רנוואלונה השלישית
| ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה. | |
| ערך ללא מקורות | |
רנוואלונה השלישית או לפי ההיגוי המלגשי - רוונואלו השלישית (במלגשית: Ranavalona fahatelo; 22 בנובמבר 1861 – 23 במאי 1917) הייתה מלכת מדגסקר (ממלכת אימרינה), השליטה הריבונית האחרונה של האי, בין 30 ביולי 1883 ל-28 בפברואר 1897 . שלטונה התאפיין במאמצים נואשים למנוע את המזימות הקולוניאליות של צרפת בנוגע למולדתה. בצעירותה, כנסיכה, נמצאה ראויה לרשת את המלכה רנוואלונה השנייה. בדומה למלכות הקודמות, התחתנה בנישואים פוליטיים עם גבר בן לאליטת הובה, ראינילאיאריווני, שבתור ראש ממשלה היה אחראי על הניהול השוטף של הממלכה ועל מדיניות החוץ שלה. כדי לנטרל את השפעת צרפת, ניסתה המלכה רנוואלונה השלישית לחזק את הסחר והיחסים הדיפלומטיים עם מעצמות אחרות, אולם מתקפות צרפתיות על ערי הנמל ועל עיר הבירה אנטננריבו הביאו בשנת 1895 לכיבוש הארמון המלכותי על ידי הצרפתים ושמו קץ לריבונות ואחר כך אף לאוטונומיה של המדינה בת המאה.
 | |
| צילום מאת ז'. גייזר בסביבות שנת 1905 | |
| לידה |
22 בנובמבר 1861 בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה, ממלכת מרינה  |
|---|---|
| פטירה |
23 במאי 1917 (בגיל 55) אלג'יר, אלג'יריה הצרפתית, הרפובליקה הצרפתית השלישית |
| שם לידה |
Razafindrahety |
| מדינה |
ממלכת מרינה |
| מקום קבורה |
אמבוהימאנגה |
| בן או בת זוג |
ראינילאיאריבוני |
| פרסים והוקרה | |
|
צלב גדול של לגיון הכבוד | |
| חתימה |
 |
  | |
רנוואלונה וחצרה הורשו תחילה להישאר בתפקידים סמליים, אבל פריצת תנועת ההתנגדות העממית - ההתקוממות מנאלאמבה וחשיפת מזימות אנטי-צרפתיות בחצר המלכה גרמו בשנת 1897 להגלייתה באי ראוניון. בעלה, ראינילאיאריווני, מת באותה שנה. בהמשך הועברה רנוואלונה לווילה בעיר אלג'יר, יחד עם כמה מבני משפחתה. לה, לבני משפחתה ולמשרתים שליוו אותה, הוענקו קצבאות והובטחה להם רמת חיים נאותה, לרבות מסעות מזדמנים לפריז לשם קניות וטיולים. עם זאת, על רנוואלונה נאסר לצמיתות לשוב למדגסקר, על אף בקשותיה החוזרות. בשנת 1917 היא נפטרה בגלל תסחיף בווילה שלה באלג'יר בגיל 55. גופתה נקברה באלג'יר אך כעבור 21 שנה הועברה באונייה למדגסקר, והונחה בתוך קבר המלכה רסוהרינה במתחם הארמון רובה באנטננריבו.
קורות חייה
עריכהראשית חייה
עריכהרנוואלונה השלישית נולדה ב-22 בנובמבר 1861 בכפר אמפריבה, במחוז מנג'קאזפי, קרוב לאנטננריבו, בשם "הנסיכה רזפינדראהטי" (Razafindrahety ). הוריה היו אנדריאנצימיאנטרה ואשתו ודודניתו, הנסיכה רקטאקה. היא הייתה אחיינית המלכה רוונאלונה השנייה ונינה של המלך אנדריאנמפואינימרינה, מה שהפך אותה ליורשת פוטנציאלית של כתר מדגסקר. בילדותה אחת השפחות ששירתה את המשפחה הופקדה על הטיפול בה .[1]
בהגיעה לגיל בית הספר נלקחה הנסיכה תחת חסות דודתה, המלכה רוונאלונה השנייה שדאגה שתתחנך אצל מורה פרטי ברוח הקונגרגציונליסטית הקלוויניסטית שהתשייכה לחברה המיסיונרית מלונדון LMS . הצטיירה כילדה חרוצה וסקרנית שאהבה ללמוד ולקרוא, כולל לימוד את כתבי הקודש הנוצריים, ויצרה קשרים לבביים עם מוריה. המשיכה במסגרת בית הספר הקונגרגציה של אמבטונאקאנגה, בית הספר התיכון לבנות ובית הספר המרכזי לבנות של החברה המיסיונרית של לונדון והצטיינה בלימודיה.
בבגרותה
עריכהבצעירותה הנסיכה רזפינדראהטי נישאה לאציל ("אנדריאנה") בשם רטרימו (רטרימואריבוני). אולם בעלה נפטר כעבור שנים מעטות, ב-8 במאי 1883, כשהיה בן 22 בלבד והנסיכה הפכה לאלמנה צעירה. לפי שמועות בעלה הורעל מסיבות פוליטיות בידיעת ראש הממשלה ראינילאיאריבוני. במדינה הונהגה החל משנת 1863 מונרכיה חוקתית בעקבות "המהפכה האריסטוקרטית" שניזומה על ידי אחיו הגדול של ראינילאיאריבוני, ראש הממשלה ראיניבונינאהיטריוני. מאז ואילך התחלק השלטון בין מונרך שנבחר מקרב האצולה ("אנדריאנה") לראש ממשלה שאינו אציל ("הובה"). הסדר כזה חוזק על ידי נישואים פוליטיים בין ראש הממשלה למלכה השלטת שנבחרה במכוון על ידו. חושדים שראינילאיאריבוני ביקש להרעיל במזיד את רטרימו כדי שאלמנתו, הנסיכה רזפינדראהטי, היורשת הצפויה של הכתר, תוכל להתפנות כדי להתחתן עם ראש הממשלה ולעלות על כס המלכות.
תואר המלכה
עריכההוד מלכותה רנוואלונה השלישית, בחסד האל ומרצון העם, מלכת מדגסקר ומגינה על חוקי האומה
התחלת שלטונה
עריכה
אחרי מות המלכה רנוואלונה השנייה ב-13 ביולי 1883[3] התחילו ההכנות להכתרת יורשתה, רנוואלונה השלישית. מיד עם הכתרתה עברה המלכה החדשה, לפי המסורת, ל"צרהפאטרה" בית מעץ במתחם ארמון המלוכה, רובה, באנטננריבו. [4] טקס ההכתרה התחולל ברובע מהממאסינה של עיר הבירה ביום הולדתה ה-22 ב-22 בנובמבר 1883 לפי המנהג, בשטקס ההכתרה נכחו אנשי צבא. רנוואלונה השלישית צירפה לטקס מיוזמתה עוד חמש מאות נערים וארבע מאות נערות, מתלמידי בתי הספר העילית שלעיר הבירה. הנערות היו לבושות בלבן והנערים לבשו מדי חיילים וביצעו תרגילי סדר עם חרבות. המלכה הצעירה לבשה שמלת משי לבנה עם שובל אדום מקושט בזהב ותחרה[5] העיתונות האמריקאית תיארה את המלכה במילים אלה:"היא קצת מעל הגובה הממוצע ויש לה תווי פנים עדינים, צבע פניה קצת יותר כהים מזה של נתיניה. נראית די ביישנית ומנהלת היטב את הטקסים החגיגיים של החצר".[6]
בדומה לקודמותיה התחתנה רנוואלונה בנישואים פוליטיים עם ראש הממשלה ראינילאיאריבוני. תפקידה היה במידה רבה טקסי, כאשר את ההחלטות המדיניות החשובות החליט ראש הממשלה המבוגר והמנוסה ממנה בהרבה. רנוואלונה נקראה תכופות לנאום נאומים רשמיים ("קבארי") בפני העם וחנכה בניינים ציבוריים חדשים כמו בית החולים באיסובינאדנריאנה ובית הספר לבנות באמבודין'אנדוהאלו. לאורך שנות שלטונה מילאה דודתה, רמיסינדראזנה, תפקיד של יועצת סתרים.[7] אדם אחר קרוב למלכה היה אחותה הגדולה, רסנדראנורו, שהתגוררה בארמון רובה יחד עם בנה רקטומנה ובתה רזפינאנדריאמאניטרה. עיתונאי אמריקאי שביקר בארמון דיווח שהמלכה אהבה להזניק עפיפיונים לשחק משחק החברה שנקרא "לוטו" בחברת מקורביה ווגבירות החצר.[6] היא נהנתה גם לתפור ולסרוג ונהגה לעיתים קרובות לבצע עבודות מסוג זה גם בישיבות הממשלה .[1] היא הייתה חובבת בגדים איכותיים והייתה המלכה המלגשית היחידה שייבאה את רוב תלבושותיה יותר מפריז מאשר מלונדון.[6] רנוואלונה הזמינה את הקוסם הצרפתי מריוס קאזנב להופיע בחצרה. נפוצו שמועות שביניהם התפתח קשר רומנטי ושהקוסם היה סוכן של שרותי הביון הצרפתי וקידם את האינטרסים של צרפת בחצר המלגשית. [8]
המלחמות בין מדגסקר לצרפת
עריכה
החל מתחילת המאה ה-19 בין בריטניה לצרפת נוצרה תחרות לגבי ההשפעה במדגסקר. שלוש שנים לפני הכתרת רוואנולונה השלישית עלה המתח בין מדגסקר לצרפת שהעצימה את מתקפותיה בחדשים שקדמו להכתרה. בפברואר 1883 הפגיזו הצרפתים את החוף הצפון-מערבי, במאי הם כבשו את מאהאז'אנגה וביוני הפגיזו וכבשו את טומאסינה עם טאמאטאב. ממש בעת ההכתרה בקיץ 1883 תקפו הצרפתים גם את החוף הצפוני. זמן קצר אחרי הסיבוב האחרון של העימותים, החליט ראש הממשלה ראינילאיאיובוני להשכיר את שירותיו של הלוטננט קולונל דיגבי וילובי, הרפתקן בריטי שרכש ניסיון בקרבות במלחמה נגד בני זולו בדרום אפריקה, על מנת לפקח על המאמץ הצבאי ולאמן את צבא המלכה נגד פלישה צרפתית עתידית שנחשבה לוודאית.[9] בתקופה זו התנהל בין מדגסקר לצרפת משא ומתן שנכשל כאשר שני הצדדים לא יכלו להסכים בנקודות המרכזיות. אחרי שנתיים של מבוי סתום בדצמבר 1885 הגישה צרפת אולטימטום לאנטננריבו עם דרישה לויתורים לצרפת בחוף הצפוני-מזרחי של האי, השכנת חסות צרפת על נחלתם של בני סקאלאווה, הכרה בדרישות הרכוש הצרפתיים ופיצוי בשווי 1,500,000 פרנק. מדגסקר נענתה לדרישות הצרפתיות ובינואר 1886 הסכם השלום אושרר על ידי רנוואלונה וראינילאיאריבוני וכעבור חדשיים על ידי נציגיה של ממשלת צרפת.[10] טרם האשרור ביקשו המלכה וראש הממשלה הבהרות לגבי כמה סעיפים בהסכם הראשי שבהם נטען ש" "יחסי החוץ" יימצאו בשליטת הנציב הצרפתי והתייחסו ל"התיישבויות" במפרץ דייגו סוארז. השר פטרימוניו והאדמירל מיו סיפקו הסבר שפורט בנספח של ההסכם ושהשביע את רצונם את מנהיגי מדגסקר. הם השתכנעו שההסכם יתן ערבות מספקת לריבנות האומה המלגשית ולכן ניתן לאשר אותו לחתום עליו. עם זאת, ההסכם הרשמי פורסם בפריז ללא הנספח או כל אזכור שלו. כשמאוחר יותר פורסם הנספח בלונדון, צרפת שללה לו כל תוקף חוקי. על אף התנגדות הממשלה המלגשית צרפת הכריזה על האי כ"בן חסות" ("פרוטקטורט") אף על פי שהמונח לא צוין בהסכם.[11]
בזירה הבינלאומית התגובות היו מגוונות, צבועות במידה רבה על ידי האינטרסים הלאומיים. בריטניה לא רצתה להגן על ריבונות מדגסקר מחשש שהצרפתים יוכלו להתנקם בהם ויסרבו להכיר בפרוקטורטים בריטים לח פרוטקטורטים בריטים.כל מעורבות רשמית בריטית נדונה עם הנציב הצרפתי אבל הכרזות מסוג זה לא הוכרו רשמית על ידי רנוואלונה וחצרה. ארצות הברית וגרמניה, מצד שני, המשיכו לנהל דו-שיח עם ממשלת המלכה בתור הסמכות החוקית במדגסקר. הפער כפה פירוש מחודש של אחד מסעיפי ההסכם, דהיינו, סוגיית סמירת סמכות המלכה בענייני פנים. ב-1886 ניסתה המלכה להשיג את תמיכת ארצות הברית בשמירת הריבונות של מדגסקר. היא שלחה לנשיא האמריקאי גרובר קליבלנד מתנות שכללו בגדי אקוטופהנה ממשי, סיכה משנהב וסל ארוג. אף על פי שארצות הברית לא הייתה מסוגלת או לא חפצה להתערב בדרכים צבאית או דיפלומטית למען שמירת עצמאות מדגסקר. ב-12 בדצמבר 1878 חתמה רנוואלונה על הסכם שהבטיח לצרפת זכויות נוספות
טענת צרפת לחסות על מדגסקר הוכרה רשמית על ידי בריטניה בהסכם הבריטי-צרפתי ב-1890.[12] ב-1894-1890 ניסתה צרפת לתבוע בצורה תופקנית את מה שהיא פירשה בזכויות טיטוריאליות שנקבעו בהסכם. תביעות צרפת לאדמות וליישובים נתפסו על ידי רוונלונה ועל ידי ראינילאריבוני כהפרה בלתי מוצדקת של ריבונות מדגסקר. לבסוף צרפת שלחה את שארל לה מיר דה וילרכדי לשכנע את המלכה ואת ראש ממשלתה לקבל את הפירוש הצרפתי של ההסכם כשהכוונה הייתה לצאת למלחמה לכבוש את האי במקרה שלא הושגה הסכמה. הצד המלגשי דחה את הדרישה הצרפתית ובנובמבר 1894 היחסים בין צרפת למדגסקר נותקו בהמשך בדצמבר 1894 פגיזו הצרפתים וכבשו את הנמל טומסינה בחוף המזרחי, אחר כך בחודש הבא וכבשו את מהג'נגה בחוף המערבי ומיד עברו לשלב הבא - בניית דרכים והתקדמות תוך כדי התמודדות עם ביצות הקדחת שמנעו את הדרך אל פנים הארץ. [13] הקורפוס הצבאי הראשון הגיע המאי. מעל 6000 מתוך 15000 חיילים צרפתים מתו מקדחת כשבהדרגה נעו לתוך האי.[14] הצרפתים נזקקו לתגבורות מאלג'יריה ומאפריקה שמדרום לסהרה. השיירה הגיעה לעיר הבירה בספטמבר 1895. [15] המלגשים הצליחו למשך שלושה ימים להתנגד לצבא הצרפתי בפרברי היר, אבל אחרי ההפגזות בארטילריה כבדה של מתחם הארמון רובה, נכנעה רנוולונה ומסרה לצרפת את השליטה בממלכה.[16]
הקולוניזציה הצרפתית
עריכהב-1 בינואר 1896 סיפחה צרפת אתמדגסקר באופן רשמי.באוגוסט אותה שנה היא הכריזה את מדגסקר כקולוניה צרפתית והגלתה את ראש הממשלה ראינילהיאריבוני לאלג'יר, באלג'יריה הצרפתית, בה הוא נפטר בשנה הבאה.[17] המלכה ורוב אנשי הממשל שלה נותרו אבל נעדרי כוח פוליטי. זמן קצר אחרי הגליתו של ראינילהיאריבוני, ניגש למלכה פקיד בכיר צרפתי והודיע לה שצריכים למנות ראש ממשלה חדש. המלכה הסיקה שכנראה הגנרל ז'אק דושן שעמד בראש המערכה נגד ממלכת מרינה יהיה בחירת הצרפתים. מתוך הנחה שיהיה אפשר לשמור על המסורת המלגשית האמינה שיאלצו אותה להתחתן את ראשה ממשלה הבא, ושאלה אם הגנרל יהיה בעלה הבא. השליח הצרפתי הופתע והרגיע אותה שלצרפת אין כוונה לאלץ אותה להתחתן עם ראש ממשלה.שר החוץ של המלכה, ראיניצימבזאפי התמנה כראש ממשלה החדש בהסכמה הדדית. [18] בדצמבר 1895 חודשיים אחרי כיבוש אנטננריבו על ידי הצרפתים, פרץ מרד "הצעיף האדום" - מרד מנלאמבה. מלחמת גרילה נגד הזרים, נגד הנצרות ושחיתות המנהיגים, התפשטה בכל רחבי האי ובראשה עמדו איכרים נושאי צעיף מרוח באדמת לטריט אדומה שברמה.[19] ההתקממות התרחבה עד שדוכאה על ידי הצבא הצרפתי בסוף שנת 1897.[20] אנשי הצתר המלכותית הואשמו שעודדו את המורדים והרבה מדמויות המובילות של הארץ הוצאו להורג. ביניהן - הדוד של המלכה, רציממאנגה (אחי היועצת המועדפת שלה, רמיסינדראזנה) וגם שר המלחמה, ראינאדנריאממפאנדרי . דודתה, רמיסינדראזנה הוגלתה לראוניון כשצרפת נמנעה מלהוציאה להורג בגלל היותה אישה. [21]
ההתקוממות הביאה גם להחלפת המושל האזרחי של האי, איפוליט לרוש על ידי מושל צבאי, ז'וזף גליאני. יום לפני הגעתו, שלח גאלייני מסר למלכה שבו דרש שהיא ופמלייתה תהיינה נוכחות במטה של הצבא שלפניה ילך דגלן עם דגל צרפת. המלכה אולצה לחתום מסמכים שדרכם העבירה את כל נכסיה המלכותיים לצרפת לפני שהועמדה במעצר ונכלאה בארמונה. היא הורשתה לקבל רק מבקרים שצוידו באישור מגאלייני עצמו. באת מעצרה הודיעה רנוולונה שהיא מוכנה להתנצר לפי הדת הרומית דתולית כדי לזכות בחסדי צרפת, אולם נאמר לה שמחווה כזאת אינה נדרשת עוד[22]
הגלות
עריכהגליאני הגלה גרשה ממדגסקר את רנוולונה ב-27 בפברואר 1897 ולמחר ביטל את מונרכיה. הצרפתים הורו למלכה לעזוב את ארמונה בשעה 1.30 בבוקר. בזמן שהעיר ישנה, נישאה על פלנקין בליווי 700-800 מלווים ושומרים.[23]. למשך כמה ימים נסעה את הנמל המזרחית טומאסינה משם הפליגה לראוניון. לפי עדויות אחדות שתתה הרבה משקאות חריפים.[24]. בעת היותה הטומאסינה ב-6 במרץ,נאמר לה שאחותה ראסנדרנורו ודודתה, הנסיכה רמהסינדראזנה תגענה בקרוב, כמו כן אחייניתה בת ה-14, ראזהפינאדנריאמניטרה, שהייתה בהריון מתקדם מחייל צרפתי.[25].
באי ראוניון
עריכההמשפחה המלכותית הוסעה באונייה הצרפתית "לה פרוז" אל הנמל פואנט דה גאלה, כעשרים קילומטר מבירת ראוניון, סן דני. על מנת להבטיח הגעה דיסקרטית. למרות המאמצים, המון צופים צרפתים לעגו לה וצעקו אליה בשעה שהאוניה עגנה, מתוך כעס על המלכה בגין האבדות שספגו הצרפתים במערכתם במדגסקר.אחרי שהקהל התפזר קפטן האונייה ליווה את המלכה בכרכרה רתומה לסוס כפי שלא ראתה מימיה, והסיעו אותה למלון Hotel de l'Europe בסן דני. רזפינאדנריאמניטרה הצעירה שהייתה נרגשת ועייפה, נכנסה לצירי לידה זמן קצר לפני שהגיעו למלון. למחרת היא ילדה בת בראוניון, אבל לא יכלה להתאושש ומתה כעבור חמישה ימים. התינוקת כונתה מארי לואיז והטבלה בדת הקתולית כדי לפייס את הצרפתים. מארי לואיז, שיכלה להיות יורשת כס המלכות, אומצה על ידי רנוולונה כבת. [26] כעבוד חודש הועברה רנוולאונה לבית פרטי של אישה בשם מאדאם דה וילאנטרואה, בפינת הרחובות דה ל'ארסנל ודו רמפאר קרב לבתי הממשל בסן דני. רנוולונה אהבה את הבית בן שתי הקומות, עם גן גדול מוקף בחומה, גג מוחדד ווראנדה עוטפת שהזכירה לה את סגנון הווילות במדגסקר. בנוסף למלכה ולדודתה, לאחותה ולאחייניתה הקטנה, הצוות המלכותי כלל שתי מזכירות, טבח, עוזרת, שלושה שרתים עבור המלכה, ועוד כמה שרתים עבור הדודה והאחות. הכומר הפרטי של המלכה הורשה לבקר אצלה חופשית.[27]
הוקרה
עריכה- 1885 - מדגסקר הנפיקה לכבוד הכתרת המלכה מטבע של 10 סנטים הנשמר כיום במוזיאון הבריטי
[28] (על מטבע כתוב:RANAVALOMANJAKA / MPANJAKA NY MADAGASCAR)
לקריאה נוספת
עריכה- Marie-France Barrier, Ranavalo, dernière reine de Madagascar, Balland, 1996
- Frank G.Carpenter - "Madagascar's Ex-Queen". In Pattengill, Henry (ed.). Moderator-Topics. 28. Lansing, MI. January 23 1908 pp. 370–372.
- William Edward Cousins - Madagascar of to-day. The Religious Tract Society 1895. p. 73
- Ministère de la marine et des colonies . Revue maritime et coloniale, Volume 81. Paris: Gouvernement de la France 1884
- Didier Nativel - Maisons royales, demeures des grands à Madagascar.Karthala Éditions Antananarivo, Madagascar: .2005 ISBN 978-2-84586-539-6.
- Herbert Ingram Priestley France overseas: a study of modern imperialism. p. 305. 1967 ISBN 978-0-7146-1024-5 .
- Isabel Stuart Robson - "The Childhood of a Queen IV: The Queen of Madagascar". Children's Friend. 36. London: S.W. Partridge & Co 1896 .
- The Queen of Madagascar". Scientific American Supplement (1037). New York: Munn & Co. Publishers. November 16, 1895. p. 16568.
- 1964 Arthur Stratton - The Great Red Island. Berlin: Scribner.
- Mary Titcomb - "Madagascar and the Malagasy". Frank Leslie's Popular Monthly, November 1896
- Thomas Trotter Matthews -Thirty years in Madagascar. London: A. C. Armstrong 1904
קישורים חיצוניים
עריכה
- רנוואלונה השלישית, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 1896 I.Stuart Robson
- ^ Stratton 1964 עמ' 142
- ^ אתר גניאלוגי על שושלת מלכי מדגסקר
- ^ D.Nativel 2005 עמ' 12
- ^ F.Carpenter 1908
- ^ 1 2 3 Sc.American S Suppl.1895
- ^ E.Cousins 1895
- ^ Jean-Lu cDousset - Commandeur Cazeneuve. Le magicien était un aventurier. Le Puy-en-Velay:Éditions Jeanne d’Arc. 2018, ISBN 978-2362620744
- ^ Titcomb 1896
- ^ H.Priestley 1967 עמ' 305
- ^ Titcomb 1896
- ^ Curtin 1898
- ^ Curtin
- ^ Roland Fage עמ' 535 Sanderson 1985
- ^ Curtin 1998עמ' 186
- ^ Roland Fage עמ' 535 Sanderson 1985
- ^ Randrianja 2001
- ^ Barrier 1996 עמ' 205
- ^ Campbell 1991 עמ' 291
- ^ Campbell 1991 עמ' 291
- ^ Basset 1903 עמ' 140
- ^ Basset 1903 gnw 142-140
- ^ Barrier 1996 עמ' 246-245
- ^ Randrianja 2001עמ' 110-100
- ^ Barrier 1996 עמ' 260
- ^ Barrier 1996 עמ' 266
- ^ Barrier 1996 עמ' 267
- ^ באתר המוזיאון הבריטי