קראי מזרח אירופה

היהודים הקראים במזרח אירופה הם קבוצה שבתחילת המאה ה-19 הגתה תנועה לאומית בשם "קראילאר". חלק מחברי התנועה טענו כי הקראים באירופה הם עם נפרד שאינו חלק מהעם היהודי, בעוד אחרים המשיכו לראות את עצמם כשייכים לעם ישראל. כינויים נשען על "קראימית" השפה הקראית ממשפחת השפות הטורקיות שבה דיברו הקראים במזרח אירופה. בשל כך, החלה להתפשט בקרב הקראים ההשקפה שהם שייכים ללאום טורקי.

בית תפילה של הקראילאר בליטא

היסטוריה

היסטוריה מוקדמת

ענן בן דוד, שייסד את היהדות הקראית, הפריד את הקראים מהרבניים עוד במאה ה-8 לספירה, ואסר להתחתן איתם. במאות ה-13 וה-14 היגרו קראים לחצי האי קרים, והנסיך הליטאי ויטאוטס העביר מאות קראים מחצי האי קרים צפונה והושיבם בטרקאי, בלוצק ובהאליץ'. בתקופת האיחוד הפולני-ליטאי סבלו הקראים קשות במהלך מרד חמלניצקי של 1648 והמלחמות בין האיחוד לרוסיה בשנים 1654–1667. הערים הרבות שנבזזו ונשרפו כללו את דרז'נה וטרקאי, שם נותרו רק 30 משפחות בשנת 1680. הרס הקהילה הקראית בדרז'נה בשנת 1649 תואר בשיר (הן בעברית והן בקראימית) מאת מנהיג הקהילה, חזן יוסף בן ישוע המשביר. מיסיונרים קתולים פעלו להמיר את הקראים המקומיים לנצרות, אך רוב הניסיונות לא צלחו. ב-1688 התיישבו משפחות של קראים בעיירה קוקיזוב סמוך ללבוב.

התפתחות הלאומיות הקראית

מראשית המאה ה-19, ביקשו קראים בשטחי האימפריה הרוסית לקבל שוויון זכויות. מנהיג הקראים במזרח אירופה, אברהם פירקוביץ', על סמך ממצאים ארכאולוגיים חדשים, שבהמשך נטען שזויפו על ידו, הציג גרסה חדשה, שהקראים אינם חלק משבט ומלכות יהודה, אלא צאצאי עשרת השבטים השוכנים בקרים אלפי שנים. כתוצאה מפעילותו התפתחה הלאומיות הקראית, שראתה את הקראים כלאום נבדל ולא כתנועה דתית. מגמה זו התחזקה בתקופת כהונתו של שריה שאפשאל (Seraya Shapshal), שהיה חוקר שפות, כמנהיג הקהילה. שאפשאל הקדיש את חיו להוכחה ההנחה ש"קראילאר" הם צאצאים של כוזרים השוכנים בקרים עוד לפני המרת דתם לדת הקראית. מוסכם בקרב החוקרים שמוצא הקראילאר הוא אכן ביהודים, אולם למעשה כיום בניגוד לעבר הם רואים את עצמם כלאום נפרד. במחצית השנייה של המאה ה-19 נתקבלו טענות הקראילאר והם הושוו בזכויות לרוסים, השתלבו בחברה ושירתו בצבא הצאר ובפקידות. במלחמת האזרחים ברוסיה נלחמו קצינים קראים נגד הבולשביקים, ואחרי ניצחון הבולשביקים גלו למערב והתיישבו בוורשה, בברלין, בצרפת ובאיטליה. בין שתי מלחמות העולם הם חיו בברית המועצות, רובם בקרים^{[דרושה הבהרה]}. במזרח הרפובליקה הפולנית השנייה היו קהילות קראיות בטראקאי, וילנה, לוצק, האליץ'. משפחות מעטות ישבו בפוניבז', בריגה, בוורשה וסביבתה, בברלין, בצרפת ובאיטליה.

מלחמת העולם השנייה

בזמן השלטון הנאצי לפי בקשת שריה שאפשאל הוקמה ועדת בדיקה לעניין מעמדם הגזעי של הקראילאר. הנאצים פנו למספר אישים יהודים בשאלה אם הקראילאר הם ממוצא אתני יהודי. אלו שיקרו ביודעין, והצהירו שאין שום קשר בין הקראים לעם היהודי, מתוך מטרה להציל את הקראילאר. קביעתם סייעה להצלת הקראילאר מהשמדה בשואה, אולם היו מקומות שבהם הצהירו הקראילאר על יהדותם, ונספו בשל כך. היחס המיוחד לקראילאר קומם מספר אידאולוגים נאצים, שידעו שמדובר למעשה ביהודים, ורווחה דעה שיש לשמור בסוד את קיומה של קבוצה אתנית זו, ואת הסלחנות כלפיה. למרות מעמד הפטור, קבוצות של קראים נטבחו בשלבים הראשונים של המלחמה. חיילים גרמנים שנתקלו בקראים ברוסיה במהלך מבצע ברברוסה, שלא ידעו על המעמד שנקבע, תקפו אותם; 200 נהרגו בבאבי יאר. בעלות ברית גרמניות כמו משטר וישי הצרפתי החלו לדרוש מהקראים להירשם כיהודים, אך לבסוף העניקו להם מעמד של לא־יהודי לאחר שקיבלו פקודות מהשלטון בברלין. בחקירות, אמרו יהודים רבניים בחצי האי קרים לגרמנים שהקראים אינם יהודים, במאמץ לחסוך מהקהילה הקראית את גורלם של שכניהם הרבניים. קראים רבים סיכנו את חייהם כדי להסתיר יהודים, ובחלק מהמקרים טענו שיהודים הם חברים בקהילתם. הנאצים רשמו קראים רבים לתוך גדודי עבודה. קראילאר, כקבוצות אתניות אחרות באירופה הכבושה, גויסו לשרת בצבא הגרמני. על פי האנציקלופדיה של השואה יש עדויות מועטות ביחסם של הקראים ליהודים הרבניים בזמן השואה. בלוצק שיתפו הקראים פעולה בהתעללות ביהודי המקום ובוילנה ובטרוקי המציאו רשימות מדויקות של בני עדתם, ובכך סיכלו אפשרות הצלה של מאות יהודים רבניים, שהצטיידו בתעודת קראים מזויפת. היהודים ההם נתפסו ונרצחו. במקומות אחרים סייעו הקראים, נתנו אפילו תעודות מקוריות והצילו יהודים יחידים.

אחרי המלחמה

לאחר המלחמה, ירד מספר הקראים בברית המועצות. רובם התגוררו בקרים, ומיעוטם בליטא הסובייטית (בייחוד בוילנה ובטרקאי) ובמערב אוקראינה הסובייטית (לוצק, האליץ'). בפולין ישבו כמה מאות בוורשה ובשצ'צ'ין. מספר מאות ישבו גם בגרמניה, בצרפת ובאיטליה, וכמה מאות בארצות הברית. השלטון הסובייטי מנע מהקראים במזרח-אירופה ללמוד את דתם ואת תרבותם, והתחזקה הטענה, שהומצאה בימיו של פירקוביץ', בדבר אי-יהדותם של הקראים. רבים מהם נטמעו, ומעט מאוד נותר מהתרבות הקראית באזור זה. כיום ישנם כ-2,000 קראים מוצהרים במזרח אירופה: 1,200 באוקראינה (700 בחצי האי קרים), 240 בליטא, 200 ברוסיה ו-120 בפולין. רוב הקראים המתגוררים בקרים הם דוברי רוסית ומנותקים מהמורשת הדתית שלהם. התאחדויות קראיות החלו לפעול לאחר התמוטטות ברית המועצות, ורבות מהן ממומנות על ידי קרן שהוקמה על ידי קראי שהתנצר בשם מיכאיל סמיונוביץ' סראץ' (רו') שהתגורר בצרפת. בדרך כלל, הם תומכים בדוקטרינה של החכם האחרון, שריה שאפשאל (1873–1961), הדוגלת בהסרת כל סמני יהדות מההיסטוריה של הקראים ושיחזור של מנהגים פגאניים, שהם כביכול מנהגיהם המקוריים, כמו השתחוות לעצי אלון ולביצי יען. קהילות יהודיות חלוקות ביחסן אל הקראים והקראים הדתיים, המתגוררים ברובם בישראל או בארצות הברית, סולדים מפעילותם של הקראים בקרים.

שפה

הניב האוקראיני של הלשון הקראימית, שהיה מאוד דומה לטטרית של קרים נכחד. הניב הליטאי-פולני מדובר כיום בידי עשרות בודדות בלבד, אך נעשים מאמצים להחיותו. בליטא מתקיימת פעילות ספרותית רבה בשפה הקראימית ביחס לקוטנה של הקהילה, שמספר חבריה מונה כמה מאות בלבד.

ראו גם

• קרימצ'קים
• יהדות קראית

לקריאה נוספת

• Karaite Separatism in Nineteenth-Century Russia : Joseph Solomon Lutski's Epistle of Israel's Deliverance (Monographs of the Hebrew Union College, No) - by Joseph Solomon Lutski, Miller Philip E.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קראי מזרח אירופה בוויקישיתוף

• מיכאיל קיזילוב, Social Adaptation and Manipulation of Self-Identity: Karaites in Eastern Europe in Modern Times, בתוך: דן שפירא, דניאל לסקר, קראי מזרח אירופה בדורות האחרונים, יד בן צבי, 2011.
• הקראים בשואה - נחמיה גורדון
• השפה הקראימית
• דף הבית של הקראילאר הטורקיים