה הלאומיות הקראית, שראתה את הקראים כלאום נבדל ולא כתנועה דתית. מגמה זו התחזקה בתקופת כהונתו של שריה שאפשאל (Seraya Shapshal), שהיה חוקר שפות, כמנהיג הקהילה. שאפאשל הקדיש את חיו להוכחה הנחתו שקראילאר הם צאצאים של כוזרים השוכנים בקרים עוד לפני המרת דתם לדת הקראית.
מוסכם בקרב החוקרים שמוצא הקראילאר הוא אכן ביהודים, אולם למעשה כיום בניגוד לעבר הם רואים את עצמם כלאום נפרד.
במחצית השנייה של המאה ה-19 נתקבלו טענות הקראילאר, הם הושוו בזכויות לרוסים, השתלבו בחברה ושירתו בצבא הצאר ובפקידות. במלחמת האזרחים ברוסיה נלחמו קצינים קראים נגד הבולשביקים, ואחרי ניצחון הבולשביקים גלו למערב והתיישבו בוורשה, בברלין, בצרפת ובאיטליה.[1]
בין שתי מלחמות העולם הם חיו בברית המועצות, רובם בקרים. במזרח הרפובליקה הפולנית השנייה היו קהילות קראיות בטראקאי, וילנה, לוצק, האליץ'. משפחות מעטות ישבו בפוניבז, בריגה, בוורשה וסביבתה, בברלין, בצרפת ובאיטליה.
בזמן השלטון הנאצי לפי בקשת שריה שאפשאל הוקמה ועדת בדיקה לעניין מעמדם הגזעי של הקראילאר. הנאצים פנו למספר אישים יהודים בשאלה אם הקראילאר הם ממוצא אתני יהודי. אלו שיקרו ביודעין והצהירו שאין שום קשר בין הקראים לעם היהודי, מתוך מטרה להציל את הקראילאר. קביעתם סייעה להצלת הקראילאר מהשמדה בשואה, אולם היו מקומות שבהם הצהירו הקראילאר על יהדותם ונספו בשל כך. היחס המיוחד לקראילאר קומם כמה אידאולוגים נאצים, שידעו שמדובר למעשה ביהודים, ורווחה דעה שיש לשמור בסוד את קיומה של קבוצה אתנית זו ואת הסלחנות כלפיה.
למרות מעמד הפטור, קבוצות של קראים נטבחו בשלבים הראשונים של המלחמה. חיילים גרמנים שנתקלו בקראים ברוסיה במהלך מבצע ברברוסה, שלא ידעו על המעמד שנקבע, תקפו אותם; 200 נהרגו בבאבי יאר. בעלות ברית גרמניות כמו משטר וישי הצרפתי החלו לדרוש מהקראים להירשם כיהודים, אך לבסוף העניקו להם מעמד של לא-יהודי לאחר שקיבלו פקודות מהשלטון בברלין.[2]
בחקירות, אמרו יהודים רבניים בחצי האי קרים לגרמנים שהקראים אינם יהודים, במאמץ לחסוך מהקהילה הקראית את גורלם של שכניהם הרבניים. קראים רבים סיכנו את חייהם כדי להסתיר יהודים, ובחלק מהמקרים טענו שיהודים הם חברים בקהילתם.[3] הנאצים רשמו קראים רבים לתוך גדודי עבודה.[4]
קראילאר, כקבוצות אתניות אחרות באירופה הכבושה, גויסו לשרת בצבא הגרמני.[1] על פי האנציקלופדיה של השואה:
בעיית יחסם של הקראים ליהודים הרבניים אינה קלה לקביעה בשל מיעוט העדויות.
היחס לא היה אחיד. בלוצק שיתפו הקראים פעולה בהתעללות ביהודי המקום ובוילנה ובטרוקי המציאו רשימות מדויקות של בני עדתם, ובכך סיכלו אפשרות הצלה של מאות יהודים רבניים, שהצטיידו בתעודת קראים מזויפת. היהודים ההם נתפסו ונרצחו.
במקומות אחרים סייעו הקראים, נתנו אפילו תעודות מקוריות והצילו יהודים יחידים.
אחרי המלחמה ירד מספרם הקראים בברית המועצות. רובם גרו בקרים, ומיעוטם בליטא הסובייטית (טראקאי, וילנה) ובמערב אוקראינה הסובייטית (לוצק, האליץ'). בפולין ישבו כמה מאות בוורשה ובשטטין. כמה מאות ישבו בגרמניה, בצרפת ובאיטליה, וכמה מאות בארצות הברית.[1]
השלטון הסובייטי מנע מהקראילאר המזרח-אירופיים בברית המועצות ללמוד את דתם ואת תרבותם. הטענה שהומצאה בימי פירקוביץ' בדבר אי-יהדותם התחזקה. רבים מן הקראילאר נטמעו ונראה שמעט נותר מהתרבות הקראית באזור זה של העולם.
כיום יש כ-2000 קראילאר מוצהרים במזרח אירופה: 1200 באוקראינה (700 בקרים), 240 בליטא, 200 ברוסיה, 120 בפולין.
הקראילאר המתגוררים בקרים ברובם דוברי רוסית המנותקים מהמורשת הדתית שלהם. התאחדויות שלהם התחילו לפעול לאחר התמוטטות ברית המועצות. חלקן הגדול ממומן על ידי קרן שהוקמה על ידי קראילאר מתנצר בשם מ. סאראץ' (1910-2000 Сарач, Михаил Семёнович). שהתגורר בצרפת. בדרך כלל הן מצדדי הדוקטרינה של החכם האחרון שריה שאפשאל (1873–1961) הדוגלת בהסרת כל סמני יהדות מההיסטוריה של הקראילאר ושיחזור מנהגים פאגאנים, מקוריים כביכול, כמו השתחוות לעצי אלון ולביצי יען.
הקראילאר הדתיים המתגוררים ברובם בישראל או בארצות הברית אינם מרוצים מהתנהגותם של הקראילאר בקרים.[5] קהילות יהודיות חלוקות ביחסן אל הקראילאר.
הניב האוקראיני של הלשון הקראימית, שהיה מאוד דומה לטטרית של קרים, נכחד. הניב הליטאי-פולני מדובר כיום בידי עשרות בודדות בלבד, אך נעשים מאמצים להחיותו.
בליטא מתקיימת פעילות ספרותית רבה בשפה הקראימית ביחס לקוטנה של הקהילה, שמספר חבריה מונה כמה מאות בלבד.
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- Karaite Separatism in Nineteenth-Century Russia : Joseph Solomon Lutski's Epistle of Israel's Deliverance (Monographs of the Hebrew Union College, No) - by Joseph Solomon Lutski, Miller Philip E.
קישורים חיצונייםעריכה
- מיכאיל קיזילוב, Social Adaptation and Manipulation of Self-Identity: Karaites in Eastern Europe in Modern Times, בתוך: דן שפירא, דניאל לסקר, קראי מזרח אירופה בדורות האחרונים, יד בן צבי, 2011.
- הקראים בשואה - נחמיה גורדון
- השפה הקראימית
- דף הבית של הקראילאר הטורקיים
הערות שולייםעריכה
- ^ 1 2 3 4 5 https://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201486.pdf
- ^ Semi, Emanuela T. "The Image of the Karaites in Nazi and Vichy France Documents," Jewish Journal of Sociology 33:2 (December 1990). pp. 81–94.
- ^ Blady, Ken. Jewish Communities in Exotic Places. Northvale, N.J.: Jason Aronson Inc., 2000. pp. 115–130.
- ^ Green, W.P. "Nazi Racial Policy Towards the Karaites", Soviet Jewish Affairs 8,2 (1978) pp. 36–44
- ^ Авторизация, passport.yandex.ru