המונח "יקטרינה" מפנה לכאן. לערך העוסק בקיסרית רוסיה בין 1725–1727, ראו יקטרינה הראשונה.
יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה (ברוסית: Екатерина Вторая; 2 במאי1729 – 17 בנובמבר1796) הייתה קיסריתהאימפריה הרוסית מ-1762 ועד יום מותה. מכונה גם יקטרינה הגדולה (Екатерина Великая). כשהמירה את דתה לנצרות האורתודוקסית, קיבלה גם את השם יקטרינה אלכסייבנה (Алексеевна). נחשבת לאחת השליטות החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה הרוסית.
בשנת 1762, יזמה יקטרינה הפיכה והדיחה את בעלה, פיוטר והוכתרה כקיסרית. בתקופת שלטונה יקטרינה הרחיבה את שטחי האימפריה הרוסית באופן משמעותי, הן באמצעות כיבושים צבאיים והן באמצעות דיפלומטיה. היא יזמה רפורמות רבות בתחומי הממשל, המשפט, הכלכלה והחינוך. תקופת שלטונה התאפיינה בצמיחה כלכלית, פריחה תרבותית וחידושים משמעותיים בתחומי המדע והחינוך. יקטרינה השנייה הרחיבה את גבולות האימפריה הרוסית דרומה וצפונה, תוך ניצול חולשתן של מעצמות שכנות כמו פולין והאימפריה העות'מאנית.
יקטרינה נולדה בעיר שטטין שבפרוסיה (כיום שצ'צ'ין, פולין), ושמה היה סופיה אוגוסטה פרדריקה פון אנהלט צרבסט. אביה, כריסטיאן אוגוסט, נסיך אנהלט-צרבסט, היה קצין בצבא פרוסיה ומושל העיר. כיאה לאצולה הגרמנית באותה תקופה, סופיה זכתה לחינוך משובח. מורים מצרפת הוזמנו במיוחד כדי ללמד אותה צרפתית. בנוסף, רכשה סופיה שליטה בשפות אנגלית ואיטלקית, לצד גרמנית, שפת אמה. והיא למדה לנגן בכלי נגינה רבים. לימודיה כללו גם ידע נרחב בהיסטוריה וגאוגרפיה.
בילדותה, יקטרינה התאפיינה באופי שובב, סקרן וחסר מנוח. היא אהבה לשחק עם בנים ואף הפגינה אומץ יוצא דופן, תכונות שגרמו לעיתים לאי שביעות רצון בקרב הוריה. עם זאת, יקטרינה גילתה גם אחריות ודאגה כלפי אחותה הצעירה, אוגוסטה. סופיה עצמה תיארה את ילדותה כתקופה שקטה, עד כדי שכתבה ביומנה: "אני לא רואה שום דבר בחיי שראוי לתשומת לב". בחירתה של הנסיכה סופיה להיות אשתו של הצאר לעתיד פיוטר התרחשה לאחר מאמצים דיפלומטיים רבים. בשנת 1743, הקיסרית יליזבטה פטרובנה רצתה לבחור כלה ראויה ליורש העצר, פיוטר. הקיסרית שקלה מועמדות רבות אך בסופו של דבר יליזבטה בחרה בנסיכה סופיה. יקטרינה פגשה לראשונה את בעלה לעתיד בשנת 1739 כשהייתה בת עשר ורושם ראשוני לא חיובי נותר אצל הצעירה, כפי שתיארה ביומנה.
בשנת 1744 הגיעה יקטרינה, כלתו לעתיד של יורש העצר הרוסי, עם אמה לבית המלוכה. זמן קצר לאחר מכן זכתה לאהדת משפחת המלוכה, האצילים, אנשי החצר ואף כבשה את ליבו של העם הרוסי. לקראת תפקידה כקיסרית לעתיד, שקדה סופיה על לימוד השפה הרוסית, ההיסטוריה והתרבות הרוסית. כנדרש, המירה את דתה לנצרות האורתודוקסית וקיבלה את השם יקטרינה אלכסייבנה.
ב-21 באוגוסט 1745 נישאה יקטרינה לפיוטר. נישואיהם התאפיינו בחוסר אהדה הדדית ובהיעדר עניין רומנטי מצד שני הצדדים. יקטרינה מצאה נחמה בקריאה נרחבת ביצירות פילוסופיה, היסטוריה ומשפטים, תוך העדפה לכתבי וולטר, מונטסקייה, טקיטוס ורבים אחרים. בנוסף אהבה גם רכיבה על סוסים והשתתפות במסיבות ונשפים ראוותנים.
יקטרינה עברה שתי הפלות עד להריונה השלישי, שבו ילדה את בנה הבכור, פאבל, לימים פאבל הראשון. כנהוג בחצר המלוכה, פאבל לא גדל על ידה והיא פגשה אותו לעיתים רחוקות. עם הזמן התפשטו בחצר שמועות על רומן שניהלה יקטרינה ועל כך שפיוטר אינו אביו הביולוגי של פאבל.
בסוף שנת 1761, עם מות דודתו הקיסרית יליזבטה, עלה פיוטר השלישי לכס המלוכה. תקופת שלטונו, שנמשכה 186 ימים בלבד, התאפיינה בתהפוכות רבות ובאי יציבות. חרף הישגים צבאיים מרשימים במלחמת שבע השנים, פיוטר נסוג מכל השטחים שנכבשו, תוך כריתת ברית עם פרוסיה. פעולות אלו עוררו תרעומת רבה בקרב האצולה והצבא, שראו בהן פגיעה קשה ברוסיה. לצד צעדים שנויים במחלוקת, יזם פיוטר רפורמות חשובות בתחום הכלכלה והחברה. הוא שם קץ לרדיפות על רקע דתי והעניק לאצולה זכויות מוגברות, תוך צמצום חובותיה כלפי המדינה. נישואיהם של פיוטר ויקטרינה היו רצופי משברים וקשיים. שניהם ניהלו מערכות יחסים מחוץ לנישואים, ויקטרינה אף הרתה לאחד ממאהביה. הריונה הוסתר מפיוטר ומרוב אנשי החצר. מדיניותו האקסצנטרית של פיוטר ותמיכתו בפרוסיה עוררו זעם בקרב גורמים רבים בחברה הרוסית. מפקדי צבא בכירים, ביניהם אלכסיי אורלוב, תכננו להדיחו ולהכתיר את יקטרינה במקומו.
במאי 1762, עזב פיוטר את הבירה לחופשה, תוך שהוא נותן ליקטרינה יד חופשית. יקטרינה ניצלה את ההזדמנות, גייסה תמיכה מצד יחידות צבאיות והכריזה על עצמה כקיסרית. ב-8 ביולי 1762, לאחר ניסיון כושל לעצור את מנהיגי הקשר, נכנע פיוטר ללא קרב. הוא נאלץ לחתום על כתב התפטרות וויתר על כס המלוכה. ההפיכה זכתה לתמיכה כספית מצד בריטניה, שראתה ביקטרינה מנהיגה שתתמוך באינטרסים שלה באזור. אירועים אלו עתידים להשפיע רבות על יחסיה של יקטרינה עם צרפת ובריטניה במהלך תקופת שלטונה הארוכה.
בתחילת שלטונה ניסתה יקטרינה להנהיג רפורמות במטרה להביא למודרניזציה של המערכת השלטונית, הכלכלה והחברה במדינה. יקטרינה ידועה הן בשל תמיכתה ברעיונות הנאורות והן בשל חיזוק האוטוקרטיה ברוסיה. ניגודיות זו עוררה ויכוחים בקרב היסטוריונים לגבי אופייה של מדיניות הפנים שלה. יקטרינה האמינה כי המרחבים העצומים וחומרת האקלים של רוסיה מחייבים משטר אוטוקרטי חזק. כתוצאה מכך, היא חיזקה את סמכותה המוחלטת, ריכזה את השלטון והרחיבה את הבירוקרטיה. מדיניות הפנים של יקטרינה התאפיינה גם בהתנגדות לרעיונות של שוויון וחירות. היא חיזקה את מעמד האצולה על חשבון פשוטי העם. כתוצאה מכך, אי השוויון החברתי גדל בתקופתה.
יקטרינה יזמה מספר רפורמות משמעותיות בממשל. רפורמות אלו נועדו לייעל את המנגנון הממשלתי, לחזק את סמכותה של הקיסרית ולשפר את חיי התושבים. זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון, הוצעו מספר תוכניות לרפורמה בממשל. הסנאט, גוף מרכזי בממשל, חולק לשש מחלקות, לכל אחת מהן סמכויות ספציפיות. סמכויותיו הכלליות של הסנאט צומצמו, והוא הפך לגוף לפיקוח על פעילות המנגנון הממשלתי ובית המשפט העליון. מרכז הפעילות החקיקתית עבר ליקטרינה ולמשרדה, שהורכב ממספר מזכירי מדינה. לכל מזכיר מדינה הייתה אחריות על תחום ספציפי, כגון חוץ, ביטחון או פנים. ב-1778 חילקה את רוסיה לחמישים מחוזות, כאשר לכל מחוז נקבע שליט נפרד. חלק מהשינוי הכללי של 1778 היה שיוך התושבים למעמדות. שינוי זה השפיע גם על יהודים שמיעוטם הוכרו כסוחרים הזכאים להירשם בגילדות ויתרתם סווגו כזכאים לגור בערים ומכאן זכאותם לבחור נציגות לעירייה.
שלטונה של יקטרינה התאפיין בצמיחה כלכלית משמעותית ובפיתוח תעשייתי נרחב. יחד עם זאת, גישתה כלפי הכלכלה נשארה שמרנית במידה רבה, תוך שמירה על מבנים "פטריארכליים" בחקלאות ובתעשייה. ב-1768 הנהיגה את השימוש בשטרות כסף. למרות צמיחה כלכלית משמעותית תחת שלטון יקטרינה, התעשייה הרוסית נותרה מאחור יחסית למערב אירופה.
יקטרינה פעלה רבות על מנת להגדיל את השטח שבשליטת רוסיה וסיפחה למדינה שטח בגודל של כ־518,000 קמ"ר, יותר מכל שליט אחר בתולדות האימפריה, להוציא את פיוטר הגדול.
בין השנים 1790-1788 נלחמה נגד שוודיה. השוודים, שציפו לנצח בקלות את צבאות רוסיה שהיו עסוקים עדיין במלחמה נגד האימפריה העות'מאנית, ספגו אבדות בנפש ואבדות טריטוריאליות קשות כאשר הופתעו על ידי הצי הבלטי.
יקטרינה החשיבה את עצמה כשליטה נאורה וראתה את עצמה כ"פילוסופית על כס המלוכה" ותומכת נלהבת באמנות. מוזיאון הארמיטאז', שארמון החורף הוא כיום חלק ממנו, החל כאוסף אמנות פרטי של יקטרינה. יקטרינה כתבה מדריך הוראה לילדים, כשהיא שואבת את רעיונותיה מג'ון לוק, והקימה את מוסד הלימודים "סמולני", שנחשב לאחד מבתי הספר הטובים באירופה, בו התחנכו בנות של סוחרים עשירים לצד בנות אצולה. היא כתבה ליברטות, סיפורת, קומדיות ואוטוביוגרפיות, והתכתבה עם וולטר, דני דידרו וז'אן לה רון ד'אלמבר.
יקטרינה תרמה לאמנות של רוסיה יותר מכל שליט אחר, לפניה ועד היום, אם כי היא לא היססה להפעיל צנזורה על החומר המפורסם, וכאשר אלכסנדר רדישצ'ב פרסם את כתב העת "מסע מפטרבורג למוסקבה" (1790), אשר חשף את מצבם של הצמיתים, הגלתה אותו לסיביר. ב-1764 פתחה את מוסד הלימודים "סמולני" לנשות האצולה.
שלטונה היה תקופה של התפתחויות משמעותיות אך גם סותרות. מצד אחד, היה זה "תור הזהב" של האצולה הרוסית, תקופה של פריחה תרבותית וכלכלית. יקטרינה ניסתה להטמיע עקרונות של נאורות אירופית, כגון חינוך וחוקים הומניים, וניהלה מלחמות מוצלחות שהובילו להרחבת שטח רוסיה. יקטרינה נאלצה להסתמך על תמיכת האצולה, שהייתה שמרנית ומתנגדת לרפורמות רבות. כתוצאה מכך, ניסיונותיה לקדם חברה נאורה יותר נתקלו בקשיים רבים.
יקטרינה נמצאה, כשהיא בהכרה חלקית, על רצפת חדר ההלבשה שלה בבוקר יום רביעי, ה־16 בנובמבר1796. רופאה האישי, ד"ר ג'ון רוג'רסון, אבחן זאת כשבץ. על אף מאמציו להחיותה, נכנסה יקטרינה לתרדמת ומתה בסביבות 9:45 בערב המחרת. נקברה במבצר פטרופבלובסקיה, סנקט פטרבורג. את יקטרינה החליף בשלטון בנה, פאבל הראשון.
לאחר מותה נמתחה על יקטרינה ביקורת, ונפוצו שמועות רבות לגבי נסיבות מותה, שנקשרו למספר המאהבים הרב שהיה לה. מרבית השמועות התבררו כלא מבוססות.
ב-2019 נוצרה סדרת הטלוויזיה יקטרינה הגדולה בהפקה של HBO, הכוללת ארבעה פרקים על חייה של הקיסרית בכיכובה של הלן מירן; ב-2020 הופקה עונה ראשונה לסדרת דרמה בת 10 פרקים ע״י Hulu, שנושאת את השם ״The great" בהשראת סיפור חייה של יקטרינה הגדולה ובכיכובם של אל פנינג וניקולס הולט. הסדרה ספגה ביקורת על הקשר הרופף (מאוד) בין האירועים המתוארים בה לסיפור ההיסטורי המקובל אודות יקטרינה. בשנת 2023 פורסמה העונה השנייה של סדרה זאת.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
קטרינה ה-2, (1729-1796), קיסרית רוסיה, דף שער בספרייה הלאומית