רנו משטיון

רנו משטיוןצרפתית: Renaud de Châtillon;‏ 1125 - ‏4 ביולי 1187) היה אריסטוקרט צרפתי, בעל אדמות, ככל הנראה באזור שיטין ששימש כנסיך של נסיכות אנטיוכיה בין השנים 11531160. בתקופת נישואיו השנייה היה סניור הנחלות בעבר הירדן. דמות שנויה במחלוקת, יש הטוענים כי פעולותיו היו עילה לקרב קרני חיטין, שבעקבותיו התמוטטה ממלכת ירושלים הצלבנית.

רנו משטיון
Renaud de Châtillon
רנו, מענה את הפטריארך הלטיני של אנטיוכיה
רנו, מענה את הפטריארך הלטיני של אנטיוכיה
לידה 1125
שמפאן ההיסטורית, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 4 ביולי 1187 (בגיל 62 בערך)
חיטין, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע עוצר, אביר עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד עוצר ממלכת ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית נצרות קתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Constance of Antioch (1153, 1153–הווה)
Stephanie of Milly (1177, 1177–הווה) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

רנו הגיע למזרח במסגרת מסע הצלב השני בשנת 1147. בשנת 1153 נישא לקונסטאנס נסיכת אנטיוכיה, למגינת לבם של דודה המלך בלדווין השלישי ושל הפטריארך הלטיני של אנטיוכיה, שהסתייגו מהאציל הזוטר וחסר הייחוס. בתקופת נסיכותו השתתף רנו במספר פשיטות שוד. בין השאר בשנת 1156 למושבה הביזנטית בקפריסין. כאשר סירב הפטריארך של אנטיוכיה לממן את המסע קשר אותו רנו לגג הקתדרלה ומרח אותו בדבש כנקמה. כאשר שוחרר הפטריארך הסכים לממן את המסע. כוחותיו של רנו שדדו את האי קפריסין וטבחו בתושביו. בשנת 1160 נפל רנו בשבי המוסלמים לאחר פשיטת שוד כושלת באזור מארש ונכלא בעיר חלב. קונסטאנס לא מיהרה לפדות אותו מהשבי (יש הטוענים כי הקיסר הביזנטי מנואל הראשון שילם למוסלמים כדי שלא ישחררו את רנו) והוא נשאר כלוא במשך שבע עשרה שנים עד שנפדה בסכום גדול של 120,000 דינרי זהב בשנת 1176.

לאחר שנפדה מהשבי נישא רנו לסטפני שליטת עבר הירדן בברכתו של המלך בלדווין הרביעי. עתה שלט רנו על שטחים עצומים הכוללים את המצודות כרך ומונטריאל בדרום ים המלח. המיקום האסטרטגי על נתיב עולי הרגל בין דמשק ומכה, בנוסף לגישה שאפשר לים האדום, היה מושלם עבור הרפתקאות השוד והביזה של רנו.

רנו תקף שיירות שעשו את דרכן למכה לקיום מצוות החאג', למרות הסכם השלום שנחתם בין צלאח א-דין לבין הממלכה הצלבנית. המלך בלדווין הצטדק בפני צלאח א-דין כי אינו יכול להטיל מרות על שליטו פורע החוק מעבר הירדן.

 
עריפתו של רנו משטיון

בשנת 1182 הוסיף רנו את זירת ים סוף לאזור הפעילות שלו. הוא העביר חלקי ספינות מפורקים על גבי גמלים לאורך הנגב עד אילת. שם הרכיב את הספינות ויצא למסעות שוד לאורך חופי הים האדום. בנוסף ביקש רנו לכבוש את הערים הקדושות מכה ואל-מדינה ולהכות את האסלאם בביתו שלו. תוכניתו לא צלחה וצבאו הובס קילומטרים בודדים ממדינה. חייליו של רנו נלקחו בשבי והוצאו להורג בקהיר, אך הוא הצליח לברוח עם קומץ מאנשיו ולחזור לעבר הירדן.

ב-1183 צלאח א-דין הגיע למצודת כרך כדי להרוג באופן אישי את היריב השנוא. בעת המצור נערכה במצודה חתונתם של איזבל הראשונה ואונפרוא הרביעי. לפי המסורת הסכים צלח א-דין שלא לטווח את אולם החתונה כמחווה אבירית. לבסוף המצור הוסר בהתערבות כוחותיו של הרוזן ריימונד מטריפולי.

בשנת 1186 שוב הפר רנו את הברית עם צלאח א-דין ותקף שיירה שעשתה דרכה ממכה. צלאח א-דין מחה בפני המלך הצלבני גי דה ליזיניאן וזה דרש מרנו להחזיר את השלל ולשחרר את השבויים. רנו השיב בהתגרות כי כפי שהמלך אדון בנחלותיו אשר בירושלים כך הוא אדון בנחלותיו ואין עליו להיענות לדרישותיו. בעקבות המאורע זה ובגלל סיבות נוספות פלש צלאח א-דין בשנת 1187 לממלכת ירושלים והביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין. בין האצילים שנפלו בשבי המוסלמי היה גם רנו, צלאח א-דין ביקש שיציגו בפניו את גי דה ליזיניאן ואת רנו. כאות שצלאח א-דין לא יפגע בגי, הוא הביא לו כוס מים. גי אשר היה מאוד צמא שתה במהרה את הכוס ונתן אותה לרנו. צלאח א-דין התערב והדגיש שהוא נתן את כוס המים רק לגי, והאשים את רנו בעינוי של מוסלמים. צלאח א-דין נתן לרנו את האולטימטום של או להמיר את דתו לאסלאם או למות. רנו בחר בלמות, וצלאח א-דין התיז בעצמו את ראשו.

דמותועריכה

הנוצרים באותה תקופה ראו את רנו כמרטיר שנהרג על ידי המוסלמים בגלל אמונתו, אך עדויות אחרות מציגות מציאות פחות אידיאלית של בריון ושודד, שבמעשיו הבלתי אחראים גרם במידה מסוימת לסופה של ממלכת ירושלים הצלבנית.

עלילותיו שימשו השראה לגד שמרון בספרו "השטן בארץ הקודש" שפורסם בשנת 1998[1]. בסרט ממלכת גן עדן שיצא לאקרנים בשנת 2005 המבוסס על האירועים בימי חייו האחרונים ונפילת ירושלים דמותו מגולמת על ידי השחקן האירי ברנדן גליסון[2].

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא רנו משטיון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יניב מגל, ‏סיוט ושמו רנו, באתר גלובס, 30 בספטמבר 2011
  2. ^ רידלי סקוטמסע צלב, באתר הארץ, 1 במאי 2005