גרובר קליבלנד
סטיבן גרובר קליבלנד (באנגלית: Stephen Grover Cleveland; 18 במרץ 1837 – 24 ביוני 1908) היה נשיאהּ ה-22 וה-24 של ארצות הברית, הנשיא הראשון בתולדות ארצות הברית שכיהן בשתי כהונות לא רצופות (1885–1889 ו-1893–1897) והנשיא הדמוקרטי היחיד שנבחר בחצי המאה שלאחר מלחמת האזרחים. נבחר למועמד מפלגתו שלוש פעמים רצופות – ב-1884, 1888 ו-1892, ובכל שלוש הפעמים השיג יותר קולות מיריביו.
 | |||||||||
| צילום משנת 1892 | |||||||||
| לידה |
18 במרץ 1837 קולדוול, ניו ג'רזי, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 ביוני 1908 (בגיל 71) פרינסטון, ניו ג'רזי, ארצות הברית | ||||||||
| שם לידה |
Stephen Grover Cleveland  | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה |
בית הקברות פרינסטון | ||||||||
| השכלה |
אוניברסיטת פרינסטון | ||||||||
| מפלגה |
 המפלגה הדמוקרטית | ||||||||
| בת זוג | פרנסס קליבלנד | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
|
היכל התהילה של ניו ג'רזי (2013) | |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
קליבלנד היה מנהיג אגף "דמוקרטי הבורבון" – שהיו דמוקרטים שתמכו בעסקים, התנגדו למכסים גבוהים, להטבעת מטבעות כסף, אינפלציה, אימפריאליזם ומתן סובסידיות לעסקים, חקלאים או יוצאי הצבא מתוך תפיסה ליברלית.[1] במהלך פעילותו הציבורית התפרסם ברבים כאדם ישר וכלוחם בשחיתות. הוא נחשב לפוליטיקאי השמרן הבולט של זמנו, שתמך ברפורמה פוליטית ובמדיניות פיסקלית שמרנית.[2] זכה לשבחים על כנותו, כבודו ומחויבותו לליברליזם קלאסי. הוא לחם בשחיתות הפוליטית, במינויים הפוליטיים ובמנהיגי המפלגות המקומיים. זכה גם לתמיכת רפובליקנים מסוימים שכונו "Mugwumps", ותמכו בו ב-1884.
בתקופת כהונתו השנייה גרמה בהלת 1893 לשפל כלכלי, שקליבלנד לא הצליח לבלום. המפלגה הדמוקרטית התפלגה כאשר הרפובליקנים זכו בבחירות ב-1894, והאגף החקלאי ותומך מטבעות הכסף במפלגה הדמוקרטית הדיח את קליבלנד ב-1896. התוצאה הייתה יצירת קואליציה רפובליקנית שהחלה עידן חדש בתולדות הפוליטיקה האמריקנית.
קליבלנד היה נחוש בעמדותיו וספג ביקורת מצד רבים. במהלך שביתת הרכבות הגדולה בשנת 1894 שלח את הצבא לפעול נגד השובתים ונתקל בהתנגדותם של איגודי העובדים ושל מפלגתו. הוא תמך בתקן הזהב והתנגד להצמדת הדולר לכסף, מה שהרחיק ממנו את החקלאים במפלגתו. המבקרים טענו שקליבלנד היה אדם לא יצירתי ושלא הצליח לטפל בשביתות ובמשברים הכלכליים בכהונתו השנייה. למרות זאת, המוניטין שלו כאדם ישר שרד. הוא נחשב לאחד הנשיאים הישרים והקשוחים ביותר. כיום נחשב קליבלנד לנשיא טוב, שהיה מנהיג מוצלח, ומדורג בעשירייה השנייה של הנשיאים האמריקנים.
ראשית חייו
עריכהילדות ותולדות משפחתו
עריכה
סטיבן גרובר קליבלנד נולד ב-18 במרץ 1837 בקולדוול, ניו ג'רזי לאן (ניל) ולריצ'רד קליבלנד. אביו היה כומר פרסביטריאני מקונטיקט.[3] אימו נולדה בבולטימור לאב מוכר ספרים.[4] מצד אביו, היה קליבלנד ממוצא אנגלי, כשאבות המשפחה היגרו אל מסצ'וסטס מקליבלנד, אנגליה ב-1635.[5]
אבי סבתו של אביו, ריצ'רד פולי הבן, לחם בקרב גבעת בנקר והיה בן להורים שהיגרו מגרנזי. מצד אימו, היה קליבלנד ממוצא פרוטסטנטי-אנגלי-אירי וממוצא קווייקרי גרמני מפילדלפיה.[6] קליבלנד היה קרוב משפחתית לגנרל מוזס קליבלנד (אנ'), שעל שמו נקראת העיר קליבלנד שבאוהיו.[7]
קליבלנד היה החמישי מתוך תשעה ילדים ונקרא סטיבן גרובר על שם הכומר הראשון של הכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה בקלדוול, שבה היה אביו כומר. בבגרותו נודע בשם גרובר. ב-1841 עברה המשפחה אל פאייטוויל, ניו יורק, שם גדל. שכניו תיארו אותו כילד "מלא בהנאה ובעל נטייה למתיחות".[8]
ב-1850 עבר אביו של קליבלנד לכפר קלינטון שבניו יורק, על מנת לעבוד כמזכיר מחוזי עבור האגודה המיסיונרית.[9] אף על פי שעבד קשה, ההכנסה לא הספיקה למשפחה. התנאים הפיננסיים אילצו את גרובר לנשור מבית הספר ולהיות שוליה של סוחר בפייטוויל. קליבלנד חזר ללמוד לאחר שנתיים. ב-1853, כשבריאותו החלה להידרדר, החליט אביו של קליבלנד לעבוד בכפר הולנד פטנט שבניו יורק. מעט לאחר מכן מת אביו מכיב עיכולי ונטען כי קליבלנד שמע על מותו מילד שמכר עיתונים.[10]
לימודיו ומעבר מערבה
עריכה
קליבלנד למד חינוך יסודי בפאייטוויל ובקלינטון. לאחר מות אביו ב-1853 עזב שוב את בית הספר כדי לתמוך במשפחתו. מאוחר יותר באותה השנה החל אחיו ויליאם לעבוד כמורה בבית הספר לעיוורים בניו יורק וסידר לקליבלנד לעבוד שם כעוזר מורה. קליבלנד חזר לביתו ב-1854 ואדם מהכנסייה הציע לשלם עבור לימודיו במכללה אם יבטיח להפוך לכומר. קליבלנד סירב והחליט לעבור מערבה ב-1855.[11]
הוא עצר בבאפלו, שם קיבל מדודו לואיס אלן (אנ') עבודה פקידותית.[12] אלן היה אדם חשוב בבאפלו והציג את אחיינו בפני האישים החשובים שם, כולל שותפים בפירמת עריכת דין גדולה: רוג'רס, באוון ורוג'רס. גם מילרד פילמור, נשיא ארצות הברית ה-13, עבד בפירמה.[13] קליבלנד החל גם הוא לעבוד עבורה, החל בלימודי משפטים והוסמך לעריכת דין ב-1859.[14]
ראשית הקריירה ומלחמת האזרחים
עריכהקליבלנד עבד בפירמה שלוש שנים וב-1862 פרש לצורך הקמת חברה עצמאית. בינואר 1863 מונה לסגן התובע המחוזי של מחוז אירי (אנ') בניו יורק. בעת מלחמת האזרחים האמריקנית העביר הקונגרס חוק שדרש מכל הגברים הכשירים לשרת בצבא אם יידרשו לכך, או לשכור מחליף. קליבלנד שילם מאה וחמישים דולרים לג'ורג' בנינסקי, מהגר פולני בן 32, כדי שישרת במקומו. בנינסקי שרד את המלחמה.[15][16]
כעורך דין נודע קליבלנד כאדם חרוץ. ב-1866 הגן בהצלחה על אירים שפשטו על ספינות בריטיות בקנדה, במסגרת התנדבות (פרו בונו). ב-1868 זכה לתשומת לב ציבורית לאחר שניצח בתביעת דיבה מול עורך עיתון כלכלי בבאפלו. במהלך תקופה זו חי קליבלנד בפשטות, התגורר בצימר ואת רוב הכנסתו תרם לאימו ולאחיותיו הקטנות.[17] הוא התרחק ממעגלי החברה הגבוהה של באפלו שדודו הציג בפניו.[18]
קריירה פוליטית בניו יורק
עריכהשריף מחוז אירי
עריכה
כשנכנס לפוליטיקה הצטרף קליבלנד אל המפלגה הדמוקרטית.[19] הוא לא חיבב את ג'ון פרימונט ואברהם לינקולן הרפובליקניים ושותפיו העסקיים היו דמוקרטים אדוקים.[20] ב-1865 ניסה להיבחר לתפקיד התובע המחוזי, אולם הפסיד במאבק צמוד למועמד הרפובליקני ליימן בס (אנ').[21]
ב-1870, בעזרת חברו אוסקר פולסום, נבחר קליבלנד למועמד הדמוקרטי לתפקיד השריף המחוזי של מחוז אירי. הוא ניצח בבחירות ברוב של 303 קולות ונכנס לתפקיד ב-1 בינואר 1871, בגיל שלושים ושלוש. הקריירה מנעה ממנו לעסוק בעריכת דין, אולם הוא הרוויח 40,000 דולרים (1,017,333 דולרים היום) בשנתיים שכיהן.[22]
כהונתו של קליבלנד כשריף לא הייתה בולטת ונחשבה לבזבוז פוליטי. קליבלנד היה מודע לשחיתות במשרד השריף במהלך כהונתו והחליט לא לטפל בכך. מקרה בולט קרה ב-6 בספטמבר 1872, כשפטריק מוריסי, שהואשם ברציחת אימו, הוצא להורג.[23] כשריף, יכול היה קליבלנד לתלות את מוריסי בעצמו או לשלם לסגן עשרה דולרים על מנת שיעשה זאת במקומו. למרות הסתייגותו מהתלייה, ביצע קליבלנד את העונש בעצמו. הוא תלה עוד רוצח, ג'ון גפני, ב-14 בפברואר 1873.[24]
לאחר סיום כהונתו כשריף חזר קליבלנד לעסוק בעריכת דין ופתח פירמה עם חבריו, וילסון ביסל וליימן בס.[25] בס נבחר לקונגרס ב-1872 ולא השקיע זמן בפירמה, אולם קליבלנד וביסל הפכו במהרה לעורכי הדין הבולטים ביותר בבאפלו. עד לאותה התקופה, הקריירה הפוליטית של קליבלנד לא הייתה בולטת במיוחד. הביוגרף אלן נווינס (אנ') כתב שב-4 במרץ 1881 לא היה קליבלנד בעל השפעה משמעותית ואיש לא חשב שכעבור ארבע שנים בדיוק הוא יהפוך לנשיא.[26]
באותה התקופה החל מערכת יחסים עם אלמנה, מריה הלפין. הלפין טענה מאוחר יותר שקליבלנד אנס אותה.[27] לא ברור אם הלפין אכן נאנסה על ידי קליבלנד כפי שדווח תחילה או אם מערכת היחסים ביניהם הייתה בהסכמה. במרץ 1876 טען קליבלנד שהלפין היא אלכוהוליסטית והוציא את בנה מחזקתה.[28] הילד נלקח לבית היתומים הפרוטסטנטי וקליבלנד מימן את שהותו של הילד שם. קליבלנד שלח את הלפין לבית חולים פסיכיאטרי. הלפין שהתה בו במשך חמישה ימים בלבד משום שהיא נחשבה כשפויה. מאוחר יותר סיפק לה קליבלנד תמיכה כספית על מנת שתפתח עסק משלה מחוץ לבאפלו. למרות שחסרות ראיות בלתי ניתנות להפרכה לכך שקליבלנד היה אבי הילד, הוא הפך לנושא מסע הבחירות של המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ב-1884, שם נטען שקליבלנד הוא "לא מוסרי" ושנהג לכאורה באכזריות בכך שלא גידל את הילד בעצמו.[29]
ראש עיריית באפלו
עריכהבשנות ה-70 של המאה ה-19 הפך הממשל המקומי של באפלו למושחת, כשהמנגנונים הפוליטיים של המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית פעלו ביחד כדי לחלק ביניהן את המינויים הפוליטיים. ב-1881, בחרו הרפובליקנים פוליטיקאים רבים שנחשבו למושחתים. הדמוקרטים ראו בכך הזדמנות למשוך רפובליקנים ולבחור במועמד כן. הם פנו לקליבלנד, שהסכים לרוץ למשרת ראש עיריית באפלו לאחר ניקוי אורוות במפלגה.[30] קליבלנד נבחר לראשות העיר בנובמבר אותה שנה וזכה ב-15,120 קולות.[31] הוא נכנס לתפקידו ב-2 בינואר 1882.[32]
את רוב כהונתו השקיע קליבלנד במלחמה בשחיתות המפלגתית.[33] הוא הטיל וטו על חוק לניקיון רחובות שמועצת העירייה העבירה. החוק פתח את ניקיון הרחובות למכרז, ומי שנבחר היה אדם שהיו לו קשרים פוליטיים, אף על פי שלא נתן הצעת מחיר נמוכה. השחיתות הזאת הייתה נסבלת בבאפלו, אולם קליבלנד סירב להשלים איתה. הוא אמר על המעשה כי: "אני רואה בזה את שיאה של תוכנית חשופה, חצופה וחסרת בושה להסגיר את האינטרסים של העם ולגרוע יותר מלבזבז את כספי הציבור." לפיכך החליטה המועצה להעניק את החוזה לאדם שהציע את הצעת המחיר הנמוכה.[34] קליבלנד ביקש מבית המחוקקים של ניו יורק להקים ועדה לפיתוח תוכנית לשיפור מערכת הביוב בבאפלו בעלות נמוכה בהרבה מזו שהוצעה בעבר; תוכנית הוועדה אומצה בהצלחה. על כך ועל פעולות אחרות שהגנו על כספי ציבור קליבלנד החל לצבור מוניטין מעבר למחוז אירי כמנהיג המוכן לטהר את השחיתות הממשלתית.[35]
מושל ניו יורק
עריכה
בכירי המפלגה הדמוקרטית בניו יורק החלו לשקול את קליבלנד כמועמד ריאלי לתפקיד מושל המדינה. הפילוג במפלגה הרפובליקנית ב-1882 גרם ליתרון של הדמוקרטים והמאבק על התפקיד החריף. לאחר שרוזוול פלאוור והנרי וורנר סלוקם (אנ') לא הצליחו להיבחר (עקב חוסר הסכמה בעניין בוועידת המפלגה) נבחר קליבלנד כמועמד פשרה. הרפובליקנים המשיכו להיות מפולגים וקליבלנד ניצח בפער גדול בבחירות (535,318 קולות לעומת צ'ארלס ג'יימס פולגר, שקיבל 342,464 קולות). הדמוקרטים גם הצליחו להעלות את כוחם בבית המחוקקים של מדינת ניו יורק.[36]
קליבלנד המשיך להתנגד לבזבוז בלתי נחוץ כמושל. הוא הטיל וטו שמונה פעמים בחודשיים הראשונים שלו בתפקיד. הוא הטיל וטו על חוק שנועד להקטין את דמי הנסיעה ברכבת התחתית של ניו יורק לחמישה סנטים.[37] החוק זכה לתמיכה כיוון שהבעלים של הרכבת, ג'יי גולד (אנ'), לא היה אהוד ורבים רצו לפגוע באינטרסים שלו. אולם קליבלנד ראה את החוק כלא הוגן – גולד קנה את הרכבת כשהיא הייתה על סף פשיטת רגל והפך אותה לרווחית שוב. קליבלנד גם האמין שהחוק היה בלתי חוקתי. למרות האהדה כלפי החוק, העיתונים שיבחו את קליבלנד על הטלת הווטו. תאודור רוזוולט, שהיה אז חבר באספה הכללית של ניו יורק, תמך בחוק בחוסר רצון למרות התנגדות קליבלנד, כדי לפגוע בבעלי הרכבת. לאחר הטלת הווטו החליטו רוזוולט ומחוקקים אחרים להתנגד לחוק.[38]
מאבקיו של קליבלנד בשחיתות זיכו אותו באהדת הציבור, אולם בטינת הטמאני הול בניו יורק סיטי. הטמאני התנגד לקליבלנד כמושל, ולאחר שקליבלנד הכשיל מועמד שלהם מלהיבחר לסנאט, הם החריפו את התנגדותם. קליבלנד גם התנגד למינוי מועמדי הטמאני לתפקידים ולחוקים שהעבירו. למרות חוסר התמיכה מצד הטמאני, רוזוולט ורפובליקנים תומכי רפורמה אחרים תמכו בקליבלנד ועזרו לו להעביר חוקי רפורמה. קליבלנד עבד באופן הדוק עם רוזוולט, ששימש כמנהיג המיעוט באספה הכללית מ-1883; החקיקה העירונית שהתבצעה בעקבות שיתוף הפעולה זכה קליבלנד לאהדה מצד הציבור.[39]
בחירות 1884
עריכה
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1884
המועמדות הדמוקרטית
עריכהביוני 1884 כינסה המפלגה הרפובליקנית את הוועידה הלאומית שלה בשיקגו ובחרה ביושב ראש בית הנבחרים, ג'יימס בליין ממיין, כמועמדם לנשיאות בסיבוב הרביעי. רפובליקנים רבים ראו בו אדם תאב כוח ולא מוסרי וחלקם, שכונו "Mugwumps (אנ')" הרגישו נבגדים. מנהיגי המפלגה הדמוקרטית ראו בכך הזדמנות לחזור לבית הלבן לראשונה מאז 1856, אם יימצא המועמד המתאים.[40]
בקרב הדמוקרטים, נחשב סמואל טילדן למועמד המוביל, לאור היותו המועמד בבחירות ב-1876, אולם הוא סירב עקב מצבו הבריאותי הרעוע. לאחר מכן ניסו תומכיו של טילדן לשכנע אישים אחרים במפלגה. קליבלנד זכה, לצד מועמדים כגון תומאס בייארד מדלאוור, אלן ת'ורמן מאוהיו, סמואל מילר מאיווה ובנג'מין באטלר (אנ') ממסצ'וסטס לתמיכה רחבה. לכל אחד מהם הייתה בעיה: בייארד תמך בפרישה מהאיחוד ב-1861 ולכן לא היה מקובל בקרב תושבי צפון ארצות הברית; באטלר היה שנוא בדרום בשל פעולותיו במלחמת האזרחים האמריקנית; ת'ורמן היה אהוד, אך קשיש וחלש, ודעותיו בנוגע להצמדת הדולר לכסף לא היו ודאיות.[41]
גם לקליבלנד היו מתנגדים – הטמאני המשיכו להתנגד אליו, אולם התנגדות זו רק הגבירה את התמיכה בו. בוועידה הדמוקרטית הלאומית (אנ') הוביל קליבלנד בסיבוב הראשון עם 392 קולות מתוך 820. בסיבוב השני תמך הטמאני בבאטלר, אולם יתר הצירים החליטו לתמוך בקליבלנד, שניצח. תומאס הנדריקס מאינדיאנה נבחר להיות סגנו.[42]
מסע הבחירות נגד בליין
עריכההשחיתות הייתה הנושא המרכזי במערכת הבחירות של 1884; במהלך פעילותו הציבורית היה בליין מעורב בכמה עסקאות מפוקפקות.[43] לעומתו, קליבלנד נחשב לאדם ישר. סיסמת הקמפיין שלו הייתה: "משרה ציבורית היא נאמנות ציבורית".[44] רבים מהרפובליקנים שנטו לתמוך ברפורמה ("Mugwumps") העבירו את תמיכתם לקליבלנד, כיוון שהוא הצטייר כאדם ישר יותר ומשום שהם סברו שהוא יוכל לקדם רפורמה בשירות הציבורי ויאבק על יעילות הממשל.[45] מאידך, הדמוקרטים איבדו מהתמיכה שהייתה להם בקרב אנשי צווארון כחול לטובת מפלגת הגרינבק (אנ') של באטלר. קליבלנד מיעט להשתתף באופן ישיר במסע הבחירות, כנהוג עד אז, בעוד שבליין היה אחד הראשונים מבין המועמדים לנשיאות שהשתתפו באופן פעיל בקמפיין.[46]
מסע הבחירות התמקד באישיותם של שני המועמדים וכל צד תקף את יריבו. תומכי קליבלנד התמקדו בשערוריות שבהן היה בליין מעורב לכאורה. הם טענו שכמחוקק הוא פעל לטובת תאגידי הרכבת מתוך אינטרס פרטי, ושלאחר החקיקה הוא הרוויח ממכירת איגרות חוב של תאגידים אלה. אף על פי שהשמועות היו מוכרות וכבר הכו הדים שמונה שנים קודם לכן, הפעם התגלו ראיות כתובות של בליין, שפגעו באמינות של הכחשותיו. במכתבים המפלילים יותר, כתב בליין "שרוף את המכתב", והדמוקרטים הפכו זאת לסיסמה: "בליין, בליין, ג'יימס ג'י. בליין, השקרן הקונטיננטלי ממדינת מיין, שרוף את המכתב!".[47]
קליבלנד נהנה ממוניטין של אדם הגון וישר. הרפובליקנים ניסו לקעקע את התפיסה הזו – בעזרת דרשות של כומר מבאפלו, הם הפיצו שמועות שלקליבלנד נולד ילד מחוץ לנישואים בעת שעבד כעורך דין בעיר. שמועות אלה היו הרקע לסיסמה של הרפובליקנים, "אמא, אמא, איפה אבא?". קליבלנד הנחה את תומכיו לספר את האמת.[48] הוא הודה ששילם מזונות החל מ-1874 לאימו של הילד, מריה האלפין. האלפין עצמה קיימה יחסים עם כמה גברים, כולל אוסקר פולסום, ידידו של קליבלנד, שעל שמו נקרא הילד. קליבלנד היה הרווק היחיד מבין האישים שיכלו להיות האב, ולכן לקח אחריות עליו. תומכי המפלגה הדמוקרטית טענו שבליין ואשתו לא היו נשואים בעת לידת בנם ב-1851. השמועה התבררה כשקרית ולא השפיעה על מערכת הבחירות.[49]
הבחירות היו צמודות במיוחד בניו יורק, ניו ג'רזי, אינדיאנה וקונטיקט.[50] אנשי הטמאני הול החליטו לתמוך בקליבלנד, כיוון שסברו שכך יוכלו לקבל יותר מינויים פוליטיים. בליין קיווה שהתמיכה בו בקרב הקהילה האירית-אמריקאית תהיה רחבה יותר מזו שקיבלו רפובליקנים במערכות בחירות קודמות. קהילה זו בדרך כלל תמכה בדמוקרטים, אולם אימו של בליין הייתה אירית קתולית והוא תמך במאבק האירים במהלך כהונתו כמזכיר המדינה.[51] האירים נראו כתומכים בבליין, עד שדובר רפובליקני טען שהדמוקרטים הם מפלגת "רום, רומניזם ומרד".[52] המושג "רומניזם" התייחס לכנסייה הרומית-קתולית ונחשב למעליב. הדמוקרטים הפיצו את העלבון האנטי-קתולי בערב הבחירות וטענו שבליין עצמו מנוכר לאירים העניים שכן הוא היה מקורב לטייקונים בניו יורק.[53]
בתום ספירת קולות האלקטורים זכה קליבלנד בכל המדינות המתנדנדות בהפרש צמוד ובניו יורק בהפרש של 1,200 קולות. הוא זכה בהפרש של רבע אחוז בספירת קולות המצביעים, אולם השיג 219 אלקטורים לעומת 182 לבליין.[54]
כהונתו הראשונה כנשיא (1885–1889)
עריכה
ממשל וקבינט
עריכה- ערך מורחב – הקבינט הראשון
מקדימה (מימין לשמאל): לוציוס למאר, דניאל מנינג, גרובר קליבלנד ותומאס בייארד
מאחורה (מימין לשמאל): אוגוסטוס היל גרלנד, ויליאם אנדיקוט, ויליאם ויטני וויליאם פרימן וילאס.
קליבלנד היה צריך להרכיב את הקבינט הדמוקרטי הראשון מאז שנות החמישים, ואף אחד מחברי הקבינט הראשון שלו לא שירתו בקבינט השני שלו. הסנאטור תומאס בייארד, יריבו הגדול במירוץ למועמדות, הסכים לשרת כמזכיר המדינה. דניאל מנינג, יועץ של קליבלנד מניו יורק ובן בריתו של טילדן, הפך למזכיר האוצר. עוד אדם מניו יורק, הבנקאי ויליאם ויטני, מונה למזכיר הצי. לתפקיד מזכיר המלחמה, מונה ויליאם אנדיקוט, שופט ממסצ'וסטס שהיה קשור ל-"Mugwumps". קליבלנד בחר גם בשני דרומיים לקבינט שלו: לוציוס למאר ממיסיסיפי כמזכיר הפנים, ואוגוסטוס היל גרלנד מארקנסו לתפקיד התובע הכללי. מזכיר הדואר ויליאם וילאס מוויסקונסין היה המערבי היחיד בקבינט. דניאל לאמונט היה מזכירו האישי של קליבלנד והיה האדם החשוב ביותר בממשל.
רפורמה במערכת הממשל
עריכה
עד לכניסתו של קליבלנד לתפקיד התמלאו מינויים לנשיאות בדרך כלל בהתאם ל"Spoils system" (אנ') ("מערכת הפטרונות"). כלומר, לאחר הבחירות לנשיאות הייתה המפלגה הנבחרת מעניקה תפקידים למקורבים, תומכים וכדומה. עם כניסתו לתפקיד נאלץ קליבלנד למנות את המינויים שהיה עליו לבצע. המשרות בדרך כלל נתפסו בידי מקורבים פוליטיים, אולם הוא הכריז שלא יפטר רפובליקנים שעושים את עבודתם נאמנה, ושלא ימנה מועמדים על בסיס מפלגתי בלבד.[55] הוא הקטין את מספר העובדים הפדרליים, שהתרבה בזכות המינויים הפוליטיים. אנשי המפלגה הדמוקרטית רצו לשוב לשלטון אחרי 25 שנים במדבר הפוליטי ודרשו מינויים פוליטיים. לפיכך, קליבלנד נאלץ להחליף בעלי תפקידים רפובליקניים בדמוקרטים, אולם בו בזמן קידם את הרפורמה למינוי על פי כישורים.[56][57]
לפני כניסתו לתפקיד, בשנת 1883, עבר "חוק הרפורמה בשירות הציבורי" (Pendleton Civil Service Reform Act (אנ')), שלמעשה חייב את הנשיא להקצות את רוב מקומות העבודה בממשל הפדרלי על בסיס כישורים ולא על בסיס פוליטי. קליבלנד יישם את החוק ובהמשך אף הרחיב את רשימת המשרות שהמינויים להן אינם פוליטיים – בשל העובדה החוק חייב אותו לעשות זאת.
קליבלנד ניסה לבצע רפורמה בחלקים אחרים של הממשלה. ב-1887 חתם על הצעת חוק שהורתה על הקמת ועדת המסחר הבין-מדינתית, שמטרתה הייתה לפקח על הסחר הפנימי.[58] בנוסף פעל, יחד עם מזכיר הצי ויליאם ויטני, למודרניזציה של הצי וביטל חוזים עם חברות שייצרו ספינות נחותות.[59] קליבלנד הכעיס את המשקיעים במסילות הרכבת כשציווה על לחקור את חוקיות אחזוקתיהם באדמות במערב. בתום החקירה קבע מזכיר הפנים לוציוס למאר כי האיגודים לא פיתחו את האדמות כראוי, ושהן יחזרו לבעלות ציבורית. כ-330,000 קילומטרים רבועים חזרו לבעלות ציבורית.[60]
קליבלנד נאבק גם כדי להחזיר לנשיא את הסמכות לפטר אנשים ברשות המבצעת ללא אישור הסנאט. סמכות זו הוגבלה על ידי חוק שאושר בעת נשיאותו של אנדרו ג'ונסון, בשנת 1867, אך קיימת מחלוקת חוקתית לגבי היכולת של הקונגרס להגבילה. קליבלנד טען לסמכות חוקתית בלעדית של הנשיא וסירב למסור לסנאט מידע על הסיבות שבשלן בחר לפטר פרקליט מחוזי באלבמה.[61] התנגדותו לחוק הביאה לביטולו ב-1887.[62]
שימוש בווטו נשיאותי
עריכההקונגרס, בהובלת המפלגה הרפובליקנית, יזם חקיקה שקליבלנד התנגד לה והוא בחר לההשתמש בזכות הווטו שלו. הוא הטיל וטו על מאות חוקים שנועדו להעניק תשלומים ללוחמי מלחמת האזרחים, כיוון שהאמין שלא ראוי שהקונגרס ישנה החלטות שכבר התקבלו על ידי משרד הפנסיה (אנ'). הקונגרס העביר חוק למתן קצבאות גם לאנשים עם מוגבלויות ששרתו בצבא אך לא נפצעו במהלך שירותם הצבאי, וקליבלנד הטיל גם עליו וטו.[63][א] בנוסף, הוא הטיל וטו ב-1887 על חוק שנועד להקציב 10,000 דולרים לצורך רכישת זרעים לחקלאים בטקסס, שבצורת הרסה את יבוליהם.[64] הוא התנגד לכך באופן עקרוני, על פי תפיסת עולמו הכלכלית, בטענה שהממשלה צריכה להגביל את עצמה.[65] בסך הכול, בכהונתו הראשונה הוא הטיל וטו 414 פעמים, יותר מכל נשיא אחר עד אז.[66]
הכסף החופשי
עריכהאחת מהשאלות הבוערות ביותר במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19 הייתה האם לגבות את הדולר בזהב ובכסף, (בסיס דו מתכתי) או בזהב בלבד.[67] הרפובליקנים המערביים והדמוקרטים הדרומיים דרשו הטבעה חופשית של מטבעות כסף, ונציגים של שתי המפלגות מצפון-מזרח ארצות הברית תמכו בתקן הזהב. הכסף היה שווה פחות מסכום ההמרה שלו בזהב, וכך משלמי המיסים שילמו את חובותיהם בכסף, ואילו מלווים בין-לאומיים דרשו תשלום בזהב, כך שמלאי הזהב הלך והידלדל.[68]
קליבלנד ומזכיר האוצר דניאל מנינג תמכו בתקן הזהב וניסו להפחית את כמות הכסף שהיה על הממשלה ליצור ממנה מטבעות בעזרת חוק שאושר ב-1878. הקונגרס לא ביטל את החוק לפני תום כהונתו של קליבלנד. הדרום והמערב תמכו בכסף זול כדי לעזור לאוכלוסיות החלשות בתוכם.[69] ב-1886, הוגש חוק שדרש מהממשלה להטביע כסף בחופשיות וליצור אינפלציה. החוק לא עבר, אולם גם חוק שיבטל את דרישת הטבעת מטבעות הכסף לא עבר.[70] המצב המשיך להיות כמו שהיה ("סטטוס קוו").[71]
מכסי המגן
עריכהנושא חשוב ושנוי במחלוקת נוסף היה מכסי המגן. מכסים אלה נאכפו כצעד זמני במהלך מלחמת האזרחים כדי להגן על האינטרסים התעשייתיים האמריקאים, אך נותרו במקומם לאחר המלחמה.[72] הנושא לא בלט במסע הבחירות, אולם קליבלנד, כדמוקרטים רבים אחרים, סבר שיש להוריד את המכס. הרפובליקנים תמכו במכסים גבוהים, בטענה שהם מגנים על התעשייה האמריקנית.[73] מאז מלחמת האזרחים היה המכס גבוה והוא הביא להכנסה ממשלתית גבוהה מאוד שיצרה עודף תקציבי.[74] ב-1887 הפך נושא המכסים לחשוב עבור קליבלנד, ובהודעתו לקונגרס באותה השנה טען שהדבר אינו צודק מצד הממשלה לקחת יותר כסף ממה שהיא זקוקה לו מהאזרחים.[75]
למרות תמיכתו של קליבלנד, לא עבר חוק בנוגע למכסים בכהונתו הראשונה. ב-1886 כשלה הצעת חוק להפחתת המכס על חודו של קול.[76] הפרוטקציוניסטים הגבירו את כוחם בקונגרס באותה השנה, אולם קליבלנד המשיך לתמוך בביצוע רפורמה בעניין.[77] העודף גדל וקליבלנד קרא להפחתת המכס לרמה שתאפשר את ההכנסה ההכרחית לצורך פעולת הממשל, ולא מעבר לכך. הרפובליקנים, וגם דמוקרטים צפוניים ופרוטקציוניסטים, טענו שהמכסים מגנים על התעשיות האמריקניות והמשיכו להתנגד להפחתת המכס. הסנאט סירב לתמוך בחוק שהציע רוג'ר מילס להפחתת המכסים מ-47% ל-40%, שקליבלנד נלחם למען העברתו בבית הנבחרים.[78] הנושא המשיך להיות מרכזי גם בדיון הציבורי לקראת הבחירות לנשיאות ב-1888.
מדיניות חוץ
עריכהקליבלנד היה מחויב לבדלנות והתנגד להתרחבות ולאימפריאליזם. הוא סירב לקדם בסנאט הסכם בנוגע לתעלת ניקרגואה מימי הממשל הקודם, שאמור היה לאפשר לארצות הברית לבנות באזור תעלה בין האוקיינוס האטלנטי והשקט.[79] עם זאת, הוא ראה את דוקטרינת מונרו כמרכיב חשוב במדיניות החוץ של ארצות הברית, והוא ניסה לשמור על ההגמוניה האמריקאית בחצי הכדור המערבי.[80]
מזכיר המדינה תומאס בייארד ניהל משא ומתן עם נציג הממלכה המאוחדת ג'וזף צ'מברלין על זכויות דיג בקרבת קנדה.[ב] הנציגים הרפובליקנים מניו אינגלנד ביקרו את הגישה הפייסנית של הממשל בנושא; לקראת הבחירות, כחלק מאסטרטגיה של הרפובליקנים להשגת תמיכה בניו יורק, ערך הסנאט, לראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית, דיון פומבי לגבי אשרור האמנה, שמהלכו הודלפו מסמכים מהמשא ומתן, וב-1888 הצביע הסנאט נגד אשרור האמנה, שבה תמך קליבלנד. האסטרטגיה של הרפובלקינים סייעה להם להשיג תמיכה בקרב אירים אמריקאים בניו יורק ולהשיג את הרוב הדרוש לבחירת בנג'מין הריסון לנשיאות.[81]
קליבלנד סירב לקדם את ההסכם מוועידת ברלין שהבטיח את זכויות ארצות הברית בקונגו. במהלך כהונתו התחולל משבר בסמואה בין ארצות הברית, גרמניה ובריטניה, כשארצות הברית פעלה למען מתן אוטונומיה לסמואה.[82]
מדיניות ביטחונית-צבאית
עריכהמדיניותו הצבאית של קליבלנד הדגישה מודרניזציה והגנה עצמית. בשנת 1885 הקים קליבלנד את מועצת הביצורים והעמיד בראשה את מזכיר המלחמה ויליאם אנדיקוט. המועצה הגישה המלצות ותכנונים מפורטים להשקעה בביצורי חוף בארצות הברית,[83] שלא שופרו מאז שנות ה-70 של המאה ה-19.[84] דו"ח המועצה המליץ על תוכנית בנייה ענקית, בהשקעה של 127 מיליון דולר, שכללה בנייה ב-29 נמלים ושפכי נהרות. רוב המלצות המועצה יושמו, ועד 1910 בוצרו 27 אתרים על ידי יותר מ-70 ביצורים. חלק ניכר מכלי הנשק שהוצבו במסגרת התוכנית היו בשימוש עד למלחמת העולם השנייה. אנדיקוט גם הציע לקונגרס מערכת של בחינות לקידום קצינים.[85]
ממשל קליבלנד הוביל תוכנית למודרניזציה של הצי. עם זאת, על מנת לפייס פלגים בדלניים ואנטי-אימפריאליסטיים בקונגרס, קליבלנד המשיך את המדיניות של קודמו, צ'סטר ארתור, שלא לנסות להשוות את יכולות הצי האמריקאי לאלה של ציים אירופאים. מדיניות הרחבת הצי הייתה חלק מתהליך ארוך, שבו תמכו ממשלים אחרים, וקליבלנד המשיך אותו גם בכהונתו השנייה. בשנים 1882–1898, התקציב שהוקצה לבניית הצי היווה בממוצע 6–7 אחוז מכלל התקציב הפדרלי. קליבלנד דרש שהפלדה ששימשה לייצור השריון והארטליריה של הספינות החדשות תהיה מתוצרת אמריקאית. בנוסף, הוא הטיל מגבלות על העמלות שניתן היה לגבות על תחזוקה של ספינות עץ ותמך במדיניות שבמסגרתה חוזי קבלנות-משנה לבנייה ולרכש הקשורים בצי ייחתמו עם ספקים מכל רחבי ארצות הברית. צעדים אלה הובילו באופן מיידי להתחזקות התמיכה של חברי קונגרס בתוכניות רכש ובנייה.[86]
זכויות האזרח והגירה
עריכהבתקופת כהונתו של קליבלנד לא הייתה התקדמות משמעותית בזכויות האזרח לאפרו-אמריקאים. קליבלנד, כמו צפוניים רבים (וכמעט כל הדרומיים הלבנים), ראה בתקופת השיקום ניסיון שכשל[87] ולא ניסה להקצות כוחות פדרליים למען אכיפת זכויות ההצבעה של האפרו-אמריקאים. קליבלנד לא מינה שחורים למשרות פדרליות, אולם השאיר את פרדריק דאגלס בתפקידו כשמאי ממשלתי ומינה אדם שחור אחר, ג'יימס קמפבל מתיוס (אנ'), לאחר שדאגלס עזב את תפקידו.[88] החלטתו זו התקבלה בזעם, אולם קליבלנד טען שההאשמות נגד מתיוס שגויות מיסודן.[89]
בעת כהונתו נערכו מספר פרעות כנגד מהגרים סיניים. קליבלנד הסתייג מהפרעות אולם טען שהמהגרים הסיניים לא מוכנים להיטמע בחברה הלבנה. בתקופתו הוארך חוק הדרת הסינים (שהיה במקור לעשר שנים). קליבלנד פעל למען קבלת "חוק סקוט" בקונגרס וחתם עליו ב-1888. החוק נועד למנוע חזרה של מהגרים סינים, ששהו בארצות הברית ולאחר מכן עזבו אותה.[90]
מדיניות כלפי האינדיאנים
עריכהקליבלנד האמין שעל המדינה לשמש כמגן ואפוטרופוס של האינדיאנים, לפעול לשיפור מצבם ולתירבותם. הוא תמך בהטמעה תרבותית של האינדיאנים. בנוסף, הוא תמך בהעברת "חוק דוז", שתכליתו העברה של אדמות שהממשל הפדרלי החזיק בנאמנות לטובת שבטים אינדיאניים לאינדיאנים יחידים. הוא חתם על החוק בראשית 1887.[91] מנהיגי האינדיאנים תמכו בכך, אולם רוב האינדיאנים התנגדו למדיניות. קליבלנד סבר שהחוק יזרז את ההטמעה התרבותית וישים קץ לעוני בקרב האינדיאנים, אולם החוק החליש את הקהילות והרשה לאינדיאנים יחידים למכור אדמות בתמורה לכסף.[92]
חודש לפני כניסתו של קליבלנד לתפקיד חתם קודמו במשרה, הנשיא צ'סטר ארתור, על צו נשיאותי שאישר למתיישבים לבנים לנכס אדמות אינדיאניות בטריטוריית דקוטה. כתוצאה מכך, התאספו עשרות מתיישבים לבנים בגבולות השטחים הללו, בתקווה לקחת לעצמם חלקים מהם. קליבלנד טען שהצו של ארתור מפר את האמנות של הממשל עם השבטים האינדיאנים, וב-17 באפריל 1885 ביטל את הצו והורה למתיישבים הלבנים לסגת מהשטחים האינדיאניים. קליבלנד שלח 18 פלוגות חיילים על מנת לאכוף את ביטול הצו והורה לגנרל פיליפ שרידן, אז הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית, לחקור את העניין.[93]
נישואין וילדים
עריכה
קליבלנד היה רווק כשנכנס לתפקיד ואחותו, רוז קליבלנד, הייתה הגברת הראשונה ב-15 החודשים הראשונים לכהונתו.[94] אולם בניגוד לנשיא הרווק הקודם, ג'יימס ביוקנן, קליבלנד לא נשאר רווק. ב-1885 פגש את פרנסס פולסום, בת של חבר שהכיר כשעבד כעורך דין, בעת שביקרה בוושינגטון. היא הייתה תלמידה במכללה וכשחזרה ללמוד בה קיבלה אישור מאימה להתכתב עם קליבלנד ועד מהרה התארסו השניים. ב-2 ביוני 1886 התחתן הזוג בחדר הכחול בבית הלבן.[95] הוא היה הנשיא השני שהתחתן בעודו מכהן בתפקידו (ג'ון טיילר היה הראשון) והראשון שעשה זאת בבית הלבן. פרנסס הייתה האישה הצעירה ביותר ששימשה כגברת הראשונה, בת 21 בלבד. היא הפכה עד מהרה לאישיות פופולרית והיא הביאה עם קליבלנד לעולם חמישה ילדים. בתם הבכורה, רות, אובחנה כחולה בדיפתריה ונפטרה ב-2 בינואר 1904, ארבעה ימים בלבד לאחר האבחון.[96] לאחר מותה נקרא על שמה חטיף שוקולד בשם "Baby Ruth (אנ')", המיוצר כיום, בין היתר, על ידי חברת נסטלה.[97] נכדתם של הזוג קליבלנד היא הפילסופית הבריטית פיליפה פוט.[98]
מינויים לבית המשפט
עריכה
במהלך כהונתו הראשונה מינה קליבלנד שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. לאחר מותו של ויליאם וודס ב-1887 מינה קליבלנד את לוציוס למאר, חבר קונגרס לשעבר ממיסיסיפי, ששירת בקבינט כמזכיר הפנים. בזמן מלחמת האזרחים תמך למאר בקונפדרציה ולאחריה הוא התנגד למדיניות השיקום. רפובליקנים רבים התנגדו למינוי, שאושר בסנאט ברוב קטן של 32 לעומת 28.[99]
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית מוריסון וייט, מת כעבור כמה חודשים, וקליבלנד בחר במלוויל פולר להחליפו ב-30 באפריל 1888. לפני כן סירב פולר להתמנות לפרקליט המדינה של ארצות הברית, אולם הסכים להתמנות לנשיא בית המשפט העליון. מינויו אושר בסנאט ברוב של 41 לעומת 20. פולר כיהן בתפקיד עד למותו בשנת 1910.[100]
בחירות 1888
עריכה- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1888
הרפובליקנים בחרו בבנג'מין הריסון מאינדיאנה כמועמדם לנשיאות ובלוי פ. מורטון מניו יורק כסגנו. קליבלנד נבחר להיות המועמד הדמוקרטית בוועידת המפלגה בסנט לואיס. סגן הנשיא תומאס הנדריקס מת ב-1885 והדמוקרטים בחרו באלן ת'ורמן מאוהיו כסגנו החדש של קליבלנד.[101]
במהלך מערכת הבחירות הייתה ידם של הרפובליקנים על העליונה: הריסון הצליח להביא לשורותיו מגייסי תרומות ומנהלים טובים יותר (דוגמת ג'ון ואנאמייקר) עבור מסע הבחירות הרפובליקני, בעוד שזה של קליבלנד נוהל ברשלנות על ידי קלווין ברייס.[102]
במסע הבחירות שלהם הדגישו הרפובליקנים בעיקר את נושא המכסים ופנו לבוחרים הפרוטקציוניסטים באזורים התעשייתיים בצפון ארצות הברית.[103] הדמוקרטים בניו יורק היו מפולגים בשל סכסוכים על תפקיד המושל, וקליבלנד איבד את הרוב במדינה המתנדנדת.[104] נוסף על כך, בריטניה הייתה באותה תקופה תומכת גדולה של סחר חופשי, ולכן כל מי שתמך בגישה זו (ובפרט התנגד למכסי-המגן) "סומן" כפרו-בריטי ולכן כלא-ידידותי לקהילה האירית האמריקאית הגדולה והמשפיעה. קליבלנד השתדל להימנע מדימוי פייסני בהקשר של יחסו לבריטים בסכסוך על אזורי הדיג בסמוך לקנדה, אך מכתב של שגריר בריטניה (Murchison letter), שהביע העדפה לקליבלנד, סייע לרפובליקנים להציגו כפרו-בריטי.[105]
כמו בבחירות ב-1884, התמקדו הבחירות במדינות המתנדנדות: ניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה. אולם בניגוד לשנה ההיא, בה ניצח קליבלנד בכולן, הפעם הוא ניצח רק בשתיים והפסיד במדינתו ניו יורק בהפרש של 14,373 קולות. הרפובליקנים ניצחו באינדיאנה הודות להפעלת רשת של קניית קולות. הניצחון הרפובליקני במדינה זו, בהפרש של 2,348 קולות בלבד, הספיק כדי להבטיח את ניצחונו של הריסון. אף על פי שהריסון הפסיד לקליבלנד מבחינת כמות הקולות, הוא זכה במרבית קולות האלקטורים בהפרש של 168–233.[106] קליבלנד המשיך בתפקידו כנשיא עד להשבעתו של הריסון במרץ 1889.
בין שתי כהונותיו כנשיא
עריכהכשפרנסס קליבלנד עזבה את הבית הלבן, היא אמרה לאיש צוות בו לשמור על כל הרהיטים ושיהיו בדיוק כמו שהם ביום שהם יחזרו – בעוד ארבע שנים, ב-1892.[107] בינתיים עברה המשפחה לניו יורק וקליבלנד עבד במשרד עורכי דין. העבודה לא הכניסה לו כסף רב, והוא העדיף לבלות בבית הנופש של המשפחה ולדוג. בעת שהתגוררו בניו יורק, בשנת 1891, נולדה בתם הבכורה של הזוג, רות.[108]
ממשל הריסון פעל ביחד עם הקונגרס כדי להעביר את "חוק המכס של 1890" (שידוע גם כ"מכס מקינלי"), צעד פרוטקציוניסטי במיוחד, ואת חוק רכישת הכסף של שרמן, שהעלה את כמות השטרות שגובו בכסף. קליבלנד ראה בכך סכנה למדינה ולכלכלתה. בהתחלה נמנע קליבלנד מלבקר את יורשו, אולם ב-1891 פרסם מכתב גלוי, בו טען כי הוא מודאג מפעולותיו של הריסון במישור הכלכלי.[109] המכתב החזיר את קליבלנד לאור הזרקורים לקראת הבחירות הבאות לנשיאות ב-1892.[110]
בחירות 1892
עריכה- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1892
המועמדות הדמוקרטית
עריכההמוניטין של קליבלנד כמנהיג והצהרותיו הכלכליות הפכו אותו למועמד מוביל מטעם הדמוקרטים. יריבו המוביל היה דייוויד היל, סנאטור מניו יורק.[111] היל איחד את מתנגדי קליבלנד במפלגה הדמוקרטית – תומכי הכסף החופשי, פרוטקציוניסטים, ואנשי הטמאני הול – אולם לא הצליח ליצור קואליציה רחבה מספיק כדי לחסום את קליבלנד. למרות ניסיונו הפוליטי של היל, הצליח קליבלנד להיבחר בסיבוב הראשון בוועדה הדמוקרטית הלאומית של 1892, שנערכה בשיקגו.[112] כסגנו, בחרו הדמוקרטים בעדלי סטיבנסון מאילינוי, תומך כסף חופשי ("Silverite (אנ')").[113] אף על פי שתומכיו של קליבלנד העדיפו את אייזק גריי, הם נאלצו להשלים עם מועמדותו של סטיבנסון. כתומך בשטרות ובכסף החופשי לצורך העלאת כמות הכסף והקלה על תושבי המחוזות הכפריים, איזן סטיבנסון את קליבלנד, שתמך במדיניות של כסף יציב ("Hard money (policy) (אנ')") ובתקן הזהב.[114]
הבחירות מול הריסון
עריכה
הרפובליקנים בחרו מחדש בנשיא הריסון כמועמד, וכך הפכו את הבחירות לקרב חוזר של הבחירות הקודמות. בניגוד למערכות הבחירות השנויות במחלוקת והסוערות ב-1876, 1884 וב-1888, הבחירות ב-1892 התנהלו בצורה נקייה, שקטה וישרה.[115] אשתו של הריסון והגברת הראשונה קרוליין, גססה משחפת, ולפיכך לא ניהל בעלה מסע בחירות. לאחר מותה של קרוליין, ב-25 באוקטובר, הפסיקו קליבלנד ושאר המועמדים את מסע הבחירות שלהם.[116]
עניין מכסי המגן היה יתרון עבור הרפובליקנים בבחירות הקודמות. אולם החקיקה בארבע השנים הקודמות ייקרה את היבוא, גרמה לציבור לתמוך בביצוע רפורמה במכס ולפקפק בעסקים הגדולים.[117] במערב ארצות הברית, שהיה באופן מסורתי מוקד של תמיכה ברפובליקנים, העבירו רבים את תמיכתם לג'יימס ויבר (אנ'), מועמד המפלגה הפופוליסטית.[118] וייבר תמך בהטבעה חופשית של מטבעות כסף, בקצבאות נדיבות ליוצאי צבא, ובהנהגת יום עבודה בן שמונה שעות.[119] הדמוקרטים מהטמאני הול תמכו בקליבלנד ובכך עזרו לו לנצח בניו יורק.[120] פופוליסטים רבים החליטו לתמוך בקליבלנד כדי להביס את הרפובליקנים, שנתפסו כתומכי התאגידים הגדולים. בסכסוכי עבודה אלימים – הבולט שבהם היה שביתת הומסטיד (אנ') – החישו את המגמה הזו.[121]
קליבלנד ניצח בקלות במערכת הבחירות והשיג רוב בקרב הציבור בפעם השלישית. הוא השיג 46% מהקולות ו-62.4% מהאלקטורים והפך לנשיא הראשון שנבחר לשתי כהונות לא רצופות. הריסון זכה ל-43% מהקולות ול-32.7% מהאלקטורים ואילו וייבר זכה ל-8.5% מהקולות ולתמיכה של כמה אלקטורים ממדינות המערב.[122] הדמוקרטים גם שמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים וזכו לרוב בסנאט, כך שבפעם הראשונה מאז מלחמת האזרחים שלטה המפלגה בקונגרס ובנשיאות.
כהונתו השנייה כנשיא (1893–1897)
עריכה
בקבינט השני שלו נמנע קליבלנד ממינוי חברי הקבינט הראשון שלו. וילסון ביסל ודניאל לאמונט, שניים מתומכיו המושבעים של קליבלנד, מונו למנהל הכללי של דואר ארצות הברית ולמזכיר המלחמה, בהתאמה. וולטר גרשם, לשעבר שר בממשלו של הנשיא צ'סטר ארתור, מונה למזכיר המדינה. ריצ'רד אולני ממסצ'וסטס מונה לתובע הכללי ולאחר מותו של גרשם החליף אותו בתפקיד מזכיר המדינה. יושב ראש בית הנבחרים לשעבר ג'ון גריפין קרלייל מונה למזכיר האוצר.[123]
משבר כלכלי ועניין הכסף
עריכה
מעט לאחר תחילת כהונתו השנייה של קליבלנד פגעה בהלת 1893 בשוק המניות והוא נאלץ להתמודד עם שפל כלכלי חמור.[124] למשבר הכלכלי היו גורמים רבים, אך המחסור בזהב – כתוצאה מרכישה ממשלתית גוברת של כסף, שהובילה להנפקה גוברת של שטרות שניתן להמירם בכסף או בזהב – נגע בנושא שהיה בליבה של מחלוקת פוליטית ותפס את עיקר תשומת הלב.[ג] קליבלנד נאלץ לכנס את הקונגרס במושב מיוחד כדי לטפל בבעיה. הוא האמין שהתקן הדו-מתכתי הוביל לאגירת זהב וטען שאימוץ תקן הזהב יקל על המשבר בעזרת מטבע יציב. העימות בנושא היה קשה כתמיד והשלכותיו של המשבר הובילו יותר ויותר אנשים לתמוך בביטול חוק רכישת הכסף של שרמן.[125] אולם תומכי הכסף החופשי סירבו להיכנע וההצעה לביטול החוק עברה בבית הנבחרים רק לאחר חמישה עשר שבועות, ב-28 באוגוסט, ברוב של 239 תומכים לעומת 108 מתנגדים.[126] קליבלנד הפעיל לחץ על חברי הסנאט, ושכנע מספיק דמוקרטים, יחד עם רפובליקנים ממזרח ארצות הברית, לתמוך בביטול החוק. ביטול חוק שרמן עבר בסנאט ברוב של 48 תומכים מול 37 מתנגדים, וקליבלנד חתם עליו בנובמבר 1893.[127] כמות הזהב הידלדלה בקצב מתון יותר, ואיגרות חוב הצליחו להחזיר את הזהב למדינה. צעד זה היה תחילת הסוף של הכסף כבסיס למטבע האמריקני.
רפורמה במכסי המגן
עריכהלאחר שהצליח לבטל את מדיניות הכסף של ממשל הריסון הציע קליבלנד לבטל את "מיסוי מקינלי (אנ')", שהיה אחד מהמכסים הגבוהים ביותר בתולדות ארצות הברית. המנהל הכללי של דואר ארצות הברית ויליאם ליין וילסון הגיש הצעת חוק שהצליחה לעבור בבית הנבחרים והציעה להוריד את מכסי המגן על חומרי גלם. כפיצוי, הוטל מס הכנסה של שני אחוזים על הכנסות של מעל 4,000 דולרים (סכום שווה ערך ל-107,000 דולרים היום).[128]
לעומת זאת, בסנאט זכה החוק להתנגדות חזקה יותר מצד דמוקרטים שחפצו בהגנה על מדינותיהם.[129] הצעת החוק בעניין עברה יחד עם כ-600 הסתייגויות של סנאטורים אשר כמעט ולא השאירו דבר מכוונותיה המקוריות. חברת זיקוק הסוכר האמריקאית הייתה מהתומכים הבולטים של ההסתייגויות, שפעלו לטובתה.[130] קליבלנד זעם על כך וטען שהסנאט ויתר לעסקים ולמונופולים. למרות זאת הוא האמין שהחוק היה טוב יותר ממיסוי מקינלי ואפשר לו לעבור גם ללא חתימתו. מס ההכנסה שנכלל במכס המגן נפסל בבית המשפט העליון ב-1895.[131]
זכויות הצבעה
עריכהבשנת 1892, טרם נבחר בשנית לנשיא, ניהל קליבלנד קמפיין נגד חוק שחיזק את ההגנות על זכויות ההצבעה באמצעות מינוי מפקחים פדרליים על הבחירות לקונגרס על פי עצומה של תושבי כל מחוז. קליבלנד התנגד לחוקים שנועדו להגן על זכויות ההצבעה במדינה ולמינוי מפקחים פדרליים לבחירות לקונגרס. ב-1894 ביטל קליבלנד חוק מ-1871 בעניין.[132] בית המשפט ניסה להמשיך להגן על זכויות ההצבעה, אולם ללא תמיכה פדרלית. כל ניסיון לשמור על זכויות ההצבעה של השחורים נכשל.
סכסוכי עבודה
עריכהבהלת 1893 פגעה בתנאי ההעסקה בכל ארצות הברית וביטול רכישת הכסף מצד האוצר הפדרלי הכעיסה את הפועלים במערב. קבוצת פועלים בראשות ג'ייקוב קוקסי (אנ') פתחה בצעדת מחאה אל וושינגטון כדי למחות כנגד מדיניותו של קליבלנד. הקבוצה תמכה בעבודות ציבוריות לסלילת כבישים ובהחלשת ערך המטבע כדי לעזור לחקלאים לשלם את חובותיהם. כשהגיעו לוושינגטון נשארו רק מאה מהם והם נעצרו למחרת היום בעקבות הליכה על המדשאה של גבעת הקפיטול. לקבוצה לא הייתה השפעה רבה אולם היא סימנה את חוסר שביעות הרצון הגובר במערב מהמדיניות הכלכלית המזרחית.[133]
שביתת פולמן
עריכה- ערך מורחב – שביתת פולמן
לשביתת פולמן הייתה השפעה רבה יותר על הממשל. השביתה החלה כנגד איגוד הרכבות של ג'ורג' פולמן (אנ'), עקב שכר נמוך וימי עבודה בני שתים-עשרה שעות. שביתות נוספות, בהנהגת מנהיג איגוד עובדי הרכבת יוג'ין דבס, פרצו לאחר מכן. ביוני 1894 שבתו 125,000 עובדי רכבת ושיתקו את התחבורה. המסילות העבירו גם את הדואר, וחלקן העבירו דואר פדרלי, כך שקליבלנד טען שבסמכותו להתערב בסכסוך.[134] הוא הוציא בתחילה צו מניעה ולאחר שהשובתים סירבו לציית לו שלח קליבלנד לאילינוי 12,000 מאנשי שירות המרשלים של ארצות הברית, אנשי מיליציה מאילינוי וחיילים. קליבלנד טען שגם אם יידרש להשתמש בכל הצבא והצי של ארצות הברית כדי לשלוח מכתב אחד בשיקגו, הוא יעשה זאת.[135] רוב המושלים תמכו בקליבלנד, מלבד מושל אילינוי עצמו, ג'ון פיטר אלטגלד. העיתונות המפלגתית תמכה בקליבלנד, אולם יחסיו עם העבודה המאורגנת נפגעו קשות. תוצאת השביתה, יחד עם החולשה של הממשל מול מונופול הסוכר, גרם לכך שקליבלנד נתפס כבובה של העסקים הגדולים.
לפני הבחירות לקונגרס ב-1894, הזהיר את קליבלנד יועצו שאלא אם המדינה תחזור לשגשוג, הדמוקרטים ימשיכו להיתפס כמחוקקים כושלים.[136] האזהרה הייתה נכונה, ובבחירות זכו הרפובליקנים בניצחון גדול והשיגו רוב בבית הנבחרים על חשבון הפופוליסטים. יריביו של קליבלנד השתלטו על המפלגה הדמוקרטית ברוב המדינות, כולל שליטה מוחלטת באילינוי ובמישיגן, וגם באוהיו, אינדיאנה ואיווה. ויסקונסין ומסצ'וסטס היו שתיים מהמדינות היחידות שנותרו בשליטת קליבלנד. ההתנגדות הייתה קרובה לכדי שני שלישים מהמפלגה, סכום שהיה נחוץ כדי לבחור במועמד לנשיאות ב-1896. למרות זאת, היה חסר להם מנהיג לאומי מוצלח. מושל אילינוי ג'ון פיטר אלטגלד נולד בגרמניה ולכן לא יכול היה לכהן כנשיא.[137]
מדיניות חוץ
עריכהכשקליבלנד נכנס לתפקידו בפעם השנייה הוא נאלץ להתעסק בנושא סיפוחה של הוואי. בתקופת כהונתו הראשונה תמך בסחר חופשי עם הוואי והסכים להקמת תחנות בפרל הארבור.[138] בארבע השנים שלאחר מכן, התרחש מרד כנגד המלכה ובינואר 1893 היא הוחלפה בממשלה רפובליקנית, בראשות סנפורד דול, שביקשה להצטרף לארצות הברית. ממשל הריסון הסכים לכך והגיש את הסכם הסיפוח לסנאט.[139]
עם זאת, נוכחותם בהונולולו של חיילי מארינס אמריקאים (על אוניית מערכה שהוצבה בהוואי בזמן ההפיכה, לבקשת השגריר בהוואי ג'ון סטיבנס (אנ')), עוררה מחלוקת רצינית.[140] חמישה ימים לאחר כניסתו לתפקיד, ב-9 במרץ 1893, ביטל קליבלנד את ההסכם ושלח את חבר הקונגרס לשעבר ג'יימס הנדרסון בלאנט (אנ') להוואי, על מנת לבדוק את המצב בה.[141]
ממשל קליבלנד הגיע למסקנה שהציבור בהוואי מתנגד לסיפוח. קליבלנד, שהיה אנטי-אימפריאליסט נחרץ, התנגד לפעולות אמריקאיות בהוואי וקרא למלכה ליליואוקלאני לשקמה; הוא התנגד לממשלה הזמנית החדשה בראשות דול. המלכה סירבה להעניק חנינה בתמורה להחזרתה לתפקיד וטענה שתגרש או תוציא להורג את חברי הממשלה הנוכחית, שסירבו להתפטר. בדצמבר 1893 טרם נפתרה המחלוקת וקליבלנד העביר את העניין לקונגרס. בהודעתו לקונגרס מיום 18 בדצמבר הוא דחה את רעיון הסיפוח ודרש להמשיך במדיניות הבדלנית.[142]
בית הנבחרים, שהיה תחת שליטה דמוקרטית והתנגד לקליבלנד, העביר החלטה המגנה את סטיבנס והכין דו"ח משלו (אנ') שטען שהציבור בהוואי תומך בסיפוח ושההפיכה כנגד המלכה היא עניין פנימי.[143] בעקבות פרסום הדו"ח הפסיק קליבלנד לנסות לשכנע את המלכה וכונן יחסים דיפלומטיים עם ממשלתו החדשה של דול, שהחלה לכהן ביולי 1894. כעבור ארבע שנים, ב-1898, סיפחה ארצות הברית את הוואי.[144]
קליבלנד החליט לפרש באופן נרחב יותר את דוקטרינת מונרו: לא רק שהתנגד לקולוניות אירופאיות חדשות, אלא הכריז על כך שזהו אינטרס לאומי של ארצות הברית להתערב בסכסוכים בחצי הכדור המערבי.[145] כשבריטניה נכנסה לסכסוך עם ונצואלה על גבולה של גיאנה הבריטית, מחה על כך קליבלנד יחד עם מזכיר המדינה ריצ'רד אולני.[146] ראש הממשלה הבריטי רוברט גסקוין ססיל והשגריר הבריטי בארצות הברית דחו את ההכרעה במשבר לפני שנענו לדרישה האמריקאית לבוררות.[147] ב-1898 התכנסה ועידה בפריז, שהעניקה ב-1899 את רוב הטריטוריה לגיאנה. בכך שעמד לצד אומה לטינית מול הקולוניות, שיפר קליבלנד את יחסי ארצות הברית עם שכניה הדרומיים, אולם הצורה המכובדת בה ניהל את המשא ומתן אפשרה שמירה על יחסים טובים עם בריטניה.[148]
מלחמת העצמאות הקובנית פרצה לקראת סוף כהונתו של קליבלנד. בין ארצות הברית וקובה שררו יחסי סחר הדוקים וחששות הומניטריים הובילו אמריקאים רבים לדרוש התערבות בצד המורדים. קליבלנד לא הזדהה עם מטרת המורדים וחשש שקובה תיפול בסופו של דבר לידי מעצמה אירופית אחרת. ביוני 1895 פרסם הצהרה, בה דרש מהאמריקאים להתרחק מהעימות והתנגד לאלו שדרשו הכרזת מלחמה על ספרד.[149] לאחר עזיבתו את התפקיד, נלחמו שתי המדינות במלחמת ארצות הברית–ספרד.
מדיניות ביטחונית-צבאית
עריכהממשל קליבלנד השני היה גם הוא מחויב לשיפור צבאי, וציווה על הקמת ספינות התקפיות. הקמת הספינות נמשכה במסגרת תוכנית שיישומה החל עוד בתקופת כהונתו הראשונה של קליבלנד.[83] מזכיר הצי הילרי הרברט אימץ אסטרטגיה אגרסיבית ודרש בניית חמש ספינות קרב ושש-עשרה טרפדות. השלמת הספינות הכפילה את כוחו של הצי. ספינות הקרב ושבע סירות לא הושלמו עד 1901, לאחר המלחמה מול ספרד.
סרטן
עריכה
במהלך ניסיונו לדחות את הטבעת מטבעות הכסף ב-1893 פנה קליבלנד לרופא הבית הלבן רוברט אוריילי[150] בעקבות גוש שנוצר בחך שלו. דגימות קליניות נשלחו בעילום שם למוזיאון הרפואה הצבאית במרילנד (אנ'); בעקבות בדיקה של הדגימות, נתגלה שלקליבלנד יש גידול אפיתלי ולא ממאיר.[151]
קליבלנד עבר ניתוח באופן חשאי, כדי למנוע בהלה שתחריף את המשבר הכלכלי. על מנת לתת לקליבלנד זמן להתאושש ולשוב לאיתנו, הניתוח בוצע במסווה של שיט תענוגות ב-1 ביולי, על סיפון יאכטה ששטה מחוץ ללונג איילנד, במהלך פגרת הקונגרס. הניתוח נעשה כדי לטשטש כל ראיה אשר תחשוף את דבר המחלה לציבור. במהלך הניתוח הוסרו בהצלחה חלקים מהלסת העליונה השמאלית ומהחך. הניתוח גרם לעיוות בפיו של קליבלנד, ובניתוח אחר הושתלו בו שתלי חניכיים, מה שתיקן את העיוות. על אף שפרטים על הניתוח הופיעו בכתבה עיתונאית, המנתחים שהשתתפו בו הפחיתו מהחומרה של מה שהתרחש במהלך ה"חופשה" של קליבלנד.[152]
קליבלנד נהנה מחיים ארוכים לאחר הסרת הגידול, וישנו ויכוח האם הגידול היה ממאיר. לאחר מותו של קליבלנד טען אחד מהמנתחים שהשתתפו בניתוח כי הגידול היה קרצינומה. לעומת זאת, אחרים טענו שמדובר היה בגידול שפיר המעורב עם רוק (Pleomorphic adenoma (אנ')). בשנות ה-80 של המאה ה-20 אישר ניתוח של הדגימה שהגידול היה קרצינומה וורקוסית (אנ').[151]
מדינות שהצטרפו לאיחוד
עריכהבין 1877 ל-1888 סירב הקונגרס לצרף מדינות ממערב ארצות הברית לאיחוד. אחת מהסיבות הייתה המחסור במסילה טרנסקונטיננטלית צפונית שפגע במשילות באורגון. בנוסף, לא רצו המחוקקים לפגוע באיזון הדמוקרטים והרפובליקנים בקונגרס בידי הוספת עוד מדינות. לבסוף, ב-22 בפברואר 1889, לקראת סוף כהונתו הראשונה של קליבלנד, הגיש הקונגרס הצעה לדקוטה הצפונית, דרום דקוטה, מונטנה, ווושינגטון להגיש חוקות וליצור ממשלות מקומיות לצורך בקשה להצטרפות לאיחוד. הן עשו זאת וצורפו אל האיחוד בנובמבר 1889, תחת הנשיא הריסון.[153][154]
באמצע כהונתו השנייה, ב-16 ביולי 1894, חתם קליבלנד על הצעת חוק שאישרה ליוטה להגיש חוקה ולהקים ממשלה מקומית לצורך בקשה להצטרפות לאיחוד. ב-4 בינואר 1896 הכריז קליבלנד על יוטה כעל מדינה נוספת באיחוד.[155]
מינויים לבית המשפט
עריכהבעיותיו של קליבלנד עם הסנאט פגעו ביכולתו למנות שופטים לבית המשפט העליון בכהונתו השנייה. ב-1893, לאחר מותו של סמואל בלאצ'פורד, בחר קליבלנד בוויליאם הורנבלואר (אנ') להחליפו. הורנבלואר, שהיה ראש פירמה לעריכת דין בניו יורק, נחשב למועמד ראוי אולם פעל כנגד המנגנון המפלגתי בניו יורק. קליבלנד לא התייעץ עם הסנאטורים לפני בחירתו בהורנבלואר, מה שעורר סערה.[156] הסנאט דחה את מועמדותו של הורנבלואר בינואר 1894.[157]
לאחר מכן בחר קליבלנד בווילר פקהאם (אנ'), עורך דין נוסף מניו יורק שהתנגד למנגנון המפלגתי. המנגנון המפלגתי חסם אותו, וב-16 בפברואר 1894 נדחה גם מינויו שלו. תומכי הרפורמה דרשו להמשיך לבחור במועמדים נגד המנגנון, אולם קליבלנד נכנע והעדיף לבחור בסנאטור אדוארד דאגלס וייט מלואיזיאנה, שנבחר פה אחד. ב-1895, ניסה שוב למנות את הורנבלאוור לתפקיד, אולם הוא סירב. במקומו בחר קליבלנד ברופוס פקהאם, אחיו של ווילר פקהאם והסנאט אישר זאת.[158]
בחירות 1896, פרישתו ומותו
עריכה
בשנת 1896 נוצר במפלגה הדמוקרטית רוב לסיעת החקלאים תומכי הכסף המתכתי החופשי והאינפלציה הגבוהה (אשר שחקה את חובותיהם). הם גינו את קליבלנד ואת תקן הזהב, וויליאם ג'נינגס ברייאן, שתמך בכסף חופשי, ניצח את קליבלנד במרוץ למועמדות לנשיאות מטעם המפלגה.[159] קליבלנד תמך במפלגה הדמוקרטית הלאומית, פורשי המפלגה הדמוקרטית שהבטיחו להגן על תקן הזהב, לתמוך בממשלה מוגבלת ולפעול להורדת מכסים, אולם הוא סירב להיות מועמדם.[160] הפופוליסטים תמכו בברייאן גם כן, כיוון שהסכים עם רוב מצעם. ויליאם מקינלי, המועמד הרפובליקני, קיווה למשוך אליו גם חקלאים וגם אנשי עסקים באמצעות הימנעות מנקיטת עמדה ברורה בנושא המטבע. מקינלי ניצח כשזכה ב-51% מהקולות ו-60.6% מהאלקטורים. ג'ון פאלמר, מועמד המפלגה הדמוקרטית הלאומית, השיג כמאה אלף קולות, פחות מאחוז אחד.[161] למרות הפסדו של פאלמר, שמח קליבלנד מתוצאות הבחירות, שכן הוא העדיף את מקינלי על פני ברייאן וראה בכך ניצחון של תקן הזהב.[162]
החקלאים בחרו בברייאן שוב כמועמדם ב-1900. ב-1904 הצליחו השמרנים, בתמיכת קליבלנד, לשלוט שוב במפלגה הדמוקרטית ובחרו באלטון פארקר.[163]
לאחר עזיבתו את הבית הלבן ב-4 במרץ 1897 עבר קליבלנד לגור באחוזה בפרינסטון, ניו ג'רזי.[164] באותה השנה נבחר לחבר החברה הפילוסופית האמריקאית. הוא היה חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת פרינסטון והתנגד לדעותיו של נשיא האוניברסיטה, וודרו וילסון.[165] קליבלנד התייעץ לעיתים קרובות עם מחליפו של מקינלי, הנשיא תאודור רוזוולט, אולם סירב להתמנות ליושב ראש ועדה לטיפול בשביתת כורי הפחם ב-1902 (אנ').[166] קליבלנד עדיין דיבר בענייני השעה. ב-1905 כתב טור על זכות בחירה לנשים וטען שנשים הגיוניות לא רוצות להצביע כיוון ש"סמכות עליונה" קבעה את תפקידי המינים בעולם.[167]
ב-1906 רצתה קבוצת דמוקרטים מניו ג'רזי לבחור בו כמועמד לסנאט של ארצות הברית. הם הרגישו שקליבלנד יצליח למשוך אליהם כמה רפובליקנים מאוכזבים שיתמכו בו. אולם הדבר לא יצא אל הפועל.
במרוצת השנים הידרדרה בריאותו של קליבלנד ובסתיו 1907 הוא חלה במחלה קשה. ב-1908 לקה בהתקף לב ומת ב-24 ביוני בגיל 71. מילותיו האחרונות היו "ניסיתי כל כך לפעול בצדק". הוא נקבר כעבור יומיים בבית הקברות פרינסטון בכנסייה הפרסביטריאנית. בהלווייתו השתתפו, בין היתר, הנשיא תאודור רוזוולט ונשיא בית המשפט העליון פולר.[168]
הנצחתו
עריכה
בכהונתו הראשונה בחר קליבלנד בבית קיץ שיהיה קרוב לבירה ויאפשר לו לברוח מהחום של האזור. הוא קנה בחשאי חווה באזור כפרי, וב-1886 עיצב אותה כמגורי הקיץ שלו. הוא מכר אותה ב-1888 לאחר שהפסיד בבחירות. מעט לאחר מכן, האזור החל להתפתח וכיום הוא נודע כפארק קליבלנד (אנ').[169] הזוג קליבלנד מונצח באזור.
באוניברסיטת באפלו סטייט (אנ'), אולם גרובר קליבלנד כולל, בין היתר, את משרדם של נשיא הקולג', סגן הנשיא ועובדי מינהל אחרים.[170] בקולדוול, ניו ג'רזי (מקום הולדתו), נקראה על שמו חטיבת ביניים, בבאפלו נקרא על שמו בית ספר תיכון, במיסיסיפי נקראה עיירה (אנ') על שמו ובאלסקה נקרא הר געש (אנ') על שמו.
בול הדואר הראשון עם קליבלנד עליו הופיע ב-1923, באותה סדרה שכללה גם את בנג'מין הריסון. הוא הופיע גם בסדרות שהוקדשו לנשיאים לשעבר, ב-1938[171] וב-1986.[172]
דיוקנו של קליבלנד הופיע על שטר של אלף דולר מ-1928 ועד 1934. הוא הופיע גם על המהדורות הראשונות של איגרות חוב של הפדרל ריזרב בשווי עשרים דולר ב-1914. כיוון שהיה הנשיא ה-22 וה-24, הוא הופיע על שני מטבעות שונים בשווי דולר שיצאו ב-2012 להנצחת נשיאי ארצות הברית.[173]
לקריאה נוספת
עריכה- Allan Nevins, Grover Cleveland: A Study in Courage, Dodd, Mead & Company, New York, 1932.
- Henry F. Graff, Grover Cleveland, Times Books, New York, 2002.
- Rexford G. Tugwell, Grover Cleveland, Macmillan, New York, 1968.
- Paul H. Jeffers, An Honest President: The Life and Presidencies of Grover Cleveland, William Morrow, 2000.
- Richard E. Welch, The Presidencies of Grover Cleveland, University Press of Kansas, 1988.
- Robert McNutt McElroy, Grover Cleveland, the Man and the Statesman, Harper, 1923
- Horace Samuel Merrill, Bourbon Leader: Grover Cleveland and the Democratic Party, Little, Brown, 1957
- Jean Kinney Williams, Grover Cleveland, Compass Point Books, 2003
- Joel D. Benson, The Presidency of Grover Cleveland, Nova Science Publishers, 2010
- Andrew Steinfeldt, The Transition from Congressional Government to Presidential Government in the Late Nineteenth Century: the Key Role of Grover Cleveland in the Process, Edwin Mellen Press, 2012
קישורים חיצוניים
עריכה
- גרובר קליבלנד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- גרובר קליבלנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי גרובר קליבלנד בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
גרובר קליבלנד, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
גרובר קליבלנד, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
גרובר קליבלנד, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ביאורים
עריכה- ^ החוק התקבל בסופו של דבר בזמן נשיאותו של בנג'מין הריסון.
- ^ קנדה הייתה כבר דומיניון עצמאי בחבר העמים הבריטי, אך ענייני החוץ שלה, ובכללם הדמשא ומתן על האמנה, נוהלו על ידי הבריטים.
- ^ בתקופת הממשל הרפובליקני של הריסון, עבר חוק רכישת הכסף של שרמן, שחייב את הממשל לרכוש כמות גדולה של כסף בכל חודש באמצעות שטרות, שהונפקו במיוחד לשם כך ואשר ניתן היה להמירם בכסף או בזהב. החוק יצר לחץ על מאגרי הזהב, משום שהציבור העדיף להמיר את השטרות בזהב, שערכו היה יציב יותר. בנוסף, הממשלה שמרה על הטבעה ביחס קבוע של 16:1 בין זהב לכסף, בעוד שבשוק ערכו של הכסף מול הזהב היה נמוך יותר; מצב זה עודד את המגמה של המרת השטרות בזהב. כך, מאגרי הזהב של הממשל החלו להידלדל במהירות, מה שתרם לחוסר אמון במערכת הפיננסית.
הערות שוליים
עריכה- ^ Paul Whitfield, Grover Cleveland, The Last Libertarian President, August 31, 2011, Investor's Business Daily
- ^ יהושע אריאלי, המחשבה המדינית בארצות הברית: מקורות ותעודות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1969, עמ' 200
- ^ Nevins, pp. 8–10.
- ^ Graff, p. 3.
- ^ Nevins, p. 6.
- ^ Nevins, p. 9.
- ^ Graff, p. 7.
- ^ Nevins, pp. 10–11.
- ^ Nevins, p. 17.
- ^ Nevins, p. 21.
- ^ Nevins, pp. 23–27.
- ^ Nevins, pp. 27–28.
- ^ Graff, p. 11.
- ^ Graff, p. 14.
- ^ Graff, pp. 14–15.
- ^ Nevins, pp. 51–52.
- ^ Nevins, pp. 52–56.
- ^ Tugwell, p. 26.
- ^ Nevins, pp. 44–45.
- ^ Tugwell, p. 32.
- ^ Nevins, pp. 52–53.
- ^ Nevins, p. 58.
- ^ Jeffers, p. 34.
- ^ The Execution of John Gaffney, The Buffalonian
- ^ Nevins, p. 64.
- ^ Nevins, p. 78.
- ^ Jamie Lauren Keiles, Grover Cleveland, a Rapist President, VICE, 26 באוגוסט 2015
- ^ Courtney Huck, "The Halpin Affair: How Cleveland went from Scandal to Success", Wittenberg History Journal 46, 2017, עמ' 5
- ^ John Dickerson, Ma, Ma, Where’s My Pa?, Slate, 22 באפריל 2015
- ^ Nevins, pp. 79–81.
- ^ Nevins, p. 83.
- ^ Ellen Przepasniak, Jan. 2, 1882: Grover Cleveland begins brief term as mayor of Buffalo, Buffalo News, 2 בינואר 2019
- ^ Graff, p. 19.
- ^ Nevins, pp. 85–86.
- ^ Nevins, pp. 94–95.
- ^ Graff, pp. 26–28.
- ^ Graff, pp. 35–36.
- ^ Nevins, pp. 114–118.
- ^ Grover Cleveland Birthplace, National Park Service
- ^ Jeffers, pp. 96–97.
- ^ Nevins, pp. 146–147.
- ^ Nevins, pp. 153–154.
- ^ Tugwell, p. 80.
- ^ Tugwell, p. 84.
- ^ Graff, p. 55.
- ^ Tugwell, p. 93.
- ^ Nevins, p. 177.
- ^ The Scandals: Cleveland--"Ma, Ma, Where's My Pa?", Omeka
- ^ David Saville Muzzey, James G. Blaine: A Political Idol of Other Days, New York: Dodd, Mead, and Company, 1934, pp. 299–300.
- ^ Welch, p. 33.
- ^ Nevins, pp. 170–171.
- ^ Nevins, p. 182.
- ^ Tugwell, pp. 94–95.
- ^ David Leip, 1884 Presidential Election Results, Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections
- ^ Nevins, pp. 208–211.
- ^ Graff, p. 83.
- ^ Tugwell, p. 100.
- ^ Interstate Commerce Act (1887), National Archives
- ^ Graff, p. 77.
- ^ Nevins, p. 361.
- ^ Gorver Cleveland, Special Message to the Senate of the United States, March 1, 1886, The American Presidency Project
- ^ Tenure of Office Act, History, 18 בדצמבר 2009
- ^ Graff, pp. 83–85.
- ^ Cleveland and the Texas Seed Bill, Bill of Rights Institute
- ^ הודעתו של קליבלנד על הטלת הווטו, 16 בפברואר 1887 (באנגלית)
- ^ Presidential Vetoes, The American Presidency Project
- ^ Jeffers, pp. 157–158.
- ^ Graff, pp. 102–103.
- ^ Nevins, pp. 268–269.
- ^ Nevins, p. 273.
- ^ Nevins, pp. 277–279.
- ^ Grover Cleveland: Key Events, University of Virginia Miller Center
- ^ Nevins, pp. 280–282.
- ^ Nevins, pp. 286–287.
- ^ הודעתו של קליבלנד בקונגרס, 6 בדצמבר 1887 (באנגלית)
- ^ Nevins, pp. 287–288.
- ^ Graff, pp. 87–88.
- ^ Graff, pp. 88–89.
- ^ Nevins, p. 205.
- ^ Welch, p. 160.
- ^ Canadian Fisheries Treaty, United States Senate website
- ^ Graff, pp. 95–96.
- ^ 1 2 Modern U.S. Harbor Defense Construction, 1886-1917; The Endicott and Taft Boards, Coast Defense Study Group
- ^ The Civil War Era, 1861-1865, Coast Defense Study Group
- ^ William Crowninshield Endicott, United States Army Center of Military History
- ^ Sidney E. Dean, "New Navy, New Power, U.S. Naval Institute, Naval History Volume 27, Number 1, January 2013
- ^ "Grover Cleveland: A Powerful Advocate of White Supremacy", The Journal of Blacks in Higher Education 31, 2001, עמ' 53–54 doi: 10.2307/2679168, JSTOR 2679168
- ^ Welch, pp. 65–66.
- ^ ”No Force bill! No Negro Domination in the South!”: President Grover Cleveland and the Return to Power of the Democratic Party, African-Americans & the Presidency
- ^ Welch, pp. 72–73.
- ^ Welch, p. 70.
- ^ Nevins, pp. 358–359.
- ^ Nevins, pp. 228–229.
- ^ Jeffers, p. 149.
- ^ Graff, pp. 78–79.
- ^ Sandra Quinn-Musgrove, Sanford Kanter, America's Royalty: All the Presidents' Children, Greenwood Publishing Group, 1995, p. 131.
- ^ David Mikkelson, Was the Baby Ruth Candy Bar Named After Ruth Cleveland?, Snopes, 31 בדצמבר 1998
- ^ Jane O'Grady, Philippa Foot obituary, The Guardian, 5 באוקטובר 2010
- ^ Justice Lucius Quintus Cincinnatus Lamar, Justia
- ^ Chief Justice Melville Weston Fuller, Justia
- ^ Graff, pp. 90–91.
- ^ Tugwell, p. 166.
- ^ Nevins, pp. 418–420.
- ^ Nevins, pp. 423–427.
- ^ Robert Mitchell, The fake letter historians believe tipped a presidential election, The Washington Post, 21 ביוני 2018
- ^ David Leip, 1888 Presidential Election Results, Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections
- ^ Nevins, p. 448.
- ^ Nevins, p. 450.
- ^ Nevins, pp. 465–468.
- ^ Nevins, pp. 470–471.
- ^ Nevins, pp. 468–473.
- ^ Tugwell, p. 182.
- ^ Graff, p. 105.
- ^ Adlai Ewing Stevenson, 23rd Vice President (1893-1897), U.S. Senate
- ^ Nevins, p. 498.
- ^ Allan B. Spetter, Benjamin Harrison: Campaigns and Elections, Miller Center
- ^ Nevins, p. 499.
- ^ Graff, pp. 106–107.
- ^ Herbert J. Clancy, The Presidential Election of 1880, Chicago: Loyola University Press, 1958, pp. 163–164.
- ^ Graff, p. 108.
- ^ Tugwell, pp. 184–185.
- ^ David Leip, 1892 Presidential Election Results, Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections
- ^ Graff, pp. 113–114.
- ^ Graff, p. 114.
- ^ Nevins, pp. 526–528.
- ^ Nevins, p. 540.
- ^ Sherman Silver Act, Thomas Pynchon Wiki
- ^ Jeffers, pp. 285–287.
- ^ John R. Lambert, Arthur Pue Gorman, Louisiana State University Press, 1953, pp. 213–215.
- ^ Nevins, pp. 577–578.
- ^ Pollock v. Farmers' Loan & Trust Co., 157 U.S. 429 (1895), Justia
- ^ The Constitution of the United States: Analysis and Interpretation – Analysis of Cases Decided by the Supreme Court of the United States to June 28, 2002, Washington: Government Printing Office, 2004, p. 2058.
- ^ Graff, pp. 117–118.
- ^ Graff, pp. 118–119.
- ^ Nevins, p. 628.
- ^ Letters of Grover Cleveland, 1850–1908, 1933, p. 369.
- ^ Richard J. Jensen, The Winning of the Midwest: Social and Political Conflict, 1888–96, 1971, pp. 229–230.
- ^ Fareed Zakaria, From Wealth to Power, 1999, p. 80.
- ^ Graff, pp. 121–122.
- ^ Grover Cleveland on the Overthrow of Hawaii's Royal Government, University of Houston
- ^ Nevins, pp. 552–554.
- ^ Nevins, pp. 558–560.
- ^ Welch, p. 174.
- ^ Hawaii State Government, Netstate
- ^ Fareed Zakaria, From Wealth to Power, 1999, pp. 145–146.
- ^ Graff, pp. 123–125.
- ^ Nelson M. Blake, "Background of Cleveland's Venezuelan Policy", The American Historical Review 47, 1942, עמ' 259–277 doi: 10.2307/1841667, JSTOR 1841667
- ^ Nevins, pp. 550.
- ^ Welch, pp. 194–198.
- ^ Grover Cleveland – Secret surgery, University of Arizona
- ^ 1 2 Nelson M. Blake, "The oral tumours of two American presidents: what if they were alive today?", J R Soc Med 88, 1995, עמ' 377–383
- ^ Nevins, pp. 528–533.
- ^ Today in History: November 11, Library of Congress
- ^ Today in History: November 2, Library of Congress
- ^ Linda Thatcher, Struggle for Statehood Chronology, Utah
- ^ Nevins, pp. 569–570.
- ^ Barry J. McMillion, Supreme Court Nominations, 1789 to 2020: Actions by the Senate, the Judiciary Committee, and the President, Congressional Research Service
- ^ Nevins, pp. 570–572.
- ^ Nevins, pp. 684–693.
- ^ Graff, pp. 128–129.
- ^ David Leip, 1896 Presidential Election Results, Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections
- ^ Graff, p. 129.
- ^ Nevins, p. 754.
- ^ Graff, p. 131.
- ^ Alexander Leitch, Grover Cleveland
- ^ Nevins, pp. 748–751.
- ^ The Ladies' Home Journal 22, pp. 7–8.
- ^ Graff, pp. 135–136.
- ^ Why Is It Named Cleveland Park?, Ghosts of DC, 3 במרץ 2015
- ^ Buffalo State College Cleveland Hall
- ^ הבול מ-1938
- ^ הבול מ-1986
- ^ 2012 Presidential $1 Coins, CoinNews Media Group LLC