רחמים רג'ואן

רחמים רג'ואן
	אין תמונה חופשית
לידה	1917; בגדאד, האימפריה העות'מאנית
פטירה	1998 (בגיל 81 בערך)
מדינה	ישראל

רחמים רֶג'ואן (1917 – 1998) היה סופר, מורה ואיש צבא ישראלי ממוצא יהודי-עיראקי.

ביוגרפיה עריכה

רג'ואן נולד ב-1917 בבגדאד שבעיראק וגדל במשפחה ענייה. בגיל 7 התייתם מאביו ואמו נאלצה להשכיר חדרים בביתה כדי לקיים את בנה ושתי בנותיה. לאחר שסיים את לימודיו התנדב לצבא העיראקי, ושימש בתפקיד אלחוטן. הוא סיפר שהיה פטריוט עיראקי, והסביר^[1]:

במטכ"ל העיראקי רחשו, באותם ימים, אמון מלא בחיילים היהודים, ומחוץ לצבא, טבעו היהודים את חותם השפעתם בכל שטחי החיים. היהודים היו מיעוט מורגש מאוד בעיראק. ראשית, הם היו נתינים עיראקיים, ולא כמו היהודים בארצות אחרות במזרח התיכון, שהיו בעלי נתינויות זרות. אני זוכר שכאשר המלך מת — בכיתי. הוא היה המלך שלנו. לא הרגשנו זרים. להפך, היהודים שלטו על חיי המסחר של בגדד ובצרה. הם הפעילו את השירותים החיוניים של המדינה, הרכבות, הדואר, הבנקים. הסרסורית המפורסמת היחה יהודיה, רופאים ומהנדסים רבים היו יהודים. פקידים רבים, בעסקים פרטיים ובמשרד הביטחון העיראקי היו יהודים. הפקידים של גדולי הסוחרים השיעים היו יהודים. הממונה על תקציב המדינה היה יהודי (כדורי אלייה ( ראשי הממשלה הפקידו את כספם אצל בנקאי יהודי...

בהיותו אחראי על שיגור המברקים של המטכ"ל העיראקי, עשה טעות שגרמה לצבא אסון גדול. הוא נידון למוות בתליה אך הצליח לברוח לביירות. שם עבד תקופת מה אצל סוחר, מכר שבועונים ישנים ברחוב, עבד כמלצר בבית קפה והבריח סמים בשירות אנשי העולם התחתון של ביירות. כל אותו הזמן פעלה משפחתו לזיכויו, ולבסוף הצליחה, הוא חזר לעיראק ולשירות הצבאי, ואף שרת כקצין. אחרי שחררו מהצבא התחתן, ועבד כמורה^[2].

בשנת 1951 עלה לישראל עם אמו ואשתו. בתחילה התגוררו באוהל במעברת באר יעקב ואחר כך בבדון בחולון^[2].

רג'ואן שימש עובד צה"ל, תחילה כאלחוטן, ואחר כך עסק בהוראה של השפה והתרבות הערבית, שבמסגרת זו כתב ספרי הדרכה רבים. בשנת 1957 גם החל לכתוב ולתרגם תסכית ים עבור קול ישראל בערבית וכתב סיפורים קצרים בעיתון "אל-יום". בהמשך שימש מורה לערבית בתיכון קוגל^[2].

לאחר ריאיון שנתן לשבועון "במחנה", על סיפור שירותו בצבא עיראק, הזמינה אותו ההוצאה לאור של משרד הביטחון לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, "הבריחה מחבל התליה בעיראק", שיצאה לאור ב-1977^[2].

בשנת 1984 פרסם את הספר "ג'וחא",אוסף סיפורים אודות הדמות העממית הידועה ביותר בפולקלור הערבי, אמרותיו השנונות ותעלולי המעשיות שלו.

בשנת 1985 פרסם את הספר "על גחלים", קובץ סיפורים העוסקים ברובם ביחסים האינטימיים שנוצרו בין חלק מיהודי עיראק לבין שכניהם המוסלמים. נושא נוסף בו דן הספר היה הנדוניה. מרגע שנולדה בת במשפחה יהודית-עיראקית, החלו הוריה להכין לה נדוניה, מאחר שבלי נדוניה לא היה לה סיכוי להתחתן. הנדוניה הייתה מורכבת מ־3 חלקים: "כלעה" — מתנה (סכום כסף הניתן לחתן המיועד לפני החתונה, כדי שיבסס את מעמדו ויקנה מתנות לארוסתו, ולפעמים כדי לתתו למועמד כדי שימש את אחותו שלו כנדוניה" (החוואס" - בגדים, כלים, רהיטים וכל הדרוש לביתו של הזוג הצעיר, ומוהר — סכום כסף במזומן או בנכסי דלא־ניידי. נערה שהוריה לא יכלו להמציא כספים אלה, כמעט לא היה לה סיכוי להתחתן. נערות עניות רבות לא נישאו כל ימי חייהן, כדי לשמור על כבוד המשפחה. אחרות מצאו גבר ערבי והתאסלמו או נהפכו לזונות^[3].